אלי הורביץ, בן 47, נשוי ואב לארבעה, גר במודיעין. מנכ"ל קרן טראמפ וחבר ועד החינוך הלאומי.
זיכרון ילדות. העיניים צרבו, הרגשתי שאני עומד להתעלף. הייתי אז בן 13 באצטדיון ימק"א כשנחת לידי רימון העשן האדום. משה סיני גזל מאיתנו את האליפות, הפסדנו. זה היה מזמן, והיום בגלל הגזענות והאלימות אני לא יכול ללכת למשחקים של בית"ר. לכן אני בבית"ר נורדיה, אלטרנטיבה צהובה ושפויה של סובלנות.
דמות שמעניקה לך השראה. מי שליבו רגיש לכל אדם ושלעולם לא מדבר סרה באחר, זהו אבא שלי. אבא יאיר הוא איש אשכולות נדיר, מכיר את התנ"ך על בוריו ואת ירושלים ככף ידו. עורך דין בהשכלתו, מנכ"ל משרד מבקר המדינה בעברו, אבל בעיקר, והחשוב מכול, ישר כסרגל, איש משפחה אוהב ומופת של מוסר אנושי. הלוואי שהייתי יותר כמותו.
ספר שקראת פעמיים. אני נקרא בשמו של סבי, אליהו מרידור, שהיה מפקד האצ"ל בירושלים, ושמעתי אודותיו רק מסיפורים. גם הוא נקרא על שם סבו שלא זכה להכיר. לכן אני מעדיף שירה, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. ספרים אני קורא רק פעם אחת, וגם זאת במהירות.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? עם הנכדה של הנכד שלי בעוד שבעים שנה. האם פניה ייראו לי מוכרות? מה היא לומדת ועל מה היא חולמת? אני סקרן, האם משהו שעשיתי בכלל משפיע עליה? אנחנו משקיעים בילדים, שיהיו מוכנים יותר, שיגיעו הכי רחוק שאפשר, שרק יהיה להם טוב. האם זה הצליח? לעולם לא אדע.
יוצר שאתה אוהב במיוחד. אלכסנדר פן. אני מתרגש מיכולתו המופלאה לנוע בחופשיות ברקמותיה המופלאות של הנפש, "היה רע לתפארת", "לא אני הוא האיש", ועוד לחשוב שעברית לא הייתה שפת אמו.
תמונה על הקיר שלך. תמונה של פעם, בשחור־לבן, ילדי כיתה א' בירוחם של שנת 1957. ילדים יהודים ובדואים יושבים בשורה אחת ולומדים ביחד לקרוא ולכתוב. עולם רגיל וטבעי של ילדים שהתקיים פה מזמן, לפני שבחרנו לפצל את עצמנו עד בלי דעת.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? עם המורה למתמטיקה של הבת שלי בתיכון. להיכנס לראש של הילדים, להבין כיצד הם חושבים ולומדים. אני לא יודע איך היא עושה את זה, בעיניי זה קסם של מקצוענות מופלאה.
נוף שפותח לך את הלב. המבט הנשקף ממשכנות שאננים לעבר כנסיית דורמיציון. אני מתבונן בחומה המתחננת להקיף את ההר ונזכר בסיפור על שני האדריכלים המסכנים של הסולטאן, ששילמו על כך בחייהם ונקברו בפתח שער יפו לדיראון עולם.
בילוי משותף עם המשפחה. לקום בשבת בבוקר לפני כולם ולהכין שקשוקה חמה. ואז הם, בפיהוק רחב ובשיער מקומט, מגיחים מחדריהם אט־ אט. פוסעים בעקבות הריח ומתיישבים ביחד מסביב לשולחן, שקט אחרון שעוד רגע קצר יתחלף בשיחה ערה.
