עמליה כהנא־כרמון, כלת פרס ישראל לספרות, נולדה בקיבוץ עין חרוד להורים אנשי העלייה השנייה, מצאצאי הבעל שם טוב. בהמשך למדה בגימנסיה העברית הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. במלחמת העצמאות שירתה כאלחוטאית בחטיבת הנגב, השתתפה במבצעים שונים והעבירה את המברק על כיבוש אילת. במשך השנים פרסמה קובצי סיפורים ונובלות ואת הרומן הידוע ביותר שלה "וירח בעמק איילון". סיפוריה נלמדו בחוגים לספרות והיא הוזמנה להרצאות רבות כסופרת־אורחת במקומות שונים, בארץ ובחו"ל.
מבחינה ביוגרפית השתייכה אולי כהנא־כרמון לדור המייסדים בספרות הישראלית, המכונה "דור תש"ח". ובכל זאת, מבחינה פואטית הפכה לאחת מנציגותיו המובהקות של "הגל החדש" בפרוזה. ב־1966, לאחר שנים ארוכות שבהן סיפוריה התפרסמו בכתבי עת, ראה אור קובץ סיפוריה הראשון "בכפיפה אחת", ועורר עם צאתו אהדה מקיר אל קיר.
גרשון שקד, שהפך, לימים, להיסטוריון הרשמי של סיפורת שנות השישים, הצהיר כי כהנא־כרמון "החזירה את הספרות אל רשות היחיד וחזרה ולימדה אותנו דבר ישן־נושן: ספרות טובה אינה תלויה רק בנושאיה אלא ובעיקר במרקם הסגנוני ובתבנית הסיפורית". סגנונם של הסיפורים זכו גם לשבחי מבקרי התקופה ויוצריה, ובהם מאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ'.
ובכל זאת, כהנא־כרמון לא הייתה שבעת רצון מהתקבלותו של ספרה הראשון אצל הביקורת. ברשימה בשם "ויתוודע יוסף אל אחיו", שפורסמה במעריב, טענה כי המבקרים התמקדו בצדם השולי של הסיפורים; בהיבטיהם הסגנוניים הזניחים כמו גם בעלילות האהבה שלהם שאינן, כפי שהדגישה, "הנושא העיקרי". רשימתה של כהנא־כרמון עוררה עליה את זעמו של הממסד הספרותי, ונראה שמאז השתרש בתודעה הספרותית דימויה של כהנא־כרמון כסופרת תובענית ובלתי ניתנת לריצוי. כיצד ניתן להסביר, אם כן, את תגובתה הצוננת של עמליה כהנא־כרמון למבקריה האוהדים; תגובה שניתן לראות בה, בדיעבד, אחראית ליצירתו של הדימוי שהרחיק אותה, בסופו של דבר, מן הזירה הספרותית הישראלית?
הכתיבה עצמה
בהקשר זה, כדאי לחזור ולתת את הדעת על טענותיה של כהנא־כרמון עצמה כנגד מבקריה, שבהן יצאה כנגד התמקדות היתר ב"עלילות האהבה" שלהם, שאינן "הנושא העיקרי". למרות שעמליה כהנא־כרמון נתפסה (אולי מתוקף היותה לאורך שנים רבות פרוזאיקונית אישה יחידה בתוך דור ספרותי גברי) כייצוג של מה שמכונה "כתיבה נשית" – המתמקדת במה שגרשון שקד כינה "רשות היחיד" ובעיקר בחיי האהבה והארוס – הרי שהנושא החוזר ועולה מתוך יצירתה הוא דווקא הכתיבה עצמה; וליתר דיוק, אופייה האינטרטקסטואלי של הכתיבה בעברית, כתיבה שהיא תמיד ובהכרח דיאלוג מתמשך עם מסורת הספרות העברית ועם הקאנון היהודי בכלל.
אחת הדוגמאות הבולטות לדיאלוג שניהלה כהנא־כרמון עם קאנון הספרות העברית יכול להתגלות בסיפורה המפורסם והנחקר ביותר, "נעימה ששון כותבת שירים" – סיפור שנתפס בביקורת הספרות העברית כסיפור של אהבה אסורה בין תלמידה למורה. ועם זאת, "נעימה ששון" הוא בראש ובראשונה סיפור של חניכה ספרותית.
ה"תחנה הראשונה" בחניכתה הספרותית של נעימה ששון, תלמידה בבית ספר דתי לבנות המאוהבת במורה שלה יחזקאל דה־סילבה, היא כתיבת שירים. כבר בשורה הראשונה של הסיפור הקורא מתוודע אל שירה "מורי היקר" שנדפס בעיתון בית הספר. למרות שכהנא־כרמון אינה מעבירה לקורא את תוכנו המדויק של השיר, הרי שהמצב הנפשי שמתוכו נובעת הכתיבה מתואר על ידי כהנא־כרמון כמצב נפשי יזום ומכוון של סערת־נפש, המתואר במונחים של "מחלה" ("ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא"); תיאור "נשי" מובהק, העומד בניגוד לאחד הדימויים הרווחים בספרות היהודית הקלאסית, זה של הסופר העברי, הצופה לבית ישראל – כרופא. אופיים ה"נשי", הלירי־וידויי־חושפני, של השירים נרמז אף מתוך תגובתו של יחזקאל אליהם. לאחר שהוא קורא את השירים הוא מטיח בנעימה: "קראתי שני דפים בערך. ונרדמתי"; תגובה בוטה, אכזרית, העשויה לרמז על הקושי להתמודד עם תוכנם האינטימי והחשוף.
התגובה הקשה מחוללת שינוי מרחיק לכת בכתיבתה של נעימה. בשלב מסוים בסיפור נעימה פונה עורף לשירה הלירית־וידויית שאפיינה את ניסיונותיה הספרותיים הראשונים, ומתמסרת, כתחליף, לכתיבה בפרוזה. המעבר לפרוזה לא רק משנה את אופי כתיבתה, אלא אף מסמן שלב חדש ביחסה אל יחזקאל; זה הופך ממושא לכמיהה רומנטית, כפי שהוא מתואר בפתח הנובלה, למושא של הזדהות פואטית ואינטלקטואלית, באופן שמאפשר לנעימה לשנות את ההיררכיה שעליה מבוססים יחסיהם, ולכונן אותם מחדש כיחסים דיאלוגיים של הכרה הדדית.
השיבה המגדרית לעגנון
נעימה הדחויה, שחיזוריה לא נענו וגם שיריה לא זכו להתייחסות, קונה לה מחברת חדשה לכתוב בה. בערב, כאשר ירושלים נמה, היא פותחת את מחברתה ו"בעט כושל" תוך שהיא "כותבת ומועדת, כותבת ומוחקת" היא מתחילה לכתוב את הסיפור שאינו אלא הנובלה עצמה.
מבנהו המעגלי של הסיפור שולח את הקורא אל סצנת הסיום המפורסמת של הנובלה "בדמי ימיה" של עגנון, שבה מתגלה תרצה, גיבורתו של עגנון, כאשר היא יושבת בבדידות חדרה כדי לכתוב את סיפור האהבה הכושל שהוא־הוא טקסט הנובלה: "בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זיכרונותיי… ואומר את אשר אמצא מרגוע בכתבי ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה".
בדומה לתרצה, המהדהדת בכתיבתה את הנוסח הגברי־משכילי שהיא מוצאת בכתביו של עקביה מזל, מושא אהבתה, כך הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" מציע – במבנה, בתמטיקה, בבחירת הדמויות כמו גם ברובד הסגנוני ה"ארכאי", הרווי אלוזיות מקראיות ותלמודיות – הדהוד ספרותי של "בדמי ימיה". בכך, דומה שכהנא־כרמון מצטרפת למהלך ה"עגננוני" ה"גברי" של סופרי דור המדינה, שהפכו את ה"שיבה לעגנון" לסַמן הסגנוני המרכזי של ספרות הדור. אך בה בעת, נעימה ששון, הסופרת לעתיד המאזכרת את דמותה של תרצה, הכותבת הפוטנציאלית, מחדדת את תשומת הלב להיבט המגדרי הלא־נדון העולה מתוך הנובלה העגנונית; נובלה שבמרכזה עומדת ההפיכה לכותבת בתקופה שבה נמנעה מנשים האפשרות ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית.
אמנם, בסיפורה של כהנא כרמון, המתרחש בירושלים של שנות החמישים, הבנות אינן מודרות עוד, כבתקופת ההשכלה, מן הטקסטים הדתיים בעברית. ובכל זאת, זיקתו של הסיפור אל הנובלה "בדמי ימיה", המשרטטת את צמיחתה של פרוזה נשית בעברית בתקופה של הדרת נשים מן הקאנון העברי, מחדדת את יחסיה המורכבים של נעימה ששון עצמה עם הקאנון העברי־גברי; קאנון שמתוכו היא מודרת, שאליו היא שואפת להתקבל ושעליו היא מבקשת לקרוא תיגר בעת ובעונה אחת.
בסיומו של הסיפור מטיחה נעימה ביחזקאל: "זה נאמר. הסוד ההופך חלש לגיבור. הן ידעתי. כל הזמן, תמיד ידעתי. וכיצד לא ידעתי שאני יודעת". ואכן, הכתיבה הדיאלוגית עצמה מתוארת במהלך הקטע כמעין גילוי, הארה שחווה נעימה. הסוד, אותו הסוד ההופך חלש לגיבור, טמון, כפי שנרמז מן הקטע, באפשרות לחבור אל טקסט האב, לחלוק עמו את כוחו וחוזקו ובה בעת להציע בו שימוש חדש במקום לאמץ כתיבה "נשית" וידויית־לירית הנתפסת בעיניה כגילומה המשפיל של הכניעה לכוחות הדוחקים אותה אל שוליו של השיח הספרותי.
מפתחות לספרי אחרים
גם בסיפוריה האחרים מציעה כהנא־כרמון את אותה תפיסה של כתיבה כדיאלוג עם העבר: כך למשל בסיפורה "מושכלות ראשונים" היא מתארת סופר בשם לוצי השרוי במשבר כתיבה משום שהוא מנותק מן העבר ומהמורשת הספרותית ומאמין כי "יחידי אני פה". לעומתו אסנת, גיבורת סיפור אחר של כהנא־כרמון, "התרוששות", זוכה לגאולה משום שהיא מבינה שהדיאלוג עם העבר, המתבטא באותו סיפור בעריכת המפתחות לספרי הקודש "למען ירוץ הקורא בם", הוא, אולי, האפשרות היחידה להיכנס בהיכליו של עולם סגור, עולמו של הקאנון הספרותי היהודי.
האם זו הייתה, אפוא, משמעותה של הכתיבה הנשית בעברית, על פי כהנא־כרמון? ליצור מפתחות אל ספרים של אחרים? כאשר כהנא־כרמון ייחסה לגיבורותיה הספרותית – ובעקיפין, לעצמה – את היכולת להתחקות אחר המפתחות המתאימים ביותר אל העבר הספרותי היהודי היא למעשה סימנה את עצמה כמובילת המהלך הפואטי של "דור המדינה"; דור ספרותי שהציב לעצמו כמטרה את החזרה אל העבר הספרותי העברי.
אך כתיבתה של כהנא־כרמון אינה יכולה להיקרא רק כשיחזור של הקאנון. היא גם מבקשת למתוח את גבולותיו, לטלטל אותו, לשאול עליו שאלות חדשות. אולי משום כך הפכה היא, מכל סופרי דור המדינה האחרים, לאהודה פחות ופחות ככל שחלפו השנים. והיא הוסיפה והתעקשה, באותה טוטאליות בלתי מתפשרת, גם בקובצי הסיפורים וברומנים המאוחרים שלה, על אותה כתיבה אינטרטקסטואלית־דיאלוגית מודעת לעצמה; זאת בשעה שסופרי "דור המדינה" האחרים, ובראשם עמוס עוז וא"ב יהושע, מיתנו את מהלכיהם האינטרטקסטואליים ולמעשה הפנו עורף לכתיבה הארס־פואטית והמודעת־לעצמה שאפיינה את תחילת דרכם הספרותית.
ועם זאת, דווקא כהנא־כרמון, שכתיבתה עמדה באופן כה בולט בסימן ה"אבות" וה"סבים", נתפסת בתודעה הספרותית, יותר מכל סופרת אחרת, כאחת ה"אימהות" שהשפיעו יותר מכל על פניה של ספרות הנשים הישראלית עד היום. סופרות ישראליות רבות, כולל אמתכם הנאמנה, מעידות על כך שהן יצאו תחת אדרתה, ושמה משתרבב כמעט לכל דיון פמיניסטי בנשים וכתיבה. במובן זה כהנא־כרמון עשויה להעיד, אולי יותר מכל יוצרת עברית אחרת, על הפוטנציאל החתרני של הדיאלוג הספרותי עם העבר; דיאלוג הקורא תיגר על ההבחנות בין "מקור" ל"שכתוב", בין "הורים" ל"בנים", בין טקסט גברי לטקסט נשי. וכפי שהיטיב לנסח זאת הילד רונן, גיבור סיפורה "לב הקיץ, לב האור": "מה חדש היה כל זה…!"
ד"ר תמר מרין היא סופרת וחוקרת ספרות. ספרה האחרון "מה אתה מסתכל על" (2018) ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים
