הרב פרופ' אברהם יהושע השל היה אחד מארבעה מנהיגים יהודים שפעלו בארה"ב במחצית השנייה של המאה העשרים, שפועלם השפיע השפעה מכרעת על קהלם. מלבדו אפשר למנות את הרבי מלובביץ', שהשפיע על קהל חסידי חב"ד ותומכיה; את הרב משה פיינשטיין, הפוסק הגדול של הציבור החרדי בפרט והאורתודוקסי בכלל; ואת הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מורה הדרך של ציבור ה"מודרן אורתודוקס". והרי הפרדוקס: בעוד ששלושת אלה השפיעו בעיקר על הקהל היהודי, אך באופן חוצה גבולות (כלומר – גם בישראל); הרי הרב השל היה לא רק מנהיג רוחני בולט של היהדות הליברלית בארה"ב אלא גם מנהיג רוחני חשוב בעיני האומה האמריקאית; אך בארץ, לעומת זאת, קולו לא נשמע.
ייתכנו לכך מספר תשובות אפשריות. ראשית, אפשר לומר שהיות שהרב השל מיקם עצמו בקצה הליברלי של היהדות האורתודקסית, ובארץ ציבור זה כמעט אינו קיים, הרי שלא היה כלי קיבול לקולו. לכך אפשר להוסיף שהיהדות שבפיו נתפסת כ"אמריקאית" באופייה, דהיינו עסוקה בהקשרים אוניברסליים ואין בה די לאומיות וקדושת הקרקע – נושאים המעסיקים יותר את הקהל הישראלי הפוטנציאלי; ואולי גם גישתו "המדעית" של השל ליהדות פחות התאימה לטון השליט באגף מדעי היהדות בארץ. אך תשובות אלה ודאי לא מנחמות את מי שרואה בהגותו בשורה אקוטית לזמננו.
האסופה שלפנינו, מעשה ידיהם של בנימין איש שלום ודרור בונדי, באה לתקן במשהו את מחדל אי־ההיכרות עם הגותו של השל בקרב הציבור היושב בציון. בונדי עסוק מזה שנים בהעלאתה של הגותו של השל ארצה, בספרים שפרסם ותרגם, בהרצאות ובשאר פעולות. יסודה של האסופה בכנס אקדמי שערך בנושא לפני כעשור. כפי שהוא מתאר בדברי המבוא לספר, בעוד המחקר הלא־יהודי על אודות השל משייך אותו באופן טבעי למקורות השפעה לא יהודיים, הרי שגישתם של חוקרים יהודים, המעורים במקורות, באופן טבעי תתמקד יותר במקורותיו היהודיים. בכך נעשה כמובן תיקון להשל עצמו, שראה עצמו ללא ספק כממשיך היהדות לדורותיה, גם אם שילב בכתיבתו צורניות הלקוחה מן ההגות הכללית.
האסופה מרתקת, מעשירה את הבנתנו את הגותו של השל, על הקשריה השונים, וכתובה בשפה אקדמית וגבוהה. אך בניגוד להגותם של אחרים – שם הקורא הממוצע נזקק לעיתים לספרי תיווך כדי להבין את ההוגה עצמו – את הגותו של השל ניתן לקרוא בלא קושי כמעט. הספר מונה שמונה עשר מאמרים. חלקם כתובים מנקודת מוצא מחקרית־אקדמית, ומנסים לאפיין את משנתו ולעמוד על מקורותיה היהודיים והכלליים; חלקם כתובים מזווית אישית יותר ומנסים להעריך את תרומתו; וחלקם מבקשים לגלול פרשיות היסטוריות שונות בתולדות חייו. כאן אבקש להציג שתי נקודות בלבד העולות ממאמרי האסופה השונים – הפן הנבואי שבאישיותו של השל ותפיסתו המיוחדת את האופן שבו יש "לחקור" את מקורות היהדות.
חסיד ונבואי
השל הינו נצר ישיר לשושלת אדמו"רים והיה בן בית בביתם של צדיקים וחסידים. הוא לא הכיר את החסידות מתוך מבט ניאו־רומנטי של יהודי־גרמני משכיל, אלא מתוך הוויה שלתוכה נולד. ללא ספק, לו היה רוצה, יכול היה להיות אדמו"ר בעצמו, אך הוא בחר בדרך אחרת, ויצא ללמוד לימודים אקדמיים בברלין. במובן זה הביוגרפיה שלו דומה לשניים שכבר הזכרנו – הרב יוסף דב סולובייצ'יק והרב מנחם מנדל שניאורסון. לשניהם מובטח היה עתיד מזהיר לו נשארו בקהילתם המזרח־אירופית, אך הם בחרו לטעום קודם כול מפירות עץ הדעת שבמערב.
החסידות מעולם לא זזה מנשמתו של השל, ולמעשה הוא ראה עצמו אדמו"ר מודרני. הגותו כולה טבועה בעולמה של החסידות. עם זאת, קשה למצוא אצל השל ניתוח מפורט של תורות חסידיות או ציטוטים נרחבים שלה. כפי שמעיר משה אידל, "מפתיע לגלות כמה מעט נוכחת החסידות בכמה מספריו התיאולוגיים. השל היה מעוניין הרבה יותר בתרגום ערכי החסידות מאשר בשימוש באוצר המילים החסידי… השל היה מוכרח להיזקק לקשת רחבה של מונחים באנגלית שהיו קרובים למשמעות המונחים החסידיים. רק לעיתים רחוקות הוא הציע מפתח להתאמות אלו" (עמ' 289).
פרופ' ארט גרין מונה ארבעה היבטים חסידיים מובהקים שאותם תרגם השל לעולם המודרני־אמריקאי, יהודי ושאינו יהודי, וביניהם: הרצון לפתח "קשב דתי אמיתי שחודר עמוק יותר מאשר ההבנה האינטלקטואלית", שהוא גלגולו של "סוד הדעת" החסידי; והדרישה הבלתי מתפשרת לחיים שאינם "יודעים אודות" אלוהים, אלא הם עצמם עדות נחרצת לאלוהים – דהיינו דתיות אקזיסטנציאלית מובהקת, בנוסח ר' נחמן, הרבי מקוצק (וסרן קירקגור).
סוזנה השל במאמרה מאירה עניין זה מזווית נוספת – צעדתו המפורסמת של אביה לצדו של ד"ר מרטין לותר קינג בהפגנה למען שוויון השחורים:
"חשבתי שרגליי התפללו", הוא אמר. הצעדה הזכירה לו הליכה עם אדמו"רים. חוויה של תפילה בעולמה של יראת השמים החסידית. החסידות ביקשה להעניק לכל הפעולות הפיזיות את נוכחותה של הנשמה. הליכה עם הרבי הייתה לחוות את הקודש ביומיומי, להרגיש את ההארה האלוהית שנובעת ממנו, ולהכיר בכך שגם הליכה זו יכולה להיות מכוונת לשמים כתפילה (עמ' 72).
כאן מתלכדת החסידות של השל עם ה"נביאות" שלו, נושא נוסף שהשל היה דבוק בו ואף הקדיש לו את עבודת הדוקטור שלו. התעוזה החסידית של האדמו"רים, שחיו את אלוהים בכל אורחות חייהם, הייתה לדעתו הגילום השלם של הנביא. וכך אכן העריך אותו ידידו, מרטין לותר קינג:
הוא אכן נביא אמת גדול… פה ושם מגלים אנו את אלו שמסרבים לשקוט מאחורי הגנת חלונות הזכוכית הצבעוניים, שאינם חדלים לבקש את גילוי הרלוונטיות של התובנות האתיות האדירות של המורשת היהודית־נוצרית שלנו להיום, לדורנו. אני חש שהרב השל הוא אחד מן האנשים שרלוונטיים לכל הזמנים, שניצבים תמיד בתובנה נבואית להדריך אותנו בימים קשים אלו (עמ' 74).
חוקר וחווה
השל חש מחובר בכל נשמתו למסורת היהודית, לשרשרת הדורות של בעלי הכריזמה – החסידים, ולפניהם המקובלים, ולפניהם בעלי רוח הקודש בקרב חז"ל ולפניהם הנביאים. הוא לא סבר שהנבואה פסקה (כשם כותרת מאמרו על אודות הרמב"ם) ובאותו מישור – הוא האמין שישנו רצף בין האלוהי והאנושי. כלומר, יכול אדם, באשר הוא מחובר ומושרש ברוח הנבואה ההיסטורית, לחוש משהו מן הנבואה האלוהית. כאן הוא חורג באופן בוטה מדי – לדעתה של אסכולת שלום במחקר היהדות בארץ – מן התפיסה המחקרית.
כאן אולי נעוצה אחת הסיבות לכך שהשל לא התקבל בארץ. באקדמיה הישראלית שלטה, ובמידה רבה עדיין שולטת, ההנחה המחקרית מבית מדרשו של גרשם שלום, שלפיה המקובלים מעולם לא העזו לדבר על מגע של ממש עם האלוהי ("איחוד מיסטי"), אלא על "דבקות" בלבד, מצב תודעתי ורגשי נמוך יותר; וכן – המקובלים מעולם לא דיברו על הא־לוה עצמו, שלו "דומיה תהילה", אלא כל דבריהם הם "סמלים" בלבד לאשר אינו ניתן להבעה. עוד הניח גרשם שלום שהדבר "היחיד" שניתן לנו לעשות בחקר הקבלה והחסידות הוא המחקר ה"פילולוגי־היסטורי", דהיינו הבנה היסטורית של המינוחים שבהם משתמשים המקובלים. חדירה אל לב החוויה היא בגדר חקירה מיותרת (אם כי שלום עצמו חטא בכך מדי פעם). על שתי הנחות אלו ביקש השל לחלוק.
"מחקריו" של השל על מקורות היהדות מעסיקים לא מעט את כותבי האסופה שלפנינו. הכנסתי את המילה "מחקריו" במירכאות, היות שזו בדיוק הסוגיה הנדונה – באיזו מידה אפשר לכנות, למשל, את ספרו העברי של השל "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" מחקר? הספר נדחה מכול וכול בידי האליטה המחקרית בארץ, בראש ובראשונה על ידי אפרים אלימלך אורבך, חוקר חז"ל הנודע. מדוע? מכיוון שסגנונו רחוק מזה של השיטה השלטת בישראל. בקוראך בספר זה אינך יודע האם לפניך מדרש על מדרשי חז"ל או ביקורת מחקרית – פילולוגית והיסטורית.
כמה מן הכותבים באסופה מבקשים להסביר את הרקע ואת הגישה הנכונה לדעתם לעניין זה, והם חלוקים זה על זה לא מעט. מתוכם, אציג כאן רק את גישתו של דב שוורץ. הוא פורס בפני הקורא את המצע הרעיוני־מחקרי שמתוכו ניגש השל לעשות את הפעולה הנקראת "חקירה במדעי היהדות". לשם כך מומלץ לקורא להכיר את הגישות הפנומנולוגיות שאותן למד השל בשנותיו המוקדמות בברלין.
הרוח הדתית
בקצרה ולמען הפשטות, אומר שהשל למעשה סבור שעל החוקר לזהות את מהלכה של הרוח הדתית בתוך בתי המדרש השונים. הוא אינו יוצא ידי חובתו אם הוא רק פורס את הגותם בנושאים שונים, כפי שעשה למשל אורבך בספרו, אלא שומה עליו להכיר את הרוח. והרוח הדתית היא לעולם דיאלקטית: מצד אחד היא שמרנית ומבקשת לקדש את הכול ולצמצם את מגעו של האנושי ביצירת הקודש עד למינימום ומצד שני היא מבקשת דווקא להתיר עד כמה שניתן את דריסת רגלו של האדם בקודש. כך הוא מבאר את המחלוקות הרבות בין בית הלל ובית שמאי, ר' עקיבא ור' ישמעאל, המקובלים והרמב"ם, החסידים והמתנגדים ועוד ועוד. הרוח לעולם תאזן את עצמה וטביעת אצבעה היא דווקא "אחת דיבר אלוהים – שתיים זו שמעתי", דהיינו המתח בין שתי העמדות.
תפקידו של החוקר הוא להביט במבט כולל על תולדות ההגות היהודית ולזהות בה את המתח הזה. במובן זה, ספרו הנזכר של השל אינו מחקר במובן הקלאסי אלא יצירה הגותית בפני עצמה. כך יש להעריך את ספרו וככל שנותנים ליצירה זו קרדיט בפני עצמה ניתן גם לראות שבמידה רבה הוא דייק באפיוני הרוחב שלו, גם אם פה ושם בפרטים ניתן היה לתאר את הדברים אחרת.
על אותו רצף ענייני, נוסיף שהשל סבור היה שאת החסידות ניתן להבין אך ורק אם באת מתוכה. כנצר למשפחת אדמו"רים, כשבידו מסורות שבעל פה ואף כתבי יד נדירים, הוא היה חלוק באופן מהותי על האופן שבו הבינו חסידות במדעי הרוח בישראל.
לפנינו דמות שראתה עצמה נושאת קולה של הרוח היהודית לגווניה ולדורותיה, ומתוך כך יש לה את הסמכות לתארה כהווייתה האמיתית, האפריורית אולי. אין פלא אפוא שהדבר לא התאים לאליטה האינטלקטואלית הישראלית, המחוספסת יותר, מצד אחד, והעוטה על עצמה תדמית מדעית "אובייקטיבית" יותר, מצד שני.
להערכתי, אברהם יהושע השל היה ללא ספק אחת הדמויות הגדולות שפעלו בינינו בדורות האחרונים, והגותו – כהגותו של כל אדם גדול – מוחתמת בחותמו של הנצח. הכנסת קולו כאחד הקולות הרלוונטיים ביותר לחיים יהודיים שיש בהם חיות, אמת, עומק, אמירה נוקבת, התפעלות וגאווה יהודית – לצד קולם של הרב קוק, הרב סולובייצי'ק והרב שג"ר – היא מעשה שיש בו גאולה לעצם ההצדקה לשמירה על הגחלת היהודית, גם עתה במאה העשרים ואחת; לא פחות. יש לקוות שאסופה זו, לצד תרומתה החשובה להיכרות עם דמותו ועם הגותו הרלוונטית, תתרום במשהו גם לתפיסת המחקר בישראל.
לך לך
עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל
עורכים: בנימין איש שלום ודרור בונדי
אדרא, תשע"ט, 491 עמ'
