שני חברים לומדים בתיכון מוזיקלי בפולין ושואפים להתקבל לאקדמיה למוזיקה במטרה להיות פסנתרנים גדולים ומהוללים. סלאבק חזק יותר בצד הטכני של הנגינה, ואילו גיבור היצירה נטול השם, המספר בגוף ראשון, מיטיב ממנו להבין את הצד הרגשי והרוחני שבמוזיקה הקלאסית. שנת הלימודים האחרונה בתיכון מוקדשת למבחני הסיום התובעניים בתחום המקצוע המרכזי – המוזיקה. במסגרת ההכנות למבחנים החיצוניים שולל מהם המורה לפסנתר, פרופסור פלאטר, את הזכות לנגן יצירה לפי בחירתם, נוסף ליצירות החובה. הוא מטיל עליהם ללמוד בכוחות עצמם את הטוקטה בדו מז'ור של שומן, יצירה קשה לביצוע, ומפחידה מאוד מבחינתם. היצירה הזאת קובעת את גורל חייו של הגיבור.
לפנינו נובלה שנכתבה על ידי סופר פולני חשוב ומפורסם, שרומן אחד שלו פורסם בעברית. היצירה תורגמה מפולנית על ידי חוקרת הספרות חנה הרציג, והגרסה העברית, שאין באפשרותי להשוותה לפולנית, מצלצלת במלוא בהירותה, יופייה ופשטותה. בספר ישנם צילומים של קטעים מהטוקטה, שבאמת נראים קשים במיוחד, ופה ושם מופיעים מונחים מקצועיים המוכרים למבצעים ולחובבי מוזיקה. עם זאת, אין זה ספר למוזיקאים בלבד, כי המוזיקה בכלל ואמנות הפסנתר בפרט מופיעות כביטוי מועצם של האמנות לסוגיה, ושל חיי אדם בצל שאיפותיו האמנותיות הגדולות.
ואולם, כמה מושגים טעונים בכל זאת הסבר מהיר. טוקטה היא מילה איטלקית שנולדה מtocare־ – לגעת, כפי שמסביר המחבר, אך משמעותה היא "מנוגנת". הסוגה עתיקה, מתקופת הרנסנס, אבל כל דור מוזיקלי הוסיף לה את צביונו. טוקטה היא יצירה המבליטה את יכולתו הטכנית של המבצע, בפסנתר או בכלים אחרים. הטוקטה של שומן העומדת במרכז הספר מופיעה בהתחלה כאטיוד, סוג של תרגיל אצבעות, ואטיוד קשה במיוחד שמהווה אתגר לא פשוט לפסנתרן. ועם זאת, כאשר התלמידים מאזינים לנגינת המורה, קולט הגיבור את היסוד הנפשי שבה. בראשית האימונים מתמקד הגיבור בהשתלטות טכנית, אך כשהמטרה הושגה בשלמותה, בולט הרבה יותר ההיבט של ההבעה. מתברר שהיצירה אינה אטיוד ריק. יש בה מסתורין ויש בה תכנים בעלי משמעות גורלית לגיבור.
אתגר הפסנתר
היצירה נחווית לראשונה כסחרור של סולמות לתרגול, להטוט קרקסי ומופע לוליינות, המאתגרים את הקואורדינציה בקצבים שונים לשתי הידיים, וגם משימה קשה לאצבעות החלשות יותר של יד ימין. השינוי מתחולל כאשר המורה לנגינה מנגן את הטוקטה על מנת להמחישה לתלמידיו. אחרי תיבות מהירות המשקשקות כמו רכבת דוהרת, מתנגן פתאום משפט מוזיקלי מלודי. מנגינה קסומה. וכאן נוצרת תפנית בקליטת היצירה וגם במהלך הסיפור. במנגינה הזאת יש משהו טמיר, לא מובן, "משהו שהשתייך לסדר אחר, כזה שחומק ממילים", בעיקר בפינאלה, הקטע המסיים.
פרופסור פלאטר, מוזיקאי ופדגוג בחסד עליון, שואל את תלמידיו מהו המסר העולה מהמנגינה. סלאבק ה"טכנוקרט" אינו יודע, ואין לו רצון לעסוק במסרים. זה לא התדר שלו. הדובר, לעומת זאת, חש בטוקטה בעצב מוזר. תחושה שנפרדים ממשהו. כאילו חבל למלחין על הזמן שהוקדש לטכניקה, זמן שבא במקום החיים עצמם. הפרופסור מעדיף פרשנות אופטימית יותר. הוא רואה בטוקטה סיפור על אמנות הפסנתר. פורטרט של מוזיקאי. היצירה מעוררת את הפרופסור לרמוז על עצמו ועל חייו כמוזיקאי, ודבריו גם מהווים רמז מוקדם בסיפור. פרופסור פלאטר מתואר כאדם בעל הבנה מוזיקלית עמוקה וחוש ביקורת מפותח. התרשמתי מעיצוב דמותו בספר כמורה מהאסכולה הישנה, מוזיקאי ועטור פרסים, בעל הליכות אציליות והקרנה אישיותית, מה שמכונה כריזמה.
הספר עורר בי רצון להכיר את הטוקטה, יצירה שאינה מוכרת כמו יצירות אחרות של שומן. ציפיתי לאטיוד טכני עם הפתעה, כמתואר בנובלה, אבל נכבשתי כבר מן התיבה הראשונה, וחשתי שהיא נצמדת אליי כמו דיבוק. האזנתי פעמיים רצופות וחשתי צורך להאזין פעמים רבות נוספות. יש ביצירה הזאת עצבנות סוחפת וסוגסטיבית שחודרת מיידית. יצירה שגורמת להצפה, לתחושה היפנוטית, להתרגשות בלתי נשלטת. לא פלא שהפרופסור יצא מגדרו והחל להשתפך ולזמר. לא פלא שהיצירה השפיעה כה עמוקות על גיבור הנובלה. שומן כתב את הטוקטה בגיל תשע עשרה. זמן קצר לאחר כתיבת היצירה הוא פגע בגידי כף ידו כשניסה להתאים את היד לאתגרים הטכניים של הפסנתרנות.
נס הנגינה
שני החברים אמורים לנגן את היצירה במבחן הסיום ומתנהלת ביניהם תחרות סמויה. סלאבק אינו רק איש הטכניקה, כפי שמתרשמים לראשונה. הוא נפעם מדברי הפרופסור שפותחים לו שער למפלס אחר, רוחני יותר. מהלך הסיפור מציג אותו כאישיות עדינה ומוסרית, ובסוף היצירה נוצרת אירוניה מצבית מעניינת הקשורה לקשר עם המורה. שני החברים שאפתנים, המספר מייחס לחברו רגשי עליונות והתנשאות ורצון לנצח אותו בכל מחיר, אך נראה שהוא רואה מהרהורי לבו.
המחבר מעמיס על הבחור הצעיר את השקפותיו המעניינות על האמנות, אך נראה שהגיבור המכונה "פילוסוף" על ידי המורה באמת מתאים לכך. הנובלה ארספואטית, אבל בכיוון שונה מיצירות ארספואטיות אחרות העוסקות בתהליך היצירה ובדמות היוצר. כאן הדגש הוא על "שרשרת המזון" שבאמנות, ועל הפער בין נס האמנות לבין תהליכי הפרך האמורים להוביל לנס, עניין המומחש בטוקטה עצמה, שיש בה מעבר מעניין מקטעים מהירים מאוד להבעה לירית.
הדובר אומר שרבים מאוד עוסקים במוזיקה, ולא כל אחד זוכה להיות גדול כבאך או בטהובן. שומן היה מלחין גדול, אך אפילו הוא אינו בצמרת המלחינים, באך ובטהובן גדולים ממנו. נוסף על כך, לא כל המוזיקאים הם מלחינים. יש מבצעים בדרגותיהם השונות, ומורי נגינה, ביניהם מורים "פשוטים" ומורי אקדמיה. רוב העוסקים במוזיקה אינם גאונים אלא אנשי עמל: "כל הליגה הראשונה שמעניקה למוזיקה את קסמה וזוהרה הוא בקושי אפס קצהו של הקרחון הענקי, האינסופי…". הנער חש שאפילו בהגיעו לפסגת היכולת של עצמו, הוא בסך הכול נגן בינוני. גם הפרופסור, המנגן נפלא, לא הפך לפסנתרן מפורסם, אלא למורה בתיכון.
ובנימה אישית, כמנגנת־חובבת בינונית ומטה, אני מודעת לפסנתרנים הגדולים שמנגנים באופן מזהיר, ולפעמים אני תוהה איך אפשר בכלל לנגן סתם, כשיש ביצועים מזהירים. אבל כמו גיבור היצירה והמורה שלו, אני חשה בנס שבמוזיקה, ואצטט את הדובר, האומר לקראת הסוף לחברו: "אבל לך יש את ה מ ו ז י ק ה" (ההדגשה במקור). משמע, עצם העיסוק במוזיקה הוא המתנה הגדולה, בלי קשר לעובדה שאינך בפסגת המדרג, ואפילו לא קרוב אליה. הדברים נכונים כמובן גם לתחומי האמנות האחרים. בטרגדיה "השחף" של צ'כוב מופיעה דמות של השחקנית הצעירה הסוגדת לאמנות ולאמנים, ומוכנה להמשיך בעיסוקה כשחקנית לא מהוללת ובחיי התלאות הכרוכים בכך, כי היא אוהבת את התיאטרון. אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה לשמה.
החוויה האמנותית
הנובלה מעלה ניגודים שונים: בין היומיום הקשה להארה האמנותית, בין מצליחנים לכושלים או סתם בינוניים, בין מי שבחר לנטוש למי שבחר להישאר, בין אשליות של נעורים לפיכחון של בגרות, בין חלום למציאות. וכל הניגודים האלה עוברים דרך סיפור הטוקטה ודרך פרטים רבים שלא אחשוף. הנובלה אף ממחישה את ההטבעה שיוצרות חוויות נפשיות עזות, את הגורליות שבמומנטים בעלי משקל. האירועים הקשורים למבחני הגמר ולטוקטה בדו מז'ור מלווים את הגיבור וחברו לאורך חייהם. היצירה ממחישה את הכוח הגדול שבחוויה האמנותית, במיוחד בהשפעתה על נשמות צעירות.
היצירה כתובה בסוגת הנובלה הנרטיבית, שיש בה סדרות של אירועים הקשורים לעלילה אחת בלבד ואין בה הסחות דעת של תיאורי רקע, אלא רק מה שנחוץ לעלילה. ומצד אחר, היא מאפשרת יותר פיתוח מאשר בסיפור הקצר. אין בנובלה הזאת תיאורים משפחתיים או ענייני אהבים, רק תיאור שאיפות ולבטים של איש צעיר, המתנדנד בין רגשות סותרים ומצליח להביט בפיכחון על עצמו ועל סיכוייו.
"טוקטה בדו מאז'ור" היא נובלה קלאסית עדינה ונוגעת ללב, הישג ספרותי רווי במוזיקליות. תמונת הפסנתרן שבכריכה ממחישה את ההיבט הרומנטי והמיתולוגי שבדמות הפסנתרן, אבל היצירה מגלמת את החלום וגם את שיברונו.
טוקטה בדו מז'ור
אנטוני ליברה
מפולנית: חנה הרציג
כרמל, 2018, 76 עמ'
