"בתרכובת עדינה וייחודית של אסופת סיפורים, שניתן לקרוא גם כרומן מפורק מבפנים, מצליח 'תקלה בקצה הגלקסיה' לגעת בנימי הנימים של ההוויה העכשווית ולמצוא לה שפה חדשה. ספר זה הוא גולת כותרת של דרך ארוכת שנים של סופר, אך אולי אף יותר מכך, מהווה נקודת מפנה. מבעד לטביעת האצבע המוכרת של אתגר קרת ניתן לחוש ביסוד אחר, חדש, המפוצל משפתו הקלילה לכאורה ורוחש תחתיה. זהו יסוד המציף עצב עמוק לאין שיעור, שקט ולא מרפה, והוא מספר סיפור של התפוררות, ארעיות ונזילות של קשרים אנושיים. הטקסט חותר תחת קול מונוליטי ומוגדר במקום ובזמן. הוא מבקש אחר ביטוי של קיום נומדי ועקור, ומרחיק אל עבר מרחבים גלקטיים שאינם מתבררים עד תומם. מתוך פרספקטיבות אלו נבחנות מחדש חוויות יסוד כחברות, הורות ואהבה. בד בבד, הכול מתקדם לעבר אבולוציה של פרידה: 'לא, משהו נשבר, משהו רוסק, משהו שלעולם לא נוכל לרפא או לתקן'"
בנימוקים אלו הצדיקו חברי ועדת פרס ספיר את זכייתו של "תקלה בקצה הגלקסיה", קובץ הסיפורים הקצרים השישי של אתגר קרת, בפרס היוקרתי. אך אם יורשה לי לחלוק על הסבריהם המלומדים של חברי הוועדה, אציין שלדעתי, "תקלה בקצה הגלקסיה" ממש לא מהווה "נקודת מפנה" בכתיבתו של קרת, ובטח שלא "גולת כותרת" של דרכו. אין ספק שאתגר קרת הוא סופר מחונן, ששינה את פני הספרות הישראלית, ושרבים הושפעו מסגנון הכתיבה שלו. ייתכן בהחלט שהגיע לו פרס ספיר. אך לטעמי, לא על ספר זה.
נתחיל מהסיבה הפשוטה יותר, והחשובה יותר, שבגינה היה מוטב שיקבל את הפרס על יצירה אחרת (לדעתי, על "אניהו" או "פתאום דפיקה בדלת") – "תקלה בקצה הגלקסיה" הוא לא הספר הכי טוב שלו. יש בו סיפורים מרגשים, מצחיקים־מרירים, עצובים; אך לא יותר מבספריו האחרים, ואפילו פחות. ולגבי הסברה של השופטים, כי בקובץ הזה קרת סוטה ממסלולו ומתחיל משהו חדש – ובכן, לא ממש. נכון, הספר אכן עוסק בדמויות מעט מבוגרות יותר, וגם הסוריאליזם בספר מגיע לשיאים אפלים יותר מספריו הקודמים, אך מפה ועד להגדיר זאת כנקודת מפנה – זאת מעט הגזמה. זה אותו קרת הישן, לטוב ולרע – לטוב, כי הוא באמת מעולה בזה, השפה קולחת ולא מתוחכמת והסיפורים נקראים בשקיקה; ולרע – כי נו, אין איזה "טריק פוסט־מודרני", כפי שהוא מתאר באחד מסיפוריו, שלא ראינו כבר קודם. אולי חוץ מתכתובת המיילים ששזורה לאורך הספר והעניקה לו את שמו, שבה מבקש בן לניצולת שואה לבוא עם אמו לחדר הבריחה שנקרא "תקלה בקצה הגלקסיה". הסיפור הזה נגמר באופן הקרתי האופייני – פנטזיה שמתערבבת עם המציאות באופן ציני ומקורי. הספק־סיפור הזה מדגיש את הנקודה שקרת ביקש להעביר בספרו – קובץ סיפורים על אנשים אומללים, עצובים, נדכאים בדרכם שלהם, שצרותיהם הן רק תקלה בקצה שביל החלב, שהחריבו את עולמם שלהם אך לא מזיזות לאף אחד.
אך אם נתעלם מצילו הכבד של הפרס, אין שום סיבה שלא תעבירו את הטיסה הבאה שלכם או את צהרי השבת הקרובים בלי הספר הזה בחיקכם. אמנם יש בו כמה וכמה סיפורים בינוניים ששכחתי דקות ספורות לאחר תום הקריאה, אך יש גם פנינות ספרותיות שפינו בקמצנות מקום בתודעה לסיפורים הבאים אחריהן. שני הסיפורים שפותחים ונועלים את הספר, "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח" ו"אבולוציה של פרידה", הם סיפורים אתגר־קרתים קלאסיים ומצוינים, "חלונות" מכמיר לב, "לטאת קרח" מפחיד ו"פיינאפל קראש" נקרא בשטף למרות אורכו היחסי. ב"פטרייה", סיפור ארס־פואטי חמוד, קרת כותב: "אפשר לאהוב גם בלי להבין". ואכן, את סיפוריו בהחלט לא חייבים להבין כדי ליהנות מהם.
תקלה בקצה הגלקסיה, אתגר קרת, כנרת זמורה–ביתן, 159 עמ'
