אליפות אוסטרליה הפתוחה שהסתיימה השבוע הייתה עוד הוכחה למצבו העגום של הטניס הישראלי ולשפל שהענף הגיע אליו. לאחר שב־2007 העפילה שחר פאר למעמד רבע הגמר, וב־2008 זכו אנדי רם ויוני ארליך בטורניר הזוגות, ודודי סלע העפיל לסיבוב השלישי בשלוש הזדמנויות בשנים האחרונות – השנה לא היה לישראל נציג אפילו בשלב המוקדמות.
"עם השנים נעשה קשה יותר ויותר לפרוץ בטניס העולמי. זה ענף שמושך הרבה מאוד ילדים מוכשרים בכל העולם, ולהפוך היום לשחקן מוביל דורש מחויבות גבוהה ועבודה קשה – הרבה יותר ממה שנדרש מספורטאי שמשחק במסגרת קבוצתית", מסביר שלמה גליקשטיין, טניסאי עבר ישראלי שהגיע בשיאו למקום ה־22 בעולם וסיים לפני מספר שבועות תקופה של 12 שנה שבה עבד באיגוד הטניס הישראלי. "יש הרבה שחקנים מוכשרים וטובים בטניס הישראלי, אבל באופן כללי לא מגיעים מספיק שחקנים לענף. הבסיס צר מדי, והרמה ואיכות השחקנים שהגיעו בשנים האחרונות לא מספיק טובות ומחויבות בשביל לפרוץ למאייה הראשונה של הטניס העולמי.
"אני בטוח שאם תשאל הורים ומאמנים, רובם יגידו לך דברים אחרים. אבל בתור אחד שהיה שם, אני יודע במה מדובר ואיזו רמת מחויבות בלתי מתפשרת נדרשת כדי לעשות את זה. הטניס היום הוא מעין חלון ראווה של ענפי הספורט האחרים בארץ, שרובו דורך במקום או הולך אחורה, בגלל שאין לנו כאן תרבות ספורט מפותחת כמו במדינות אחרות".
מה האחריות של איגוד הטניס למצב?
"בגלל קשיי תקציב יש מעט מאוד איגודי טניס בעולם – כולל בישראל – שהתפקיד שלהם הוא לבנות שחקנים. ועדיין, לאיגוד ולמרכז יש חלק בזה, כי צריך למצוא יותר ספונסרים ולהשיג עוד תקציבים. במסגרת הקיימת, האיגוד מתמקד בלתת לשחקנים ולמאמנים את המעטפת המקצועית הטובה ביותר האפשרית. ממה שאני יודע התוכנית לעתיד היא להקים אקדמיה לאומית, שתעסיק מאמנים במשרה מלאה ותקח יותר אחריות בכל מה שנוגע לבניית שחקנים מגיל צעיר".
מה דעתך על הטענה שהפילוג בין האיגוד למרכז הטניס, והעובדה שהצעירים המצטיינים לא מתאמנים יחד ודוחפים זה את זה, הם מה שמונע משחקנים פה להתפתח?
"ברור שאם היה שיתוף פעולה מלא בין כל הגורמים בענף הארץ, כמו שהיה באקדמיה שניהלתי לפני 30 שנה ברמת־השרון, אז היה קל יותר, כי אנחנו מדינה קטנה וזה לא נכון לפזר סמכויות ביותר מדי מקומות. אבל זה עדיין לא אומר שיהיו תוצאות. אין לנו בישראל ספורטאים ברמת־על בשום ענף, וגם רמת המאמנים יכולה להיות טובה יותר ועובדים כדי לשפר את זה. ועדיין, מי שטוב ומוכשר, עובד קשה וייתן את הנשמה, בסופו של דבר יצליח, אין שום סיבה שלא".
בשנים האחרונות החל לפעול בישראל גוף בשם "דיוויד סקווד", הממומן בידי משפחת קופר הבריטית, במטרה לקדם טניסאים צעירים. "הם תורמים הרבה מאוד כסף ופועלים באופן עצמאי, אבל השאלה היא אם מבחינה מקצועית הם עושים את הדברים בצורה הנכונה", תוהה גליקשטיין. "הם לקחו תחת חסותם את ישי עוליאל, אחד הצעירים המבטיחים ביותר שלנו. עד לפני שנה וחצי, כשהגיע לגמר הזוגות באליפות אוסטרליה לנוער והיה אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם, זה נראה טוב מאוד. מאז הוא לא התקדם מספיק אבל אני אישית מאוד מאמין בו. הוא שחקן מוכשר ואם יעשה כמה שינויים גדולים במשחק שלו ויתחבר לאנשי מקצוע אחרים שיעזרו לאלו שעובדים איתו, הוא יגיע לצמרת העולמית".
ממה שאתה מכיר, יש כישרונות צעירים מבטיחים בשטח?
"יש לנו הרבה שחקנים צעירים שעובדים יפה וקשה. בשנתיים האחרונות נעשית עבודה יפה בנבחרות הלאומיות ואני בטוח שיש עתיד חיובי לענף אצלנו. זה רק עניין של חזון והמשכיות של עבודה אינטנסיבית, שחשובים לפעמים אפילו יותר מכישרון. בשנים האחרונות עלה הגיל הממוצע במאייה הראשונה בעולם עלה ל־25 פלוס, ובניגוד לפעם, ששחקנים טובים היו מגיעים לשם אחרי כמה שנים, היום צריך לשרוד הרבה מאוד מאבקים והדרך לשם קשה ותובענית יותר. גם השחקנים שלנו, שנמצאים היום במקומות 400 ו־500 בעולם, אם יתמידו, יש להם סיכוי לטפס מעלה".
חוויה דרוזית
גליקשטיין כאמור סיים לאחרונה 12 שנות עבודה באיגוד הטניס, במהלכן שימש בשורה של תפקידים, ביניהם גם כמנכ"ל במשך כשש שנים. ב־2017 מונה למנהל המקצועי ועכשיו החליטו הצדדים להפריד כוחות. "מאז שיוני ירום הפך ליו"ר איגוד הטניס במקומו של אסי טוכמאייר, התמנה גם מנכ"ל חדש והתחיל להיות קצת צפוף בצמרת", מבהיר גליקשטיין את הרקע לעזיבה. "היו דברים מסוימים ששלושתנו לא ראינו עין בעין, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה התנהלותית, אבל סיום העבודה נעשה בצורה מתואמת וברוח טובה, ואני כבר מסתכל קדימה. אני מרוצה ממה שעשיתי עבור הטניס, המאמנים, השחקנים, ההורים והקהל".
זה נכון שלא רצית לעזוב?
"אני פחות רוצה להיכנס לזה. אני מניח שיכולתי להמשיך אם רציתי, אבל אחרי כל השנים באיגוד, הגיעה הנהלה חדשה עם רצון לחדש, לשנות ולתת צ'אנס לאנשים אחרים. אף אחד לא פשע פה, אני מאחל הצלחה לכל המושכים בחוטים כיום, ואני אמשיך לעזור בכל מה שירצו ממני.
"אני עוזב בסך הכול בהרגשה טובה, אחרי תקופה לא קלה בשנה האחרונה. שליש מחיי הייתי שחקן, וב־30 שנה האחרונות הייתי בעשייה רצופה מאחורי הקלעים. ניהלתי את האקדמיה ברמת־השרון, הייתי קפטן נבחרת הפדרציה והדיוויס, אימנתי שחקנים ונסעתי המון לתחרויות ולהשתלמויות. היו לי הרבה הישגים והרבה תוצאות בדרך, לצד תקופות שהיו גם פחות טובות, אבל בשורה התחתונה הגרף הוא כלפי מעלה".
מה מבחינתך הדבר הכי משמעותי שעשית באיגוד?
"הדבר העיקרי שעשינו בתקופה שלי כמנכ"ל, בשיתוף עם אסי טוכמאייר, הוא סגירה של גירעון בסך שלושה מיליון שקלים שהצטבר, כשבמקביל עלה התקציב השנתי ב־40 אחוזים. הגדלנו משמעותית את מספר התחרויות הבינלאומיות בדרג נמוך שמתקיימות מדי שנה בארץ – עובדה שמסייעת לשחקנים לחסוך כסף בנסיעות לחו"ל, ועדיין לצבור נקודות דירוג וניסיון בינלאומי – ובנוסף השקענו במענקים לשחקנים ולנבחרות".
גליקשטיין, שחגג לאחרונה יום הולדת 61, הוא אב לשישה ילדים, שלושה מהם מאשתו הנוכחית – עו"ד הילה רוזן, אלופת ישראל בטניס בעצמה שלוש פעמים. הוא נולד וגדל באשקלון והתחיל לשחק טניס, כשהענף בארץ כמעט לא היה קיים. "מעבר לגדר של הבית שגדלתי בו היה מגרש טניס. אבא שלי משה שיחק קצת טניס, וליום הולדת תשע ההורים קנו לי מחבט מעץ", הוא נזכר, "המאמן הראשון שלי היה מיכה ליאון, שהיה אז אלוף הארץ לגיל 18. כמה חודשים אחרי שהתחלנו, הוא לקח אותי בחנוכה לאליפות הארץ, וזכיתי. זו הייתה תקופה אחרת, התאמנתי פעמיים־שלוש בשבוע ובמקביל שיחקתי גם כדורסל וכדורגל ברמה טובה ועסקתי באתלטיקה. החיבור שלי לטניס הגיע מכך שאהבתי שזה משחק אישי ומורכב. טניס הוא אחד המשחקים הקשים ביותר, שמשלבים אתלטיות, קואורדינציה ויכולת טכנית ומנטלית. הייתי ילד שמאוד אהב אתגרים וזה משך אותי".
גליקשטיין המשיך להתפתח ולבלוט וזכה עם השנים בכל תחרויות הנוער שהתקיימו בארץ. "היה מאמן אוסטרלי בשם רון סטיל, שבא לארץ לנהל את מרכזי הטניס, והפך למאמן שלי בגיל עשר. במשך השנים, לסירוגין, הוא המשיך להדריך אותי, גם כשעזב את הארץ וגם כשהפכתי למקצוען. עד גיל 18 נסעתי שלוש פעמים לחו"ל. באחת מהן, באליפות ארצות הברית לנוער, הגעתי למעמד רבע הגמר". ההצלחה של גליקשטיין הובילה את הצבא להעניק לו מעמד של ספורטאי מצטיין. "למרות המעמד, השירות שלי היה קשה יותר ממה שנהוג היום. שירתי בגדנ"ע ובבסיס סגור, ובשנה וחצי הראשונות היו לי תנאים לא פשוטים. חצי שנה אחרי שהתגייסתי הייתי אמור לצאת לאליפות ישראל אבל המפקד לא הסכים לשחרר אותי, כי הייתי במהלך קורס שבדיוק יצא לארבעה ימים יחד עם 'גדוד חרב', שהיה גדוד ששירתו בו רק חיילים דרוזים. הוא אמר לי שטניס אוכל לשחק עוד הרבה שנים אבל עם הסיירת הזו לא אזכה להיות יותר אף פעם. באותו הרגע מאוד כעסתי עליו אבל ארבעה הימים האלה נתנו לי המון, מבחינת הבנה של דברים חדשים, חוזק מנטלי ופרופורציה לחיים. זה גם היה אחד הדברים היפים שעברתי בחיים. כשהדברים לא באים לך בקלות זה הופך אותך להרבה יותר מחוסן ובסופו של דבר כל מה שעברתי רק חישל אותי והקשיח אותי מנטלית. במקביל לשירות, המשכתי לשחק בטורנירים והפכתי להיות חלק מנבחרת הדיוויס של ישראל".
באיזה שלב הבנת שתוכל להפוך למקצוען?
"לקראת סוף הצבא, כשהייתי בן 20, אבא שלי נפטר והפכתי רשמית לשחקן מקצוען. כל מה שהגעתי אליו בטניס עד אז היה בזכותו. הוא השקיע בי בלי סוף, הסיע אותי לכל מקום והפך את כל החיים והעבודה שלו בשבילי. זה הגיע מתוך צורך שלי לקיום צוואה שלו שאגיע לרמות הכי גבוהות בענף בשבילו".
"חצי שנה אחרי שהתגייסתי הייתי אמור לצאת לאליפות ישראל אבל המפקד לא הסכים לשחרר אותי כי הייתי במהלך קורס שבדיוק יצא לארבעה ימים יחד עם 'גדוד חרב', שהיה גדוד ששרתו בו רק חיילים דרוזים. הוא אמר לי שטניס אוכל לשחק עוד הרבה שנים אבל עם הסיירת הזו לא אזכה להיות יותר אף פעם"
גליקשטיין מילא אחר משאלתו האחרונה של אביו במהירות ובצורה מזהירה. אחרי שהפך לאלוף ישראל כבר בגיל 19 וזכה בתואר תשע פעמים ברציפות, יצא לתחרויות בעולם והחל להתקדם בדירוג העולמי. "התקיימו אז הרבה פחות תחרויות בעולם, הפרסים היו נמוכים יותר ובניגוד להיום, שבו השחקנים הבכירים נוסעים עם פמליה, לרוב התחרויות הבינלאומיות שלי בעולם נסעתי לבד. למזלי עשרה חודשים אחרי שהשתחררתי קפצתי למאייה הראשונה בעולם ונשארתי שם במשך כמה שנים".
ההצלחה של גליקשטיין החלה למשוך תשומת לב בישראל. בטורניר ווימבלדון הראשון שבו השתתף ב־1980, כשהיה בן 22, ניצח גליקשטיין את ראול רמירז המקסיקני, שדורג במקום ה־35 בעולם. לסיבוב השני הוגרל לשחק מול ביורן בורג האגדי, במה שהפך למשחק הטניס הראשון שהועבר בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. "אהבתי מאוד את החשיפה ואת תשומת הלב שקיבלתי, והעובדה שהייתי סוג של פורץ דרך גרמה לתקשורת להיות מאוד מפרגנת ומאוד סקרנית. בתקופה ההיא העיתונאים היו פחות מתלהמים ואגרסיביים, הם התעניינו מאוד בענף ונסעו לתחרויות בחו"ל, בניגוד למה שקורה עכשיו, שמסתכלים על דברים אחרת לגמרי ובעיקר מחפשים כותרות. עד היום כשאני הולך ברחוב אנשים זוכרים ומזהים אותי וזה מחמיא מאוד, ומראה שהשארתי חותם משמעותי".
גליקשטיין נוצח בסיבוב השני על ידי בורג, אבל זכה בטורניר המשני שהתקיים באותם ימים עבור אלו שהודחו בווימבלדון בשני הסיבובים הראשונים. שנה לאחר מכן הוא העפיל לרבע הגמר בטורניר אוסטרליה הפתוחה, השלב הגבוה ביותר שהגיע אליו בטורנירי הגרנד סלאם ליחידים, ובנובמבר 1982 זינק למיקום שיא בצמרת העולמית, לאחר שדורג במקום ה־22. שנה לאחר מכן כבר זכה לפרסום עולמי. "הוגרלתי בסיבוב הראשון במונטה־קרלו, טורניר שעד היום נחשב למאוד יוקרתי וחשוב בסבב, מול איוון לנדל, שהיה מדורג אז במקום הראשון בעולם. הצלחתי לנצח אותו אחרי שלוש מערכות, על מגרש חֵמר שלא היה המגרש המועדף עליי, וזה היה יום מדהים שלא אשכח אף פעם. זה הישג אדיר לנצח שחקן ברמה כזאת, והניצחון הזה נתן לי המון". ב־1985 רשם הישג נוסף, לאחר שהעפיל לגמר טורניר הזוגות ברולאן גארוס היוקרתי, שם נוצח עם בן זוגו השוודי, האנס סימונסון, בידי צמד אוסטרלי.
95 אחוז בראש
לצד גליקשטיין, החל לצמוח דור חלומי של טניסאים, עם עמוס מנסדורף, גלעד בלום ושחר פרקיס, שהובילו ב־1987 את נבחרת הדיוויס בפעם הראשונה לבית העליון של המפעל, 38 שנים לאחר שהוקמה. במשחק הראשון בבית העליון, מול נבחרת צ'כוסלובקיה האימתנית בחוץ, ניצחה אותה ישראל 2:3 (גליקשטיין תרם ניצחון ביחידים, מול מילן שרייבר), ועלתה לשלב רבע הגמר היוקרתי. "מבחינה קבוצתית זה היה רגע השיא עבורי. הייתה לנו אז נבחרת פשוט נהדרת". ב־1988, בגיל 30, תלה גליקשטיין את המחבט ופרש. הוא זכה בשני טורנירי ATP בקריירה וב־580 אלף דולר, ועד היום הוא בכיר המנצחים בנבחרת הדיוויס הישראלית, עם 44 ניצחונות, ביחידים ובזוגות. "במבט לאחור אני חושב שאולי פרשתי מוקדם מדי. היו תקופות, בטח בשלב הבוגר יותר שלי, שהיה נכון יותר להקיף את עצמי בצוות מקצועי טוב יותר, שהיה מעביד אותי קשה יותר. אבל בסך הכול מימשתי את עצמי, הגעתי לתוצאות נהדרות, ושיניתי את התודעה של הטניס בישראל. הוא הפך לספורט הכי פופולרי בארץ אחרי כדורגל וכדורסל, זה פתח הרבה דלתות לילדים אחרים, ועד לפני כמה שנים היה חלון הראווה לספורט שלנו".
גם אתה, גם מנסדורף וגם שחר פאר פרשתם מוקדם. למה בעצם?
"טניס הוא ספורט מאוד תובעני. הכול תלוי בך, יש שחיקה מנטלית גבוהה והרבה בעיות פיזיות. ולפעמים אתה משחק טוב ובכושר גופני מצוין, אבל מבחינה מנטלית לא מסוגל לצאת ממצבים קשים במהלך המשחק ולנצח. טניס זה 95 אחוז בראש".
"השינוי בטניס הוא אדיר. החוקים אמנם נותרו זהים כמעט לחלוטין, כי זה משחק שמרני, אבל בפועל זה סיפור אחר לגמרי; הציוד השתנה, הכדורים אחרים, המגרשים איטיים והתקשורת מעורבת הרבה יותר. המשחק עצמו הפך להיות הרבה יותר כוחני, אינטנסיבי ואגרסיבי ומתנהל ברובו מהקו האחורי, כשמעטים עולים היום לרשת"
מלבד הפרישה המוקדמת, יש משהו אחר שאתה מצטער עליו בקריירה?
"כל אחד חושב שהייתה יכולה להיות לו קריירה טובה יותר מבחינה אישית. היו לי כמה פספוסים גדולים, כמו המשחק מול ג'ון מקנרו באליפות ארצות־ הברית, שהפסדתי בה בשובר שוויון במערכה החמישית 9:7, שהיו יכולים לשנות לי את הקריירה ולהפוך אותה אפילו לעשירה ומוצלחת יותר. מצד שני, היו גם משחקים שלא הייתי אמור לנצח וניצחתי, אז הקריירה בסופו של דבר מתאזנת. אני שמח שגרמתי לאחרים להבין שיש אפשרות להגיע לצמרת".
אך למרות שקיבל החלטה לעזוב, לפרוש ממשחק פעיל זה לא פשוט בכלל. "קשה מאוד להפסיק, בטח אחרי שהצלחת, כי קשה לעשות דברים ברמה הזו אחרי כן. הטניס לוקח ממך הרבה שנים של נתינה אינסופית, תחרויות, חוויות, מוציא ממך ומהסובבים אותך המון מבחינה נפשית וזה לא פשוט. הרבה ספורטאים מכל ענף שפורשים מתקשים מאוד, אבל יש גם רבים שהצליחו, אם זה בעסקים או שהשתלבו בתקשורת".
למרות שעברו רק 30 שנה מאז שפרש, לדעתו של גליקשטיין הטניס השתנה ללא היכר. "השינוי בטניס הוא אדיר. החוקים אמנם נותרו זהים כמעט לחלוטין, כי זה משחק שמרני, אבל בפועל זה סיפור אחר לגמרי; הציוד השתנה, הכדורים אחרים, המגרשים איטיים והתקשורת מעורבת הרבה יותר. המשחק עצמו הפך להרבה יותר כוחני, אינטנסיבי ואגרסיבי ומתנהל ברובו מהקו האחורי, כשמעטים עולים היום לרשת. בתקופה שלי היה יותר כישרון לשחקנים, והיום האתלטיות, הכושר והעבודה הקשה הם אלו שמדברים". אך למרות השינוי שעבר הענף, גליקשטיין חושב שהיה יכול להשתלב גם בטניס של 2019. "אני מאמין שהייתי משתלב גם בטניס של היום, כי ספורטאי הוא ספורטאי תמיד. קשה להשוות בין הדורות אבל אני משוכנע שעמוס, אני ואחרים היינו מוצאים את מקומנו בצמרת גם היום".
כשאני מבקש ממנו לנקוב בשמו של הטניסאי הגדול בכל הזמנים, הוא מתקשה להכריע. "קשה מאוד להשוות בין הדורות כי אפשר גם ללכת עשרות שנים אחורה ולמצוא שחקנים נהדרים", הוא מסביר. "אין ספק שפדרר נחשב כרגע לטוב מכולם, גם מבחינת תוארי הגרנד סלאם שזכה בהם, אבל לצידו משחקים עילויים כמו ג'וקוביץ' ונדאל, ובתקופה שלי היו אגדות כמו ביורן בורג, ג'ימי קונורס, ג'ון מקנרו ואיוון לנדל, כך שבאמת אי אפשר באמת לקבוע".
אך בגזרת הטניסאי הישראלי הטוב ביותר הוא מכריע בלי שום היסוס. "מבחינת ההישגים, מי שהגיעו הכי רחוק הם עמוס מנסדורף ושחר פאר. שחר מבחינתי היא הספורטאית הכי גדולה שהייתה בישראל, עם שנים של תחרויות ברמות הכי גבוהות".
מה דעתך על הקריירה של דודי סלע?
"דודי הגיע להישגים נהדרים בקריירה שלו, שנמשכת כבר 15 שנה, אבל גם במקרה שלו אני מאמין שהיו תקופות שבהן הוא יכול היה לעבוד קשה יותר ולהגיע רחוק יותר".
מה השלב הבא עכשיו מבחינתך?
"אני מחפש פרויקטים מעניינים סביב הטניס והספורט בכלל. אני נפגש עם אנשים, ותמיד אשאר כאן לעזור ולפרגן לטניסאים ולאיגודים, ואני מאחל להם את כל ההצלחה שבעולם לקדם את הענף קדימה. אני אשאר בטניס בצורה זו או אחרת, בניהול או באימון, ועכשיו זה זמן טוב לנקות קצת את הראש.
"החלומות שלי היום הם הדברים הבנאליים, של להיות בריא ומאושר עם המשפחה והילדים שלי. אם אצליח להשיג עוד דברים בקטע המקצועי זה יהיה בונוס".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע וחצי. בעיניי הדברים החשובים הם להיות בריא ושלאנשים סביבך יהיה טוב. זה חשוב יותר מקריירה או עבודה כזו או אחרת. יכול להיות שלפני 30 שנה הייתי עונה אחרת, כי ההישגים היו חשובים אז לא פחות. היום אני מאושר, טוב לי, אני יודע להבחין בין עיקר לטפל ומה באמת חשוב, כיף לי להיות אבא להרבה ילדים ורק שיישאר ככה".
