"יש הרבה אנשים בימין שהייתי מעדיף שיהיו ראשי ממשלה"

רצה הגורל והתוכנית הראשונה בעונתה הראשונה של "פעם בשבוע עם תם אהרון" ב"כאן 11", שודרה מיד לאחר פרק בסדרה "הצרפוקאים" שעוסקת בעולים מצפון־אפריקה. זה הספיק לאהרון כדי לפתוח אז את תוכנית הסולו שלו בהכרזה "אנחנו מוכנים להמשיך עכשיו בכל הכוח את 'ערב מזרחים בתאגיד'", והוסיף בסרקזם: "התוכנית הבאה תהיה סדרת דרמה חדשה בשם שרית חדד אוכלת בצק ומורחת ערק על הבטן".

אפשר להבין את הבחירה של תם אהרון לרכוב חזק על השד העדתי; הוא זה שהזניק אותו לטלוויזיה והביא אותו לתודעה הציבורית, בתפקיד הכתב המזרחי שאומר את כל האמת בפנים בתוכנית של אייל קיציס ששודרה ב"קשת" במשך עונה אחת ב־2014. אבל הנה הטוויסט: קורות חייו של אהרון הן קלישאה אשכנזית כמעט כמו רגל קרושה. הוא אמנם נולד ברמת־גן לאם ממוצא עיראקי ולאב ממוצא תימני, אבל כשהיה בן שש עברה משפחתו לרעננה. הוא למד פסנתר, התגייס לצנזורה הצבאית ואחר כך החל לכתוב מערכונים לתוכניות סאטירה בטלוויזיה. אז איפה ומתי בדיוק הוא הצליח לחוות את כל הקיפוח המזרחי הבוער בו, זה שכאמור פרסם אותו ובמידה לא מועטה אחראי לעובדה שיש לו תוכנית סאטירה שבועית משלו?

"אני לא חושב שרק מי שמגיע מחוויה מסוימת יכול להזדהות עם מישהו שעבר את אותה החוויה", הוא אומר, "אני יכול להבין או לגלות אמפתיה למצוקה גם אם לא חוויתי אותה. אפשר לחלוטין לרחם, להרגיש חמלה, לכעוס, להגיב בצורה אמפתית. עולם שבו רק אנשים שעברו חוויות דומות יכולים להבין זה את זה הוא עולם מאוד עצוב ושקרי. לתפיסתי אנשים צריכים לחפש את המקומות שבהם אפשר להזדהות ולא את איפה שאי אפשר. נמאס לי משיח הזהויות הזה, שאין בו גרם סבלנות למי שלא חווה חוויות של דיכוי. שיח שאומר למעשה: אם אתה לא היצור הכי מדוכא בעולם, אתה לא יכול להיות אנושי.

"האם גדלתי כמו שהמזרחי הממוצע בארץ גדל? מובן שלא, ומעולם לא הסתרתי זאת. להפך, שמתי את העובדה הזו בפרונט וצחקתי עליה. האם הייתי עד בחיי לאפליה כלפי מזרחיים? ודאי שכן. וגם אתה היית עד – בין אם בחרת לראות אותה או לא. כולנו ראינו את אותן פרסומות, אותן סדרות, אותם פאולים במגרש הפוליטי, קראנו את אותו עיתון. בסוף, הנראות שלי היא מזרחית".

התייחסו אליך כ"חום", כפי שאתה נוהג לתאר אדם ממוצא מזרחי?
"חד־משמעית. למשל בכניסה למועדונים. בגילאי 18־20 היינו הולכים למועדון. כשאני עמדתי בראש המשלחת – 'מצטערים זו מסיבה סגורה לגילאי 23 פלוס'. מישהו אחר עומד בראש? 'כנסו בבקשה'. אלה דברים שקורים, איש לא מתווכח על זה. כולנו יודעים איפה אנחנו חיים".

אולי זו קצת הלקאה עצמית, אבל לתומי חשבתי שככל שהחברה חילונית יותר כך השד העדתי נוכח בה כיום פחות. אצל דתיים יש עניין של נוסחי תפילות ומסורת שמשמרת הבדלים בין העדות, שאין אצל חילונים.
"התשובה היא לא. חילונים היו אולי שמחים לחשוב שזה ככה אצלם, כי גזענות נתפסת כעומדת בסתירה לערכי שוויון שהרבה חילונים היו רוצים לייחס לעצמם. אבל זה לא נכון בעיניי: גזענות נובעת ממקום מאוד אנושי. סליחה על הקלישאה, אבל באיזשהו מקום כולנו גזענים. גזענות היא בלתי נשלטת, השאלה מה אתה עושה איתה. ברמה הכמעט רגשית, אחת הדרכים להתמודד עם העולם הכאוטי סביבנו היא להמציא כל מיני כללים גורפים – שמתנפצים בזה אחר זה, ועדיין. אחד מהם גורס שאנשים שנראים כמוני, דומים לי במחשבה ובהלך הרוח. המציאות מראה שזה לא נכון, אבל אנחנו פשוט מתעלמים ומנסים לחזק את התפיסה הזו בכל מיני סטריאוטיפים".

דוגמה לסטריאוטיפ כזה?
"דיברתי פעם אצל קיציס על כך שבכל פעם שיש מלחמה, הולכים לשוק עם מצלמה לצלם מזרחים שצועקים 'מוות לערבים'. לא מראים את ראש הממשלה האשכנזי שבמדיניות שלו הורג בפועל ערבים או את הטייס האשכנזי שמוריד פצצה על עזה. קל לנו להתמודד יותר עם עולם שבו מזרחים הם אלימים או ערבים הם אלימים, ואשכנזים הם לא".

גם בתוכך יש משהו שחושב כך?
"כנראה שכן, אבל אני מודע לו. הייתי שמח לומר לך שאני לא רואה צבע, מגדר או דת, אבל אנחנו כבר לא שם. יודעים שזה לא נכון, ומשתדלים לתקן את זה".

תן לי להבין. כשאתה הולך ברחוב ומולך צועדים אשכנזי ומזרחי, אתה אומר לעצמך שעם האשכנזי בטח יהיה לי מכנה משותף ועם המזרחי לא, ואתה צריך לעצור את עצמך כדי לומר שבעצם זה לא נכון?
"חד־משמעית כן. אני הולך ברחוב ורואה מזרחי, אולי התגובה שלי תהיה לפחד. ואז אגיד לעצמי, 'אתה מטומטם? אתה מפחד מזה שהוא מזרחי?' ואז ארגע. אבל כן, התגובה הראשונית שלי תהיה זו, אני אנושי".

אמרת מקודם שנמאס לך משיח הזהויות – זה שפילג את השמאל האמריקני והביא בסופו של דבר למפלתו הפוליטית. אתה חושב שזה יכול לקרות גם כאן? אפשר בכלל לצאת מהשיח הזה?
"נכון שבארצות־הברית השיח קיים בעיקר בשמאל, אבל התגובה של הימין האמריקני לא טובה יותר. הוא אומר – 'גם אתם הדמוקרטים מפחדים מהשחורים, ובצדק, רק לא מעיזים להגיד את זה'. כלומר יש צד אחד שמכחיש שיש בו גזענות, וצד שני שמנסה להצדיק את הגזענות שיש בו. זה שיח על הפנים. בארץ השיח הזה קיים בעיקר ברשתות החברתיות, אצל הפוליטיקאים לא כל כך. אולי למעט מרב מיכאלי, שלהגנתה ייאמר שדיברה בשיח הזה גם לפני שהוא נהיה טרנד״.

מזרחי וחצי

לפני כחודש הושקה העונה השנייה של תוכניתו, "פעם בשבוע עם תם אהרון", המשודרת בכל יום חמישי בעשר בערב. העונה הראשונה הסתיימה לאחר 25 תוכניות, אך העונה הנוכחית כמעט כפולה, עם 45 תוכניות: "ישבנו וחשבנו כמה עוד כספי מיסים אפשר לקחת לאזרח שכורע תחת הנטל. סתם נו, עונה ארוכה יותר דווקא מוזילה עלויות".

למי שלא זכה להיחשף אליה, "פעם בשבוע" היא בתוכנית סאטירה במתכונת אמריקנית של מונולוגים שנונים ורצופי פאנצ'ים, אך כאלה שעוסקים בסוגיות הכי רציניות ובוערות שעל הפרק. חציה הראשון של התוכנית מוקדש לכמה נושאים "קטנים", וכולל גם מערכון שבו הסייד־קיק גיא אדלר משחק ככתב שטח ממקומות שונים, והחצי השני הוא "המונולוג המרכזי" שבכל שבוע לוקח סוגיה נפיצה אחרת, מפרק אותה לרסיסים ואז מחבר אותם מחדש כראות עיניו. ספוילר: הקהל הדתי־ימני אולי יצחק מהחידודים שבין המסרים, אבל ברוב הפעמים לא יאהב את המסר. אוקיי, מאוד לא יאהב את המסר.

אז לפני שנכתוש אותך על היותך שמאלן מתנשא וחמוץ, ספר מהו ההבדל המרכזי בין העונה הראשונה לשנייה.
"למדנו המון. לקח זמן לחפש את הטון של התוכנית ושלי. למרבה הצער אי אפשר לעשות את זה לפני הדבר עצמו. למשל, התוכנית הראשונה התחילה במונולוג שמרפרף על כל אירועי השבוע ונותן בדיחה אחת על כל אחד מהם. קצת מיושן ובעיקר חסר משמעות כי אנחנו חיים בעידן שבו שעתיים אחרי אירוע אתה כבר קורא את כל הבדיחות בטוויטר. תוך כדי העונה הבנו שהכוח של התוכנית הוא דווקא ביכולת לצלול לעומק, באופן שהרשת לא יכולה. ולכן המונולוג לוקח את הדבר האקטואלי החשוב ונותן לו משמעות מסוימת. היום נדמה לי שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, מה אנחנו יכולים לעשות, ואיפה היתרון שלנו".

כלומר, אתה רוצה להעביר מסר רציני והאמצעי הוא הומור.
"המסר וההומור, שניהם חשובים בעיניי. לא נעשה רק אמירה בלי להצחיק או ההפך. כל פשרה כזו תחטא לתפקיד שלנו כפי שאני תופס אותו".

"האם גדלתי כמו שהמזרחי הממוצע בארץ גדל? מובן שלא, ומעולם לא הסתרתי זאת. להפך, שמתי את העובדה הזו בפרונט וצחקתי עליה. האם הייתי עד בחיי לאפליה כלפי מזרחיים? ודאי שכן. וגם אתה היית עד – בין אם בחרת לראות אותה או לא"

חבר מביא חבר

הרזומה המרשים, יכולת הביטוי המצוינת והתפקיד הנוכחי הנחשק לא מסגירים שאהרון טרם חגג את יום הולדתו השלושים.

בגיל כל כך צעיר, ובלי עבר כעיתונאי או כתחקירן, למה בעצם שתינתן לך בכל שבוע חצי שעה להצגת עמדתך הפוליטית בנושאים שעל הפרק בבמה תקשורתית ציבורית?
"גם כשאני עולה על במה ופותח קופה, מי שרוצה מגיע ומי שלא – לא. נכון שפה זה קצת יותר מורכב כי מדובר בשידור ציבורי ובמיסים של כולנו, אבל התפיסה שלי היא שדעתו של אדם היא חלק ממי שהוא. אני לא מאמין בעיתונות אובייקטיבית, אין דבר כזה. והניסיון לייצר מראית עין כזו גרוע בעיניי. כמו שאי אפשר לבקש ממני לבוא לטלוויזיה ולהיות גבוה או אשכנזי, אי אפשר שדעתי לא תהיה דעתי. אני חושב שהדבר ההגון הוא לבוא לצופה ולומר לו שזו דעתי".

שמאלנים בטלוויזיה יש הרבה, ברוך השם. למה צריך עוד מאותו הדבר? ואולי אלו דעות שהציבור בכלל לא רוצה לשמוע?
"יכול להיות, יכול להיות. אבל אני לא חושב שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם דעות שהם לא רוצים לשמוע, במיוחד אם הדעה מובעת בצורה לא תוקפנית. כך אני מנסה לפעול. אנשים מסוגלים להתמודד עם דעות אחרות, זה ממש בסדר והמצב הזה קיים משחר האנושות. אני לא חושב שאנחנו צריכים לשאוף לעולם סטרילי מדעות, לכאן או לכאן. עמית סגל, שעם רבות מדעותיו איני מסכים, יושב בחדשות 12 כפרשן פוליטי. מביאים אותו לשם לא כי הוא דתי ואפשר לנחש שנוטה לימין, אלא כי הוא מאוד טוב בלתת פרשנות, בלהיות בקשר עם מקורות, בלהשיג סקופים. לא מאיים עליי שהמסקנות שאליהן הוא מגיע שונות לחלוטין משלי. ההפך. ככל שהוא יעז להגיד 'זו דעתי', יהיה לי יותר קל ללמוד ממנו, להסכים או לא להסכים איתו, להתווכח".

לא סתם אמרת עמית סגל. כי על כל אחד כמוהו יש בערך עשרות אלפי שמאלנים בתקשורת. חתיכת הבדל.
"התקשורת חד־משמעית שמאלנית, אין ויכוח. יש כמה גופים או מוסדות שקיימים בכל מדינה, ובטבעם מתקשרים עם העולם. העיתונות הישראלית נמצאת בשורה אחת עם העיתונות העולמית, כך גם האקדמיה ובית המשפט. מטבע הדברים, אנשים במערכות האלה נוטים להכניס לשיקולים שלהם גם כאלה שאינם לאומיים לוקאליים. עיתונות של מדינה לא יכולה להתנהל במנותק מהעולמית ולכן תהיה ליברלית יותר. אם התקשורת הייתה שמה חסמים בפני אנשים עם אוריינטציה מסוימת, זה היה כמובן גרוע. אבל להתפלא שהמוצר שאתה מקבל מגוף קוסמופוליטי הוא קוסמופוליטי? זה מצחיק".

אלה תיאוריות שגם אני מכיר, אבל בסוף בפועל התקשורת עובדת בשיטה הרבה יותר פרקטית של חבר מביא חבר, ושמאלנים ממשיכים להביא שמאלנים. ככה זה.
"אלה חסמים סמויים, ואני לגמרי מסכים, לא יכול שלא להסכים. זה יכול וצריך להשתנות".

מה לגבי הצוות בתוכנית שלך, הוא מאוזן? יש למשל מישהו שגר מזרחית לפה, כלומר לא בתל־אביב?
"התשובה היא לא. הצוות שלי מונה שלושה אנשים, אז אין בו הרבה קבוצות. קודם כול הוא לא מאוזן מגדרית, שלושה בנים בלי בת. מבחינה עדתית, יש בו מזרחי וחצי ואשכנזי וחצי. כולם גרים בתל־אביב, ואף אחד לא ימני למיטב דעתי. אבל גיא אדלר הוא סוציאליסט, ואנחנו רבים המון. שלושתם נבחרו לכתוב בתוכנית כי הם הכי מוכשרים שיכולתי והצלחתי למצוא".

ובמקרה כולם שמאלנים מתל־אביב.
"השאלה היא לא האם יש כותבים דתיים, מתנחלים או בנות. השאלה היא אם אנחנו שמים חסמים, והתשובה היא כמובן שלא. נראה לי מטורף לחשוב שאדחה מישהו שכותב בדיחות טובות כי אני לא מסכים עם הדעות שלו".

ברור, אבל זה בדיוק העניין, אתה לא תיפגש איתו בכלל.
"אני לא יכול לשנות את מצב ההיצע והביקוש, זה מעל ליכולותיי. אני רק יכול להבטיח שאעשה הכול כדי שכאשר יגיע הכותב הדתי, או הערבי, או האתיופי, אוכל להגיד לעצמי בלב שקט ששפטתי את יכולותיו נטו".

אבל הם עדיין יצטרכו לכתוב לפי האידיאולוגיה שלך.
"נכון. אני הרבה פעמים כתבתי נגד האידיאולוגיה שלי לפני שהייתי מגיש. כשעשיתי מונולוג על מחירי המזון ברוח קפיטליסטית, גיא אדלר לא התווכח וכתב את הבדיחה הכי טובה שהוא היה יכול להמציא בנושא".

לשכנע את המשוכנעים

הבון־טון הפוליטי של השנים האחרונות בישראל הוא בריחה מהגדרה עצמית כ"שמאל". כך עושים גנץ, יאיר לפיד וגם אבי גבאי. בהתחשב בחבטות הרבות ששלושת אלה סופגים מתם אהרון כמעט מדי שבוע, אני מודה שהיה מפתיע לשמוע ממנו את המשפט הבא: "אני כופר בהגדרה שאני בשמאל". בניגוד לשלושת הפוליטיקאים שהזכרנו לעיל, אהרון גם טורח להסביר: "אני לא מגויס במילימטר לכך שהשמאל ינצח בבחירות. יש לי את הדעות שלי, אני מאוד פומבי לגביהן והן מאוד ליברליות במובן המדיני וימניות במובן הכלכלי. בארץ הימין והשמאל קשורים בדרך כלל למדיני אז אחשב כשמאל, אבל אני מעדיף שביבי יהיה ראש ממשלה מאשר שאבי גבאי או לפיד יהיו, ואז ייפול טיל והם בתגובה ישטחו את עזה. כלומר, אין לי נאמנות לקבוצה מסוימת. היישום הפוליטי של השמאל הוא כל כך לא קיים ונרפה, שבעיניי הם וביבי זה כמעט היינו־הך. יש הרבה אנשים בימין שהייתי מעדיף שיהיו ראשי ממשלה לפני הרבה אנשים מהשמאל".

זו דעה מורכבת. יש מקום לשיח כזה בישראל של היום?
"כשאני עושה אייטם בתוכנית, אני תמיד מנסה לא לשכנע את המשוכנעים. מנסה לומר דברים שאלה שמסכימים איתי לא יאהבו לשמוע, או לנסות להציג את העמדה שלי לצד השני באופן שהוא יוכל לשמוע ולא ידחה אותה אוטומטית".

אתה בעצם אומר, לא כמו ליאור שליין.
"לא אכנס להשוואה הזו כי עבדתי שם ואני חושב שהוא עושה עבודה מצוינת. אתן לך דוגמה מאצלנו: בישיבת כותבים היה לנו ויכוח על עמדה שאני מחזיק בה והשאר לא מסכימים לה, לגבי חוק הקלון. אני חושב – וקהל הצופים שלי לא ישמח לשמוע – שלא צריך למנוע מאדם להיבחר גם אם הואשם בעבירה פלילית, כמובן אחרי שריצה את עונשו. אני חושב שזה חורג ממערכת הסמכות של שלטון דמוקרטי. זה עניין של הציבור. למנוע ממישהו להיבחר זה לא רק פגיעה בו אלא בציבור שלו. והרבה יותר מעניין אותי להגיד את זה מאשר לומר משהו שהצופים שלי יסכימו איתו מראש".

ולמרות זאת, כמעט כל המונולוגים שלך מאוד מלטפי אגו לשמאלנים. התחושה שלי היא שאתה תוקף את השמאל נקודתית ועל דברים אנקדוטליים, ואילו את הימין אתה תוקף חזיתית בדברים הגדולים והחשובים.
"אני כופר בתזה הזו. האג'נדה הליברלית, ככל שאני מחזיק בה, לא באה לידי ביטוי בפוליטיקה הישראלית בגלל אנשים והחלטות פרסונליות. נכון שאף פעם לא אתקוף דעה שאני מחזיק בה. למשל, לא אתמוך בגירוש מבקשי מקלט. אני לא חושב שזה הוגן ולא חושב שהצופה – ימני או שמאלני – ירצה שאתקוף דעה שאני מחזיק בה. אבל יש לי הרבה ויכוחים עם השמאל, למשל בכך שאני לא סוציאליסט בכלל. בנושא חוק הלאום, תקפתי את השמאל שהדעה שלו הייתה לאומנית בעיניי. אז אתה יכול לומר, יופי – תקפת אותם משמאל. אבל אתה יודע מה, זה לא המבחן בעיניי. המבחן הוא אם אני מצליח לייצר דיאלוג או מונע דיאלוג. אותו מבחן שגם עמית סגל צריך לעמוד בו. האם מי שחושב אחרת ממך יכול להיות איתך בשיחה, או שאתה מתנהג כאילו הדעה שלך היא האמת היחידה, שזהו המקום שבו הסאטירה מתה".

דיאלוג זה נחמד, אבל זרוק לי נושא ואגיד לך מה תהיה דעתך במונולוג עליו. זה מאוד שמאל, אי אפשר להכחיש את זה.
"המונולוג עובר הרבה עד שהוא משודר, ואנחנו תמיד חוקרים כמה שיותר לעומק כדי לבוא עם עובדות ונתונים ולא סתם לזרוק דעה. אנחנו גם תמיד מחפשים ושואלים אנשים שיהיו 'איפכא מסתברא'".

איך כל זה בא לידי ביטוי בתוצר הסופי?
"יש תחקירים שנופלים בדרך. רצינו למשל 'להיכנס' במאגר הביומטרי, והתחקיר העלה שאנחנו לא צודקים אז המונולוג נפל. מחזירים לנו ריג'קטים, ואנחנו חושבים – האם אני לא מחזיק בדעה הזו כי יש הבדלים בתפיסה, או כי יש משהו שלא ידעתי. וזה חד־משמעית משנה את המונולוגים הרבה פעמים. אנחנו מחפשים את האיפכא מסתברא בחוץ או בפנים, זה מנגנון ששומר עלינו קודם כול מלקחת את עצמנו מדי ברצינות, וגם כדי שלא נחשוב שהאמת המוחלטת נמצאת אצלנו או שאנחנו קבוצת 'הטובים'.

"כן, יש נושאים שבהם יש לנו דעה נחרצת, אבל אנחנו שמים על עצמנו את כל המכשולים כדי לדעת שאנחנו עדיין אוחזים בדעה הזו. כשקראנו לבטל את גיוס החובה בצה"ל, זו הייתה עמדה שלי, ועד שלא הצליחו לתת לי את הטיעונים הכי חזקים נגד, עד שלא ידעתי שאני יכול להתמודד איתם רציונלית – לא עשינו אותו".

"המבחן הוא אם אני מצליח לייצר דיאלוג או מונע דיאלוג. אותו מבחן שגם עמית סגל צריך לעמוד בו. האם מי שחושב אחרת ממך יכול להיות איתך בשיחה, או שאתה מתנהג כאילו הדעה שלך היא האמת היחידה, שזהו המקום שבו הסאטירה מתה"

על הכיוון הפוליטי של הטקסטים בתוכנית כבר דיברנו רבות, אבל יש עוד משהו שעשוי להציק ללא מעט מהצופים: מילים גסות שנייר העיתון – לפחות העיתון הזה – לא סובל, ושנזרקות על ידי אהרון לחלל האוויר בתדירות גבוהה למדי. אני שואל אותו למה הדבר נחוץ. "אני לא חושב ששימוש בשפה גסה הוא בהכרח ילדותיות", הוא עונה, "לפעמים השפה הגסה משרתת משהו. אני רוצה לדבר כמו שמדברים אנשים, ואני לא חושב שיש פער גדול בין הדמות שלי על המסך לדמות בחיים הרגילים. העולם מלא בדברים לא נעימים ואין סיבה שלא לומר את זה בטלוויזיה. השאלה היא מה זה בא לשרת. לא אספר בדיחה רק כדי לומר מילה גסה, אבל אם זה ישרת את העברת המסר, למה לא. כשאנחנו לא פועלים כך אנחנו תורמים לפריחת ה'אורנחזניזם'. הוא משגשג על היכולות שלו להצביע ולומר – 'אתם צבועים, לא חושפים את מה שאתם באמת חושבים' – וזה קורה כל עוד יש כללי טקס שאנחנו שומרים עליהם בקנאות".

אחרי הצבא הוא למד קורס במחשבים והחל לעבוד בחברת היי־טק. שלוש שנים הספיקו לו כדי להבין שמה שהוא באמת רוצה לעשות זה להיות סטנדאפיסט. "לא הייתה לי שום תוכנית סדורה, פשוט קמתי והלכתי". למזלו, מהר מאוד התקשר אליו מולי שגב והזמין אותו לעשות את הפינה המדוברת ב"תוכנית קיציס". משם עבר להיות כותב ופאנליסט אצל ליאור שליין ב"גב האומה", ואז לתאגיד עם התוכנית הנוכחית.

התחלת בערוץ 2, עברת לערוץ עשר ומשם לתאגיד – ממש המסלול הישיר לירידה ברייטינג. בשיאה, התוכנית שלך מגרדת ארבעה אחוזי צפייה, בעונה הראשונה זה עוד היה הרבה פחות. אתה מאוכזב?
"כמובן השאיפה היא להגיע לכמה שיותר אנשים. יש גם צפייה בדיגיטל, וכש־200 אלף רואים מונולוג שכתבנו על החיסונים זה משמח אותי יותר מאשר מונולוג שמשיג פחות צפיות. אני מנסה לעשות את התוכנית הכי טובה שאפשר, והמטרה שלי היא אף פעם לא לעצבן או לעורר אנטגוניזם.

"אני לא מסתיר את הדעות שלי, וזה בעיניי הניצחון הכי גדול. ואני גם יודע שלתוכנית סאטירה לוקח זמן לצבור קהל. גם ליאור שליין וארץ נהדרת נהנו בעונות הראשונות מהרבה פחות באזז, ריייטינג ויוקרה מאשר בהמשך. אני מרוצה מהבאזז של התוכנית כי הוא משקף את התהליך שאנחנו עושים. אנחנו נכנסים לציבוריות הישראלית בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים ולא מנסים לעצבן אף אחד בדרך – אולי זו דרך יותר ארוכה אבל בה אני מאמין. לא אשקר לך ואגיד שלא אכפת לי בכלל הרייטינג, אני רוצה שכמה שיותר אנשים ייחשפו ליצירה שלי".

אתה רק בן 28, וכבר מחזיק בתוכנית סאטירה אישית, כנראה השיא שקומיקאי יכול לשאוף אליו. לאן הולכים מכאן?
"אכן, מאוד מחמיא ומאוד מלחיץ. כמעט בכל הישיבות אני האדם הכי צעיר בחדר, וזה נורא קשה. תחושת אחריות מאוד גדולה. וכן, אני שואל את עצמי שאלות כמו 'מי שמך', אבל ככל שאני מתעסק פחות בעצמי ויותר בקהל ובדיאלוג מולו, זה מוריד ממני את הלחץ. מה הלאה? אני רוצה להמשיך לעשות טלוויזיה שכמה שיותר אנשים יראו, ולאתגר את עצמי. רוצה שתמיד תהיה לי תוכנית כזו. אני נורא נהנה לעשות אותה".