חניטל סויסה, מנכ"לית הוצאת עם עובד, התיישבה על כס ניהול ההוצאה ללא כל ניסיון קודם בתחום הספרות. חודשיים בלבד לאחר מכן פסל משרד החינוך את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" ללימוד בבתי הספר התיכוניים, כספר שבמרכז עלילתו סיפור אהבה בין ערבי ליהודייה. אחד מנימוקי הפסילה של הספר, שיצא בהוצאת עם עובד, היה כי "בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות".
שר החינוך נפתלי בנט גיבה את הפסילה. "בספר משווים את חיילי צה"ל למחבלי חמאס", אמר, "מתואר בו רומן של אסיר ביטחוני, פלשתיני, עם אישה יהודייה. השאלה היא האם אני צריך להכריח את ילדי ישראל לקרוא את זה. האם זה בראש סדר העדיפויות? אנחנו רוצים לדחוף לתוכנית הלימודים שחיילי צה"ל הם סדיסטים?"
ההחלטה עוררה סערה בעולם הספרות, ונשמעו הסתייגויות רבות – הן כלפי ההחלטה והן כלפי תוכן הספר. בה בעת, סויסה, לשעבר מנהלת בכירה בהסתדרות, מינפה את הסיפור, הדפיסה עוד ועוד עותקים מהספר ומכרה את כולם. עד היום הוא נמכר יפה, והוא אמור לחצות בקרוב את הסף של 40 אלף עותקים, ולזכות את רביניאן במעמד של "ספר פלטינה".
"במקרה של 'גדר חיה' כמובן שהיה רווח כלכלי", אומרת סויסה, "הגעתי להוצאה רק זמן קצר קודם לכן, אז אני לא יכולה להגיד שאני לא זוכרת דבר כזה בעולם הספרות, אבל כל מי שהיה לפניי לא זוכר דבר כזה. גם היום, שלוש שנים אחרי, הספר עדיין מוכר. אך מעבר לרווחים ולתהודה הציבורית, מדובר בסופרת שנפגעה, וזה חשוב לי, כי דורית היא חברה והיא יקרה ללבי. היא נפגעה לא מכך שפסלו את הספר שלה, אלא מההערות ברחוב, ההטרדות וההודעות. חבל לי שסופר צריך לחוות חוויה כזו בגלל יצירה שלו".
מאיר שלו, אחד מיקירי ההוצאה כבר שנים ארוכות – ספרו האחרון, "גינת בר", כבר עבר את שישים אלף העותקים – חולל לפני כשנתיים מיני־שערורייה משל עצמו, כשהגיב בתוכניתו של קובי מידן "חוצה ישראל" לטענתה של שרת התרבות מירי רגב על כך שבספריו אין דמויות מזרחיות: "לא היה אף מזרחי בקרב מייסדי נהלל", אמר שלו, "אתה רוצה שאני אדחף לשם בכוח כמה מזרחים? לא היו, צר לי". רגב בתגובה יצאה כנגד שלו: "מאיר שלו חצוף. המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל".
"רגב דיברה בלי שהכירה את מה שהיה בפועל", אומרת סויסה, "בהקשר של הספר 'רומן רוסי' היא דיברה על 'המזרחים ממגדל העמק', כשמגדל העמק כלל לא הייתה קיימת בתקופה שהספר מתייחס אליה. לפני הצעד הפופוליסטי הזה היה על רגב לבדוק את העובדות, כדי לא לגרום נזק לחינם.
"כך קרה גם ביחס ל'גדר חיה': התיאורים שנימקו את פסילת הספר התייחסו לא רק לרומן של היהודייה והערבי, אלא גם לדרך שבה לכאורה מתייחסים לחיילים בצבא, וזה היה כל כך לא נכון. אומרים שהשר עצמו לא קרא את 'גדר חיה'. לו הוא היה קורא את הספר אני לא חושבת שזו הייתה ההתרשמות שלו. זה בכלל לא משנה אם אתה ימני או שמאלני. יש כאן עניין ספרותי, וחייבים לנתק את הפוליטיקה מהספרות".
ערמות של ספרים
ניתוק הפוליטיקה מהספרות אינו מובן מאליו כשמדובר בהוצאת עם עובד, שנוסדה בשנת 1942 על ידי ארגון פוליטי במהותו – ההסתדרות – ביוזמתו של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, שאף שימש עורכה הראשון עד שנפטר בשנת 1944. גם כיום שורדת ההוצאה הודות למימון של ההסתדרות. בעוד הוצאות ספרים אחרות נמצאות בבעלות צולבת של רשתות הספרים המובילות – כנרת זמורה־ביתן ודביר שבבעלות צומת ספרים וידיעות ספרים שקשורה לסטימצקי – עם עובד ניצבת מול הדואופול הזה עם רשימת ספריה, ובה בעת יודעת שהספרים הללו אינם בהכרח בעדיפות העליונה ברשתות. ההוצאה מפרסמת כיום בין שישים לשמונים ספרים מדי שנה, מעט יחסית להוצאות אחרות.
כבר מאז שהוקמה חרתה עם עובד על דגלה להוציא ספרי איכות להרחבת אופקיו של הפועל העברי, וזאת בפורמט של ספר כיס בעל כריכה רכה ובמחיר שווה לכל נפש. משה שרת, שמונה בשנת 1957 לעמוד בראש ההוצאה לאחר שעזב את משרד החוץ, הוא שהשיק את סדרת "ספרייה לעם", בעלת הלוגו האדום והאייקוני, והספרים החלו להיות ממוספרים. עד היום נחשבת הסדרה הזו לתו איכות.
ספרים של חיים הזז, דבורה בארון וגרשון שופמן היו מן הראשונים שראו אור בהוצאה, אבל לאורך השנים פורסמה בה יותר ויותר ספרות קלאסית מתורגמת – "מלחמה ושלום" ללב טולסטוי על שני כרכיו, "1984" לג'ורג' אורוול, "הדבר" לאלבר קאמי, "בעל זבוב" לוויליאם גולדינג – לצד ספרות מקור: "רומן רוסי" למאיר שלו, "נוצות" לחיים באר, "חצוצרה בוואדי" לסמי מיכאל, "תרנגול כפרות" לאלי עמיר ועוד סופרים רבים ומשובחים שמפרסמים בעם עובד כבר עשרות שנים.
את קירות משרדי ההוצאה המשופצים ברחוב מזא"ה בתל אביב מפארים ציטוטים של כצנלסון על הצהרת כוונותיו. "רגע קט עלה בידי להכניס את ההסתדרות, בידיעתה או שלא בידיעתה, לא למפעל מו"לי בלבד, כי אם באחריות לגורלה של הספרות העברית ולמצב עבודתו של הסופר העברי", כתב כצנלסון במכתב לדוד זכאי עם הקמת ההוצאה. "לא קיבלתי על עצמי לספק מה שהקהל דורש, אלא מה שלפי הכרתי דרוש לקהל", הוסיף.
ובראי הזמן, שני המשפטים שטבע כצנלסון מקבלים משנה תוקף: סויסה, בדומה לרחלי אידלמן מהוצאת שוקן שהתראיינה כאן בשבוע שעבר, מתארת את עומק המשבר בשוק הספרים הישראלי. גורלה של הספרות העברית? תנאי העבודה של הסופר? כל אלה יואילו נא ויחכו, משום שלדברי סויסה ואידלמן הדבר החשוב ביותר לחנויות כיום הוא למכור ספרים, ובזול.
"כל רשת מזמינה הרבה מאוד עותקים מכל ספר, וכך אנו נאלצים להדפיס כמות גדולה מאוד של ספרים", מתארת סויסה בתסכול, "החנויות רוצות להציג ערמות של ספרים, סתם כי זה נראה יפה, כי כך העין התרגלה, אבל לו הן היו מורידות את הערימות של כולם בחצי, לא היה קורה כלום. בסופו של דבר, מרבית הספרים שההוצאות מבקשות שנדפיס חוזרים אלינו.
"ההוצאה שלי נמצאת בהפסדים, והראיה היא שבסופו של דבר אני צריכה את התמיכה של ההסתדרות כדי להתקיים, ולמרות הכול, לעולם לא נגלגל את ההפסד אל גבו של הסופר. אני יודעת שיש הוצאות אחרות שעושות כל מיני טריקים ומשחקות עם התמלוגים ועם המבצעים, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. לא מזמן היה לנו דיון על הספרים שמוכרים עכשיו בחנויות בעשרה שקלים. אני לא מוכנה שהספרים שלי יימכרו במחיר נמוך כל כך. אבל הרבה פעמים אין לנו בררה, וגם אם המבצעים לא כל כך מוצאים חן בעינינו אנחנו נאלצים להסכים כי אם את לא נכנסת למבצעים את פשוט לא מוכרת, ולא משנה איך קוראים לסופר הכי מוכר שלך".
ספר יכול להגיע להוצאת עם עובד מכותב שכבר מוכר להוצאה, אך ההוצאה מפרסמת גם ספרים של כותבים לא־מוכרים ששולחים כתבי יד. במקרה כזה, הטקסט עובר לקטורה: קריאה של לקטורים בהוצאה, אנשים שתפקידם לקרוא את הספר ולחבר בעקבותיו מסמך שבו הם שוטחים את יתרונותיו של הספר לצד חולשותיו, כולל חוות דעת: האם הספר בשל, ראוי לראות אור או לא, וכן הלאה. העורכים וההנהלה ישבו וידונו עם הלקטורים, וכך תתקבל ההחלטה הסופית אם לפרסם את הספר.
הניתוק עוזר
סויסה (40) היא בת לאב ששירת בצבא הקבע בחיל האוויר, והתגוררה במשך שנים רבות בבסיסים צבאיים, יחד עם הוריה ושני אחיה. היא עורכת דין במקצועה, ולאחר לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב החלה לעבוד בהסתדרות. לפני שהגיעה לנהל את עם עובד שימשה כמנכ"לית האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות. היא בת זוגו של עמרי כהן, לשעבר מנכ"ל ההסתדרות, אם לשלוש בנות ומתגוררת בתל אביב.
סויסה הגיעה לעם עובד באוקטובר 2015 והחליפה את יעקב (ג'קי) בריי, שגם לו, כקצין משטרה לשעבר, לא היה ניסיון קודם בעולם הספרות. לא מעט גבות הורמו כשבריי וסויסה אחריו מונו לנהל את ההוצאה. שלוש שנים לאחר מכן, נראה שסויסה מסייעת להוצאה לשים את האצבע על מגמות בעולם הספרות העכשווי, ולתת להן מענה. "אני חושבת שהעובדה שאני לא מגיעה מעולם הספרות יכולה מאוד לעזור לי", אומרת סויסה, "מצד אחד, אני חלק מהעשייה הספרותית, אבל יש לי ניתוק מסוים שבדרך כלל מסייע לי. ברור שבראש ובראשונה אנחנו צריכים להוציא ספרים ברמה ספרותית גבוהה, אבל כיום, יותר מתמיד, השיקולים בענף הספרות צריכים להיות מעבר לשיקולי תוכן. יש לי צוות עורכים ותיק ומנוסה, ואחרי שמגיעות ההמלצות שלהם אנחנו יושבים בפורום שכולל שיווק, כספים, יחסי ציבור וכמובן הממליצים מעולם התוכן, מעלים את כל השיקולים בעד ונגד ומקבלים החלטות".
לא חששת שיגידו לך: "מה את מבינה, לא כתבת ספרים, לא ערכת"?
"אני לא חוששת מזה כי אני יודעת במה אני כן טובה, ואני לא מתיימרת להיות אשת תוכן, למרות שאני חושבת שבשנים האחרונות חידדתי את החוש הספרותי שלי ואת הטעם שלי. לא נעים לי להגיד, אבל יש ספרים שכבר קשה לי לקרוא אותם, כי מאוד התרגלתי ל'ספרייה לעם'. פיתחתי חושים ספרותיים גם בלי ללמוד באקדמיה ולהגיע מתוך המילייה הזה. גם מי שמגיע עם תפיסה מקובעת, ברגע שהוא נפגש איתי אני מניחה שאני יכולה להפיס את דעתו. לכל סופר יש העורך שלו, הם יודעים איפה הם נמצאים מבחינה ספרותית. חיים באר יושב אצלי ואומר לי: 'את החזרת לעם עובד את מה שלא היה פה כבר שנים. איזה כיף להיות פה'".
איזה תהליך של לימוד עשית כשנכנסת לתפקיד?
"אני קוראת המון, קוראת ביקורות ומקשיבה להרבה אנשי מקצוע שנמצאים סביבי, משאירה את עניין הבחירה הספרותית לעורכים שלנו ואחר כך בודקת ולומדת כיצד הספרים מתנהגים בשוק. אני מסתכלת מלמעלה על הדברים, מסתכלת על הלקטורה ועל העריכה, על המצב הכספי, על איך זה מתנהג שיווקית, מה הסיכויים של היח"צ. אני כן זו שמקבלת את ההחלטה בסוף, אבל הוצאנו מספיק ספרים כדי שאדע מה נכון מבחינה שיווקית, מה בסופו של דבר לא תופס מבחינה כלכלית, אילו סיכונים אנחנו כן יכולים לקחת ועל אילו דברים קצת יותר קשה לי להמר".
מהו ה"אקס פקטור" שהופך ספר למיוחד?
"אני יכולה לומר לך שכשהגיע אליי כתב היד של הספר 'חוה' של איגי דיין (מתופף להקת משינה, מ"פ) לפני כמה חודשים, ברגע שקראתי אותו ידעתי שאני רוצה להוציא אותו לאור. זה ספר שממש פורט לך על נימי הרגש. קיבלתי החלטה עוד לפני שהתייעצתי עם העורכים, וברור שיש כאן עניין של טעם אישי. הרבה אנשים אחרים בהוצאה שקראו את הספר אהבו אותו, מה שהקל עליי מאוד את ההחלטה לפרסם אותו".
ספר לא עלול גם להתפספס בגלל טעם אישי?
"מאחר שיובל שמעוני הוא עורך המקור ב'ספרייה לעם', מן הסתם רוב ספרי המקור שיוצאים בה יהיו לטעמו. אם יש ספר שיובל לא אוהב אבל יש לו פוטנציאל, אנחנו צריכים לטפל בו שלא במסגרת 'ספרייה לעם'. אם יובל חושב שיש פוטנציאל בכתב היד אבל הוא אישית פחות מתחבר אליו, זה לא אומר שהספר לא יֵצא. יש כאן מספיק אנשים שיכולים לבחון את הספר ולהוציא אותו לאור בעם עובד. אבל כן, אני בטוחה שיש ספרים שפספסנו, והיו כאלה שאמרנו להם לא וראינו שיצאו בהוצאות אחרות, והיה לי חבל על זה".
למשל?
"הספר 'אלגנטיות של קיפוד'. זה לא קרה בתקופתי, אבל אלו סיפורים שאני שומעת במסדרון: שהספר עבר כאן, קיבל תשובה שלילית, ופספסנו אותו. יכול להיות שמי שקיבל את ההחלטה עדיין דבק בה, אבל אני תמיד מאמינה שיש ספרים שבשבילם שווה לצאת מהקופסה, מהקיבעון, לקחת הימור. לפעמים דווקא ספרים שאתה חושב שהם לא כל כך איכותיים, יכול להיות שמישהו אחר יראה בהם איכויות. יש לפעמים אליטיזם שאולי אפשר, ולו במעט, להשתחרר ממנו".
אליטיזם להמונים
יש גם ספרים שהפתיעו אותה, כמו "העשב" של קלוד סימון, שיצא ב־2017. "הוצאנו אותו כי הוא מאוד חשוב והעורכים של 'ספריה לעם' ממש רצו אותו, והסכמתי למרות שלא האמנתי שיש לו סיכוי להימכר. הוא לא הפך לרב מכר, אבל הפתיעה אותי ההתעניינות של אנשים בו, מעבר לעיתונות הספרותית ומעגל הברנז'ה הראשוני. יכול להיות שהתקשורת עשתה את שלה. ספר כזה בהכרח עובר מפה לאוזן, התקשורת קיבלה אותו בחיבוק מאוד גדול ויכול להיות שזה גרם להרבה אנשים לקנות אותו".
איך את מתמודדת עם הזליגה של קהל הקוראים לעבר ספרות ארוטית וספרי מתח שהצליחו בעולם?
"אני רואה כל הזמן את הירידה במכירות של ספרות יפה, ספרים שהם קצת יותר מורכבים. בראש ובראשונה, כל העורכים שלנו קיבלו הנחיות מאוד ברורות באשר לצרכים של ההוצאה. אבל דווקא בגלל שאנחנו חברה בע"מ, אבל הוצאה שבסופו של דבר שייכת להסתדרות, יש לנו יתרון מסוים. אנחנו בכל זאת יכולים להרשות לעצמנו לבחור קצת אחרת, כי אנחנו מאמינים שאנחנו בכל זאת מכתיבים כאן טון תרבותי מסוים. זה לא עסק כלכלי נטו, ואם הוא היה כזה, היינו כבר צריכים לסגור.
"לא נוציא בעם עובד ספרים בסגנון 'חמישים גוונים של אפור', למרות שהם נמכרים כמו לחמניות. יש לנו פלח של סופרים שהם לאו דווקא ותיקים, אבל הם סופרים מאוד מוערכים שמצליחים למכור. הם נמכרים פחות מאשר ספרי ארוטיקה, ואנחנו נרוויח פחות בגלל זה, אבל אנחנו כאן כדי להציג ספרות אחרת".
עם כניסתה לתפקיד, הצהירה סויסה שבכוונה לשווק "אליטיזם להמונים". בפועל, השיקה ההוצאה סדרת ספרים חדשה, פופולרית יותר, בשם "עין טובה", בעריכתו של ארז רווה. "הבנתי מהרבה גורמים, גם בהוצאה וגם מחוצה לה, שיש צורך בספרות קצת שונה מ'ספרייה לעם'", מסבירה סויסה, "חשוב לנו לשמור על האיכות, המיתוג והמוניטין של 'ספרייה לעם', אבל אני חושבת שיש מקום לסדרה שמביאה ספרות קצת אחרת. יש ספרים שאנחנו מתלבטים האם הם ייכנסו ל'ספרייה לעם' או לסדרה החדשה. באמצעות הסדרה הזו אנחנו מנסים להתאים את עצמנו קצת יותר למגמות העכשוויות בעולם".
יהיו בה יותר ספרי ביכורים?
"לא בהכרח, כי מה שלא יעבוד ב'ספרייה לעם' לא בהכרח יעבוד בסדרה החדשה. שני הספרים הראשונים שהוצאנו הם של סופרים פחות מוכרים: 'כל מה שקרה שם באמת' של ברין גרינווד ו'מלח אל הים' של רותה ספטיס, שיצא ממש עכשיו. אלו ספרים שעם עובד כנראה לא היו מוציאים בעבר, כי היה קשה למצוא להם מקום במסגרת 'ספרייה לעם'.
"גם את 'ספרייה לעם' אנחנו מנסים להנגיש כמה שיותר, למשל בעטיפות שקצת יותר פונות לקהל הרחב", אומרת סויסה ומצביעה על הספר '"בגידתה של ריטה היוורת'" מאת מנואל פואיג, שעליו דיוקן נועז של השחקנית. "גם את הגבולות של 'ספרייה לעם' פרצנו, ואנו מכניסים אליה ספרים שפעם חשבנו שהם לא מתאימים. גם הבחירות של העורכים שלנו משתנות, מתאימות את עצמן".
אילו מגמות את מזהה בעולם הספרותי הנוכחי?
"ספרים שנמכרים היום הם ספרים שהקצב שלהם שונה. בגלל הטלפונים החכמים, מכשירי הטאבלט ונטפליקס, התרגלנו לקצב תזזיתי, וספרים קצת יותר איטיים מצליחים פחות. אני אומרת את זה כי אלו היו הספרים שלנו, ואנחנו עכשיו מבינים את המצב".
למרות שתחת ניהולה של סויסה יצאו בעם עובד גם ספרי פרוזה עבי כרס, בהם "2666" של רוברטו בולניו ו"קו המלח" של יובל שמעוני, שזכה, על שני כרכיו, בפרס ברנר לשנת תשע"ה, ניכר שסויסה לא מתלהבת מפרסום ספרים ארוכים מדי. "זמן הקריאה הולך ומצטמצם, וכשבכל זאת מחליטים לקרוא, הרבה הולכים על המוכר והטוב ולא לוקחים סיכונים. במצב כזה, לסופרים חדשים קשה מאוד להיכנס לשוק, גם כשלא מדובר בספרי ביכורים. ובה בעת, יש מגמה של סופרים, מהם גם כמה משלנו, לכתוב ספרים מאוד ארוכים, כי הם חושבים שזה יהיה ספר השנה. סופרים כתבו ספרים בהיקף של 600־700 עמודים והקוראים קצת פחות אוהבים את זה. כשסופרים ידועים מוציאים ספר ארוך יותר, קשה להם למכור אותו".
היו מקרים שבהם ביקשתם מסופרים לקצר?
"בתרגום אני לא יכולה לגעת, אבל בספרות מקור – כן, חד משמעית. הסופרים לא לוקחים את זה קשה מדי, משום שהעורכים כאן מוכשרים ומוערכים, והסופרים סומכים עליהם. פעמים רבות, בספרים של 600 עמודים, יש ככל הנראה כ־150 עמודים שאפשר לקצץ. לא נתקלתי בסופרים שלא הסכימו שיערכו אותם, גם אם מדובר במסה מאוד גדולה".
לבנות דור חדש
לא מעט הוצאות מבקשות כיום מהסופר להשתתף בהוצאות הכספיות הכרוכות בהוצאה לאור, דבר שלא היה נהוג בעבר. "אנחנו לא דורשים מסופרים בתחום הפרוזה להשתתף בהוצאות הכספיות", מסבירה סויסה. "גם אם מדובר בספר ביכורים, ברגע שחשבנו שהוא מספיק טוב, נלך איתו. בהחלטה כזו יש הימור, כי את מקווה שהספר הראשון יפרוץ ובשני הוא יהיה קצת יותר מוכר, אבל חשוב לנו לבנות דור חדש של סופרים, ואנחנו לא שוכחים את זה".
בספרי עיון, לעומת זאת, המצב שונה: הכותבים ייאלצו לעיתים להשתתף במידה ניכרת בעלויות הכספיות הכרוכות בהוצאת הספר. "זה תלוי בהיקף של הספר, ועד כמה להערכתנו יש לו סיכוי להימכר", אומרת סויסה, "אם אני חושבת שיש לספר חשיבות היסטורית, אבל ההיקף שלו מאוד גדול ואני יודעת בוודאות שאפסיד עליו, זו הרפתקה שאני לא יכולה להיכנס אליה לבד".
גם אנשי מקצוע איכותיים נרתמו בשנים האחרונות למה שהם רואים כמאבק לאתגר את ההוצאות המסורתיות, שדוחות בקבלנות כתבי יד של סופרים צעירים בנימוק שלא יכניסו להם כסף. הסופרת והעורכת ארנה קזין למשל, שמלווה כותבים, חלקם בדרך לרומן ביכורים, סיפרה בבלוג שלה על כותבים צעירים ואיכותיים שליוותה והצליחה להביא את כתבי היד שלהם לבשלות, אך הם נדחו על ידי הוצאות הספרים משיקולים מסחריים. ביוני 2018 פרסמה קזין בבלוג שלה מניפסט שכותרתו: "להתראות, הוצאות לאור, שלום עידן חדש ומסקרן", ובו קראה לכותבים לפרסם רק בהוצאה עצמית, כיוון שההוצאות המסורתיות סיימו את תפקידן.
סויסה: "אני מקבלת ספרים של אנשים שמעידים על עצמם ואומרים לי שזה הולך להיות הדבר הבא, ואז את קוראת ורואה שזה לא ברמה. מישהו צריך לבוא ולעשות את המיון הזה, ועורך פרילאנס שלא עובד בהוצאה לרוב לא יעשה את זה, אלא יערוך בדרך הכי טובה שלו, אבל אם הספר לא טוב, ברוב המקרים זה לא יעבוד. יש בהוצאה מעטפת שאנחנו יודעים לספק עבור הספר והסופר, ולא בכדי רשתות הספרים מציגות פחות ופחות ספרים בהוצאה עצמית, משום שהן מבינות שבפרסום דרך הוצאת ספרים יש מעין תו תקן".
גם סויסה סבורה שלא נכון היה לבטל את "חוק הספרים". "ביטול חוק הספרים הוא הרסני לענף", היא מזהירה. "כשהחוק היה קיים היה מחיר קבוע, תצוגות לספרים חדשים, שאלה דברים קריטיים. היום, אם ספר חדש לא מוכר טוב בחודש הראשון ליציאתו, זהו, אבוד לו. בגלל זה אנחנו בכזה מרתון שיצליחו לפרסם כתבות בזמן, שיֵצאו ביקורות בזמן, שבלוגרים יכתבו בזמן".
למה רק חודש? אפילו לראש ממשלה יש מאה ימי חסד.
"כי כל ספר שתופס מקום בחנות של הרשתות ולא מוכר עולה להן כסף. ספר שלא מכר נעלם מהחנויות במהירות שמאוד מעציבה אותי. הספר כבר לא בחנויות, ואין לי מה לעשות לטובתו".
דיכוי של סופרים מזרחיים
בשנים האחרונות גם גברו קולותיהם של אלה הסבורים שבתרבות הישראלית בכלל ובספרות בפרט סובלים בני עדות המזרח מתת־ייצוג. כאישה מזרחית, סויסה סבורה שיש ממש בטענה. "אני לא חושבת שזה נעשה באופן מודע, אבל היה דיכוי מסוים של סופרים מזרחים", היא אומרת.
ומה עם סמי מיכאל ואלי עמיר, סופרים ותיקים, מוערכים ומצליחים שפרסמו במשך הרבה שנים ב"ספרייה לעם"?
"תמיד כשהנושא הזה עולה, והוא עולה הרבה, מיד יגידו: 'יש לכם את סמי מיכאל ואת אלי עמיר'. ומה עם כל תשעים האחוזים האחרים? יש התעוררות של כותבים מזרחים צעירים, אבל יש אצלם כל הזמן תחושה שהם לא מספיק טובים או שמישהו עשה להם טובה ובגלל זה הם נכנסו, שהם לא יודעים לכתוב מספיק טוב ושישכתבו את הספרים שלהם. שוב, זה לא בצורה מוחלטת, זה לא על כולם, אבל ההוכחה היא שהייצוג שלהם בספרות לא קרוב לייצוג שלהם באוכלוסייה. איך זה יכול להיות? זה נכון לא רק לגבי סופרים מזרחים אלא כל ההיסטוריה של יהדות המזרח – לא מדברים עליה. גם אנחנו לא, כי אנחנו כל הזמן מדברים על צ'כוב. לא היו מספיק סופרים מזרחים שיכלו להיות קלאסיקות? אני מאמינה שהיו".
את מאמינה שגם הוצאת עם עובד לאורך השנים עשתה עוול לסופרים מזרחים?
"את מציבה אותי בפינה. אני באמת רוצה לחשוב שלא. אני יכולה להגיד שמהרגע שאני הגעתי לכאן, זה לא שאני עושה העדפה מתקנת, אבל אני מקבלת כתבי יד של סופרים מזרחים שמתעסקים במטריה מזרחית. אם זה לא יהיה מספיק טוב זה לא יפורסם אצלנו, אבל אני רוצה מאוד לראות את זה יותר: לראות יותר סופרים מזרחים שמציגים שיח מזרחי. היו גם כאלה שהתביישו בזהות שלהם וכתבו על דברים אחרים".
את עצמך חווית אפליה?
"אני לא הרגשתי את זה על בשרי, אבל ברגע שנכנסתי לכאן שמעתי את זה מכל כך הרבה מקומות, כולל סופרים מזרחים מההוצאה שאמרו לי: 'וואו, סופסוף הגעת'. אני לא חושבת שהיום יפסלו מישהו כי הוא מזרחי או כי הוא מתייחס לאתוס המזרחי. אני בטוחה שזה לא קיים בעם עובד. אבל באופן כללי, זה היה קיים בעבר, ועכשיו מנסים לתקן".
חלק מרבי המכר של הוצאת עם עובד הם ספרי ילדים, כגון "הביצה שהתחפשה" של דן פגיס ו"מיץ פטל" של חיה שנהב, שנמכרו עד היום במאות אלפי עותקים כל אחד. ספרים עכשוויים יותר הם סדרת סיפורי איתמר של דוד גרוסמן או ספרי הילדים על קרמר החתול של מאיר שלו. סויסה מסבירה שגם כאן יש העדפה לסופרים מוכרים, וההורים הולכים על בטוח בקנייה, בדומה לבחירה הנוחה בספרי המבוגרים.
ולסיום, מה אפשר לעשות כדי לשפר את מצב שוק הספרים?
"במצב הנוכחי, לא יהיה ריאלי להחזיר את חוק הספרים. אבל אם יבואו שר או שרת תרבות חדשים, ואפשר יהיה לשתף איתם פעולה, זה משהו שהייתי עושה. אפשר להגיע למצבים האלה גם בהסכמה בתוך הענף: ככל שקשה לי עם הדואופול, גם אייל גרינברג (מנכ"ל סטימצקי. מ"פ) וגם אבי שומר (מנכ"ל צומת ספרים. מ"פ) הם אנשים אינטליגנטים שאוהבים ספרות. אני חושבת שאולי אפשר להגיע איתם להסכמות, ליצור חוק אבל להשאיר גם כלים בידיים שלהם. יש לנו דיאלוג איתם, אבל זה צריך להיות משהו כוללני, ואני מאמינה שהם יכולים לעשות את זה".
