ליאורה אליאס בר־לבב נפטרה ממחלת הסרטן באביב 2006, בהיותה בת 40 בלבד. המחלה ליוותה אותה כ־15 שנה, למעשה רוב חייה הבוגרים. בשנים האלה היו, מטבע הדברים, עליות וירידות, החמרות והקלות, במצבה, ובשנת חייה האחרונה כבר הייתה חולה מאוד. כמו הרבה חולים אחרים, היא ניסתה דרכים רבות ושונות שיקלו על מצבה, וביניהן גם מדיטציה ו־וויפאסאנה.
וכך, במארס 2005 השתתפה ליאורה בריטריט בן שמונה ימים שהוקדש כולו לוויפאסאנה. אחד המדריכים בריטריט היה אילן לוטנברג. כמו עם אנשים אחרים בחייה, בוודאי בתקופת המחלה, החלה ליאורה להתכתב בדוא"ל עם לוטנברג. מדי כמה ימים, לפעמים כמה שבועות, שלחו זה לזו הודעות, 28 בסך הכול. ליאורה סיפרה על ההתמודדות שלה עם המחלה ועם החיים בצל המחלה, ולוטנברג ניסה לעודד ובעיקר להדריך אותה בנבכי הדרך הבודהיסטית לראיית החיים והמוות, בתקווה שזו תוכל להקל על ייסוריה.
לאחרונה, 12 שנים לאחר מותה, התפרסמה התכתובת הזו בספר "למצוא מתוכו את האור" (הוצאת כרמל), ביוזמת בעלה של ליאורה, פרופ' אברי בר־לבב, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה הפתוחה. הקריאה במכתבים מגלה אישה נחושה, שלרגע אחד אינה עוסקת ברחמים עצמיים וגם לא באשליות. היא לא חשבה שהוויפאסאנה תרפא אותה מהמחלה, אבל היא השתדלה מאוד ללמוד מתפיסת העולם הבודהיסטית, שהוויפאסאנה היא חלק ממנה, דרכים שיקלו עליה מבחינה נפשית.
הקיום שמעבר לגוף
כיאה לחומרת מצבה, התכתובת בין השניים לא מבזבזת זמן ומילים. אין שם "סמול טוק" והתעניינות כללית שלה בחייו, או להיפך. לשניהם יש מטרה ברורה: היא רוצה להיעזר בו, והוא רוצה לעזור. המכתב הראשון שלה נפתח כך:
שלום אילן, שמי ליאורה. האם אתה זוכר אותי מהריטריט ב[קיבוץ] ענבר… עזרת לי הרבה, הן בשיחות איתך והן בשיחות עם המורים, והמון תודה". היא לא מבקשת במפורש את המשך העזרה, אבל הדברים כמובן ברורים, והוא ממהר לענות לה: "ליאורה יקרה שלום, איזו שאלה, איך אוכל לשכוח…לא פעם מחשבותיי חוזרות אלייך, אל הזכות שהייתה לי לשבת במחיצתך, לשוחח איתך, ללמוד מגדלות הנפש שלך, מהדרך שבה את חיה את חייך ומתמודדת עם מכאובי הגוף והתודעה.
בריאיון שקיימנו הסביר לוטנברג שהריטריט שבו מדובר לא היה מיועד דווקא לחולי סרטן אלא למגוון של מתעניינים בוויפאסאנה, ומטבע הדברים ליאורה החולה מאוד בלטה בו: "היא ישבה על כיסא מיוחד, כך שמצבה בהחלט ניכר לעין, וגם שוחחנו על כך במהלך הריטריט. לכן, למרות שאני רגיל להתייחס ולענות לכל מי שפונה אליי, כשהיא פנתה אליי הרגשתי אחריות מיוחדת להתייחס ברצינות".
ואכן, כבר במכתבו הראשון מתחיל לוטנברג ללמד את ליאורה פרקי יסוד במחשבה בודהיסטית:
'ליאורה' היא יותר מהבעיות והכאבים והייסורים והחששות והפחדים והבדיקות הגרועות והמחלה שמחמירה… 'ליאורה', כמו 'אילן', או כל שם אחר, הוא משהו שמעבר לכל זה, אפילו מעבר לשאלה 'למה זה קורה לי', או מהרצון המובן והטבעי שמשותף לכולנו לחיות חיים בריאים, נוחים, קלים ומאושרים וכמה שיותר… אין בכך כל פסול, אבל אני חושב שאם אנחנו מצליחים רק לראות ולהבין שזה בעצם התהליך הקיומי הבסיסי שלנו, או במילים אחרות שזה מה שמניע ודוחף אותנו, אנחנו יכולים גם להתבונן בעצמנו עם קצת יותר חמלה ולהיפתח למרחב שהוא מעבר לקיום הפיזי שלנו, שהוא באמת אינסופי, לא מוגדר ותחום בזמן.
לוטנברג: "היא פגשה את הדארמה, את הדרך הבודהיסטית, והתחילה לראות שבגישה הזו, בתרגול המדיטציה, היא יכולה להסתייע ולהיתמך במצבה. הריטריט וההתכתבות בינינו היו המשך של דרך שהיא כבר התחילה ללכת בה, וזה התחיל לדבר אליה.
"זה נכון שהדרך הבודהיסטית היא מאוד רדיקלית בהרבה מובנים. אבל גם מאוד משחררת, אם אתה באמת מאמץ את השקפת העולם הזו, שבין היתר כוללת התייחסות למה שכולנו פוחדים לחשוב עליו. הבודהיזם, ובמיוחד המדיטציה, הם דרך להבין שהקיום שלנו לא מוגבל לקיום הפיזי. הבודהיזם מציע להתבונן על הגוף האנושי כאורגניזם חי, שככל אורגניזם ברור שמתישהו יגיע לקיצו. באותה מידה אנשים מבינים שהקיום המהותי שלהם לא מוגבל לגוף. יש בהוויה עוד ממדים שלא תחומים לקיום הפיזי של הגוף. ועם כל הכאב והפחד, שאנחנו לא מכחישים אותו, אתה מתחיל להבין שלא בהכרח התחלת עם הגוף הזה ולא בהכרח תסתיים איתו".
חלק מהעולם
מהמכתבים של ליאורה עולה נטייה הדרגתית להיפרד מדרך החשיבה הרציונלית מאוד שאפיינה אותה, כולל מניסיונות להבין את המחלה שפקדה אותה באופן רציונלי:
אינני יודעת להגדיר מדוע נכבשתי על ידי הוויפאסאנה… אחת הסיבות לכך היא שהמדיטציה נתנה לי תחושה שהעולם גדול ורחב ואני חלק ממנו, ויש בזה הרבה אושר וביטחון ושלווה. אני משתתפת עכשיו בקבוצת תמיכה של חולי סרטן בפעם הראשונה בחיי, ומישהי דיברה על ההתלבטויות שלה. התבקשנו לעזור, והצעתי לה שלא תחשוב שההחלטות שלה גורליות כל־כך, אלא שתיתן לעצמה להינשא על ידי העולם, להיתמך על ידיו, לזרום איתו. אמרתי את זה והרגשתי כמה זה נכון לי וכמה מועיל לי לחשוב ככה.
לא שהפרספקטיבה הבודהיסטית ביטלה אצל בר לבב את כל הכאבים והצער. אדרבה, היא נתנה במכתבים ביטוי מאוד נוקב ומדויק גם לצער הזה:
פעם קראתי בספר שכיף למות מסרטן, כי אפשר להיפרד מכולם ולתכנן את המוות וכדומה. נראה לי שזה כיף למי שנשאר, אבל מנקודת המבט שלי, מאחר שאחרי המוות ממילא אין כלום, הייתי מעדיפה למות בפתאומיות. הפרֵדה מן העולם היא דבר קשה, בעיקר כמובן כשיש לי ילדה קטנה בת ארבע וחצי, יפה כל כך וחכמה כל כך ותמימה כל כך, וסבל גדול אני הולכת להמיט עליה. וכל כך אני מקנאה בבעלי שיזכה בה בהמשך. זוהי קנאה שאינני יכולה לשאתה.
בנקודה הזו, לוטנברג ניסה לשכנע אותה לחזור ולאמץ את נקודת המבט הבודהיסטית, זו שמרפה מאחיזה בעולם, אפילו בילדתה:
הבודהה אומר לנו: הגוף הזה הוא לא אתה. הוא רק הבית שלך. אתה רק דייר זמני בו… אני מוצא את התרופה שעליה המליץ הבודהה כדי לרפא את הסבל שלנו יעילה הרבה יותר מתרופות אחרות: להתבונן בגוף, ברגליים שכבר מתקשות לשאת אותך, בריאות שמתקשות לספק לך חמצן, ולשאול את השאלה היחידה האפשרית: האם זה 'אני'? האם הגוף החלוש, הכואב, הדועך, הזה זו 'ליאורה'?
את מכתבה האחרון, כשלושה שבועות לפני פטירתה, כתבה ליאורה כבר מבית החולים, שאליו הגיעה אחרי קוצר נשימה קיצוני. שישה ימים קודם היא ערכה בביתה את מסיבת יום הולדת ה־40 שלה, שסיכמה את כל תחושותיה המעורבות ביחס לחייה:
זו הייתה מסיבה מאוד מרגשת, כי היו בה שני הצדדים של החיים שלי: החולי, שהודגש מאוד על ידי אנשים שדיברו, וזה כמובן היה מאוד נוכח, ומצד שני האושר שלי מהחיים והצורך שלי להודות לאלוהים על הטוב הזה, על בעלי, על בתי, על החיים המקצועיים שלי, ובכלל, על כל הטוב שנפל בחלקי.
מירוחם להוראת התלמוד
כשהיא מדברת על החיים המקצועיים שלה, בר לבב מדברת על הקריירה שלה כחוקרת תלמוד, מהדור הראשון של נשות הציונות הדתית שהחלו לעסוק בתלמוד באופן שיטתי. היא נולדה בירוחם, כבת בכורה למשפחה שעלתה מפרס. בעלה מספר שהמשפחה עקרה תחילה מירוחם לשכונת פרדס כץ שבבני ברק, וכשליאורה החלה את התיכון שלה עברו לירושלים: "המשפחה הייתה מסורתית, אבל לא דתית. אבל בכיתה ד' ליאורה חזרה מבית הספר אחרי פסח וסיפרה שהמורה אמרה להם שהיא אכלה לחם בפסח, ולכן היא לא רוצה להישאר בבית הספר אלא לעבור לבית־ספר דתי. וכך היה. היא הובילה את עצמה לאורח־חיים דתי, ובסופו של דבר כל המשפחה הלכה אחריה".
בשנת י"ב שלה ליאורה שוב עברה דירה, הפעם ביוזמה עצמית – להשתתפות בפרויקט של"פ (שמיניסטים לערי פיתוח) בבית שאן. כשסיימה את התיכון, שירתה שנתיים שירות לאומי כקומונרית של בני עקיבא, ואחר כך הייתה במחזור הראשון של מדרשת לינדנבאום, אחת המדרשות הראשונות והבולטות ללימודי תורה לנשים. אברי: "שם עודדו אותה להתמחות בתלמוד, כי המורה שלה זיהתה אצלה תשוקה גדולה ללימוד, וגם ראש טוב לטקסטים".
היא אכן למדה תלמוד, גם באוניברסיטה העברית וגם במכון להכשרת מורים "כרם", "ובשניהם למדה אצל פרופ' מנחם כהנא, שהיה המורה העיקרי שלה לאורך כל הדרך". לדברי אברי, היא העדיפה במפורש את האקדמיה על פני הלימוד המסורתי: "היא התעניינה יותר בלימוד מאשר בהוראת תורה, או פסיקה, ובהחלט אהבה את המסגרת האקדמית. גם קיבלה הרבה פרסים ומלגות. אבל תמיד ליווה אותה החשש שבסופו של דבר לא תזכה לקבל תקן באקדמיה, כי הרי זה כל כך מסובך, וגם תלוי במזל, אם בדיוק מתפנה תקן. אז היא חשבה שאחרי המסלול האקדמי אולי תלך ללמוד עבודה סוציאלית, וזה יהיה המקצוע שלה. בסופו של דבר היא גם לימדה באוניברסיטה, במכינה לתלמוד, והייתה מורה ממש טובה. פרופ' צחי וייס אמר לי שהיא הייתה המורה הכי טובה שהייתה לו בחיים, ועד היום אני שומע דברים כאלה מאנשים שלמדו אצלה.
"המצחיק הוא שלמרות שגם אני אקדמאי, אף פעם לא דיברנו בינינו על הוראה. בעצם, היכרנו מתוך זה שהיא למדה אצלי. אני הייתי מבוגר ממנה בשש שנים, והשנה הראשונה שבה היא נכנסה לאוניברסיטה הייתה השנה הראשונה שבה לימדתי. היא למדה אצלי איזה קורס, ובסוף הקורס כתבה לי מכתב תודה, אבל רק אחרי שנים נוצר בינינו הקשר האישי. מכיוון שאני עובד באוניברסיטה הפתוחה יוצא לי פחות ללמד, ואיכשהו מעולם לא דיברנו בינינו על הוראה: איך את מתכוננת לשיעור, מה עושה אותך למורה כל כך טובה".
כשאברי וליאורה הפכו לזוג היא כבר הייתה חולה, "אבל אני החלטתי שזה לא שיקול מבחינתי. בעצם, אפילו לא ממש דיברנו על זה. היא גם לא ניסתה לשכנע אותי לא לצאת איתה בגלל מחלתה. ליוויתי אותה בטיפולים הראשונים, בהתחלה כידיד ובהמשך גם כבן זוג. יש לי ידיד חרדי, אדם שאני מאוד מעריך, שהיה בטוח שאני לא יודע שהיא חולה, כי לא יכול להיות שהייתי בוחר בה אילו ידעתי. אבל גם היום, אני משוכנע שזו הייתה החלטה טובה".
התקופה המאושרת בחייה
אברי עצמו גדל בבית חילוני אשכנזי בחיפה, עם קשר מועט לקהילה הקונסרבטיבית בשכונת אחוזה. "הייתה לי סבתא דתית, שלימדה אותי לקרוא בתורה לבר־מצווה. אחרי הצבא נסעתי להודו, והחלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, ובתור חוג שני לקחתי מחשבת ישראל, וזה הפך להיות תחום ההתמחות שלי. בשלב מסוים גם הייתה לי חברה דתיה, ואז התחלתי לשמור שבת וכשרות, וגם כשנפרדתי ממנה המשכתי בזה".
כשליאורה נפטרה, היא עמדה על סף השלמת עבודת הדוקטורט שלה, שעסקה במכילתא של ר' שמעון בר יוחאי. היא התעקשה להמשיך בכתיבת הדוקטורט גם כשהיה ברור שימיה ספורים, בדיוק כשם שהמשיכה לטפל בבתה באותם ימים, או כשאירגנה לעצמה את מסיבת יום ההולדת ה־40.
גם מהזווית שלו, אברי אומר שליאורה עברה שינוי גדול במהלך ההתמודדות עם המחלה: "היא רצתה להיות בריאה, אבל לא הייתה לה שפה של 'לנצח את הסרטן'. היא לא הרגישה במלחמה. היא כמובן עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להירפא, אבל היא לא נתנה למחלה להגדיר אותה. אדרבה, היא השתמשה במחלה ככלי להתפתח מבחינה רגשית ורוחנית. המחלה הביאה אותה למקומות יותר מפותחים – להבחנה יותר טובה בין עיקר לטפל. ההתמודדות שלה הייתה מבוססת על היכולת גם 'לחוות' את המחלה ובו־זמנית גם להתבונן בה כאילו מבחוץ. לחיות בהווה, ולא לתת לפחד מהעתיד להוביל.
"בסופו של דבר היא אמרה שתקופת המחלה הייתה התקופה המאושרת בחייה. שהיא קיבלה המון חום ואהבה, והתחילה להתבונן בעצמה באופן הרבה יותר חיובי ומקבל. יומולדת ה־40 שהיא אירגנה היה בעצם מסיבת פרדה. למחרת היא התאשפזה בבית חולים, וזה היה כבר האשפוז האחרון. אבל עם כל הקושי, היא התעקשה לבשל את כל האוכל למסיבה בעצמה. היו פה בדירה שלנו 70 איש, האנשים הכי קרובים, והיא אמרה שהיא מאוד מאושרת. היא גם אמרה שהמחלה איפשרה לה חיבור מאוד עמוק לחיים. כי כשאתה חי כל יום כאילו הוא יום אחרון, זה נותן משמעות גדולה לכל יום ולכל אירוע.
"אחרי שליאורה נפטרה, הופתעתי לגלות קבצים של תכתובות שלמות שהיא שמרה, לא רק עם אילן, אלא גם עם כמה חברים קרובים: רוחמה וייס, שמעון דויטש, תמר קדרי. ואז אילן אמר לי שהמכתבים שלה מאוד חזקים, והוא ממש משתמש בהם כשהוא מלמד, והציע לי להוציא אותם כחוברת פנימית, בשביל המשפחה. נתתי את זה לעריכה לחברה טובה, ורדה לנרד, והיא אמרה שמדובר בחומר מאוד חזק, והוא צריך להיות נגיש לאנשים ולצאת בהוצאה מסחרית.
"ישבתי עם חברה שלנו, איילת וידר, ועברנו ביחד על כל המכתבים, והיא עזרה לי להחליט מה מתאים ומה לא. התהליך הזה לקח לי עשר שנים. כל פעם הייתה איזו תקופה שבה עברנו על חלק מהמכתבים, אבל תמיד נשאר 'עוד קצת', והייתי מתעכב כל פעם מחדש עד שחזרתי לזה".
ללא צנזורה
אברי מדגיש שלא צינזר שום דבר ממכתביה של ליאורה: "התייעצתי עם כמה אנשים בעניין הזה, ורק במקרה אחד אמרה לי מישהי שכדאי להוריד שני קטעים דווקא במכתבים של אילן, שהתייחסו לעניינים אישיים שלו. בחומר של ליאורה לא ראינו שום דבר שדרש תיקון או השמטה. לא הרגשתי שהיא חושפת אותי או אנשים אחרים, אלא את עצמה".
התגובות לספר, הוא אומר, חמות מאוד: "המציאות הוכיחה שהוא אכן היה צריך לצאת בהוצאה מסחרית. 600 עותקים הודפסו במהדורה ראשונה, ואזלו בתוך חודש, ובעקבות זאת הודפסה מהדורה שנייה. קיבלתי תגובות מאוד חמות. הרבה מעבר ל'התרגשתי'. מישהי כתבה לי שבעקבות קריאת הספר היא החליטה ללמוד 'ליווי רוחני' (ליווי של חולים סופניים; י"ש). מישהו אחר כתב לי שהמבחן העליון של החיים הוא ההתמודדות עם המוות, וליאורה עמדה במבחן הזה בצורה נעלה. היה מישהו שאמר לי שזה יפה לראות את ההתפתחות שלה לאורך חליפת המכתבים, אבל גם את ההתפתחות של אילן. יש גם סוגים שונים של קריאות: יש כאלה שקוראים ברצף אחד, ויש כאלה שקוראים את הספר במנות קטנות, כי זה קשה מדי. ככלל, זה ספר שמאוד נוגע באנשים".
הקוראת החשובה ביותר הייתה כמובן בתם של אברי וליאורה, הגר, כיום בת 17: "נתתי לה לקרוא את הכול לפני שהדפסנו. היה לי חשוב שתקרא גם כדי שתראה אם יש משהו שהפרסום שלו מפריע לה, משהו שאולי תרצה להוריד. בשביל זה נתתי את הספר לקריאה מוקדמת גם להורים ולאחים של ליאורה. אבל לשמחתי אף אחד לא ביקש להוריד כלום. הגר לקחה את העותק שלה ושמה על המדף של שולחן הכתיבה שלה. בסך הכול אני חושב שזה עשה לה טוב".
