שנה היא 1996 ודוד לוי, אז שר החוץ בממשלת נתניהו, מגיע לנאום בעצרת האומות המאוחדות בניו־יורק. בצרפתית מצוחצחת ובסגנון הדיבור מלא הפאתוס שלו, הוא פורש את משנתו המדינית. על אף חוסר הפופולריות של ישראל גם בתקופה ההיא, דברי לוי מעוררים כבוד ומחשבה בקרב הנוכחים וברשתות הזרות המסקרות את הנאום. אבל במרחק אוקיינוס ו־12 שעות טיסה משם, הקהל והתקשורת בישראל לא רווים נחת משר החוץ שלהם. הבוז לגינונים של לוי והלגלוג על חוסר הידע שלו באנגלית לא נולדו כמובן עם אותו נאום – ז'אנר שלם תחת השם הלא מתוחכם "בדיחות דוד לוי", כיכב כל העת ההיא בשיח הפוליטי והחברתי הישראל. הנאום רק העצים את הבוז לצרפתית השגורה בפיו, שבלט במיוחד על רקע ההערכה הרבה שזכו לה השיחות בצרפתית שניהל מול המצלמות המדינאי ואיש הספר שמעון פרס בארמון האליזה.
–לצפייה בפרק הראשון של הסדרה לחצו כאן
הסיפור של דוד לוי הוא לא רק אנקדוטה. הוא מאפשר התבוננות רחבה על מערכת היחסים הסבוכה בין מדינת ישראל למזרחיות בכלל ולמזרחים הצרפתים בפרט, שמתנקזת היטב לביטוי הלעג "צרפוקאים". בדיוק בסוגיה הזו נוגעת הסדרה המרתקת בעלת אותו השם "צרפוקאים", שמשודרת בימים אלו בכאן 11. בשלושת פרקי הסדרה מביא היוצר רון כחלילי את סיפור גלי העלייה האחרונים מצרפת ואת האופן שבו הם התקבלו בישראל. שם הוא מנסה לפענח את הפערים הבלתי נתפסים בין ההתקבעות של עולי מרוקו, תוניס ואלג'יר בשכבות החלשות יותר של החברה הישראלית, לעומת אחיהם שבחרו להגר לצרפת והצליחו להשתלב באליטה החברתית והתרבותית במספרים עצומים, בעיקר יחסית למספרם הזעום בחברה.
הסיפור מאפשר התבוננות רחבה על מערכת היחסים הסבוכה בין מדינת ישראל למזרחיות בכלל ולמזרחים הצרפתים בפרט. צילום מרים צחי
אנחנו נפגשים בבית קפה בפינת בוגרשוב ובן־יהודה בתל־אביב, קרוב לשכונת נווה־צדק הבורגנית והיקרה להחריד. זהו אחד האזורים המזוהים ביותר עם תרבות הבילוי של הדור הנוכחי של העולים מצרפת. אין פלא ששני הרחובות הללו הפכו ציר מרכזי לבתי אוכל עם קריצה צרפתית: השולחנות פונים אל הרחוב כמו בפריז, התפריטים מלאים בקרואסונים ובבגטים טריים והצרפתית שולטת סביב השולחנות.
לריאיון מגיע כחלילי עם ללי דרעי, אחת הדמויות הראשיות בסדרת הדוקו שלו. דרעי, אם לשישה, תושבת עלי וכתבת לשעבר ב"המודיע" בצרפתית, פעילה כיום במשרה מלאה בקליטת העלייה הצרפתית. החיבור ביניהם עשוי להיראות כמו קלישאה של צו פיוס: היא מתנחלת עם כיסוי ראש, הוא עם עגילים, מעיל ג'ינס ומשנת שמאל נחרצת. השיח בינהם אינו טריוויאלי – אבל פורה ורגיש. כמו במבנה הסדרה, כך גם בשיחתנו, חשוב לכחלילי קודם כול לשים את תמונת המצב על השולחן, ורק אחר כך לפרק אותה לגורמים ולאשמים.
כחלילי מבקש לטעון שהאידיליה הרומנטית שעושים הישראלים לעלייה מצרפת, ואשר באה לידי ביטוי בכינוי "פריז הקטנה" שדבק באזור שאנחנו יושבים בו, לא רק שאינה משקפת נאמנה את המציאות, אלא עוזרת להסתיר את הדימיון בין המחדלים שבקליטת העלייה מארצות המזרח, לבין אלו שקורים כיום בקליטת העולים החדשים מצרפת. "שום דבר לא השתנה מאז", הוא קובע בנחרצות כשהוא לוגם מכוס הקפה שמונחת לפניו, וממשיך לגולל את קורות הסדרה שהן למעשה כל מה שבעייתי בעיניו בחברה הישראלית.
"פגשתי לצורך הסדרה צרפתים נורא מוצלחים וחתיכים, לבושים מדהים, שמצטטים מהשרוול את ויקטור הוגו וחיים בנווה־צדק בשכירות של 25 אלף שקל בחודש. אבל גם פגשתי אחרים, בנתניה ובאשדוד, והם הרוב. אתה חושב שאין שם אמהות חד־הוריות? אין קשיים כלכליים? נוח לנו לחשוב שאין את הדברים האלו. אתה הולך לבתי הספר, מסתכל איפה הילדים לומדים, איך נראים הסימנים שהם מקבלים, איך ממתגים אותם. אתה פותח טלוויזיה והנה הסטריאוטיפ: בין אם בפרסומת ל'יס' או מערכון ב'ארץ נהדרת' – הם כולם שרופים, ורודים משמש, חסרי מודעות לסרטן, מה שהופך אותם כמובן למטומטמים, וזה נבזי".
אני לא משוכנע שהצלחתי להבין בסוף מי כאן הסיפור. אנחנו, ה"וותיקים", מפא"י, הליכוד של היום, הצרפתים?
"כולם. אני בודק בסדרה לא רק אותם ומה עובר עליהם, אלא גם אותנו, את החברה הישראלית. האם משהו השתנה כאן מהאופן שבו קלטנו את הדור הקודם של המזרחים בשנות החמישים? ממש לא. זה נורא במיוחד כי זה קורה פה עכשיו מול העיניים שלי כשאנחנו מדברים, כל אחד פה ברחוב עושה את זה. הפעם אני רוצה לתפוס את זה בזמן.
"אחוזי הנשירה של התלמידים הצרפתים הוא מטורף. וזה עוד בבתי ספר שלכאורה היו אמורים להגשים את הפנטזיה הכי גדולה שלהם – להיות יהודי בביתך ובצאתך. זה מתחיל עוד בשלב האולפן. המערכת מוותרת ומקציבה זמנים מדוקדקים עם חוקים מאוד נוקשים. התוצאה היא שהם מגיעים לבית הספר כשהעברית בפיהם מספיקה אולי לנהל שיחה במכולת, אבל לא כדי לרדת לעומקם של דברים. מכאן ועד לייאוש של מנהל בית הספר, שאין לו כוח להתעסק עם זה, הדרך מהירה. נוסיף לזה את הסטיגמטיזציה, אתה אוטומטית מסומן כערס צרפתי, ולך תתמודד עם כל הדברים האלו עכשיו".
דור המדבר
הנחרצות בטענות של כחלילי לא תמיד קלה לדרעי. אפשר לראות את זה באופן שבו היא נעה על הכיסא בחוסר נוחות. נדמה שהיא נמצאת במאבק פנימי לא קל כשעליה לשים את עצמה בתפקיד ה"אני מאשים" – תפקיד שכחלילי ממלא בטבעיות.
מצד אחד הבחירות האישיות של דרעי לקחו אותה עמוק אל תוך עולם הציונות הדתית הקשוחה והבלתי מתפשרת מבחינת היחס ה"ממלכתי" למדינת ישראל. מהצד השני, דווקא היא, כמי שמטפלת היום בהתמודדויות של ההורים והתלמידים, לא יכולה שלא להסכים לרוב הטענות שכחלילי מעלה. מכאן גם תפקידה המרכזי בסדרה.
לאורך השיחה היא חוזרת, לא פעם ולא פעמיים, על כך ש"המדינה היא נס תיאולוגי והביקורת שלי לא מורידה כהוא זה מערך הנס". עם זאת, יש לה צורך לזעוק על המחדלים חזק יותר, והיא לא מהססת לשפוך עליהם אור. בשונה מכחלילי, דרעי מצליחה להישמע גם אופטימית.
דרעי עלתה מפריז בגיל 15 עם עליית הנוער כדי להגשים את החלום הציוני. היא התחתנה בגיל צעיר יחסית עם סטודנט במכון לב. היום כאמור, מתגוררים בני הזוג בעלי. "בעיניי, כל המטרה של הסדרה הזאת היא לעשות את המעבר משלב הקלקול לתיקון", היא אומרת. "עבדתי 14 שנים בעיתונות ואז עברתי להתעסק רק בקליטת עלייה. אני רואה אינסוף מקרים של בעיות בירוקרטיה, כאלו שמבהירות שלא מבינים שיש כאן עסק עם עלייה שזקוקה למענה ייחודי. אי אפשר לעשות העתק־הדבק לעליות אחרות שהיו כאן קודם. שלא לדבר על תקציבים שלא מגיעים, כי התזה גורסת ש'הצרפתים יסתדרו כי הם באו עם כסף'.
"זאת שטות גמורה", היא אומרת בכעס, "לא כולם זה נווה־צדק. כרגע אני מרגישה שהנטייה היא הרבה יותר לכיוון של קיר אטום מצד הממסד. יש תקציבים מועטים יחסית והרבה מהם מופנים בכלל לעידוד עלייה מצרפת. מי צריך לעודד עלייה מצרפת? הרי הבסיס הציוני קיים שם גם ככה, העידוד הכי טוב שיכול להיות הוא קליטה טובה. כשמשפחה בצרפת שומעת על הנשירה, על הבעיות בצבא, על אי־הכרה בתארים – כל הכסף הזה שהשקיעו בעידוד עלייה נזרק לפח. משפחה אחת שחוזרת אחרי שלא מצאה את עצמה כאן תעשה נזק שאין לתאר ושגם מיליונים שיישפכו על הסברה לא יעזרו לתקן. אז תגרמו למשפחה להישאר ולא יהיה צריך לעודד אף אחד, תאמין לי".
אולי אנחנו מסירים אחריות גם מהעולה עצמו, שצריך להפשיל שרוולים ולהבין שיש מחיר למטרייה הזאת שנקראת מדינת ישראל?
"בסוציולוגיה יש מושג שנקרא 'דור המדבר', שזה הדור הראשון שמגיע לארץ הקולטת ומוכן להקריב את עצמו למען הדור הבא. אפשר לראות את זה באופן מובהק עם הרוסים שלא בחלו בשום עבודה, והיית יכול לראות אותם עם כל התארים האקדמאים מנגנים ברחוב כדי להביא כסף שידאג לילדים שלהם לעתיד טוב. זה קורה גם אצל האתיופים. זאת עלייה אולי עם פחות תארים מערביים, אבל גם שם ההורים הלכו לכל מקום שצריך כדי להעניק לילדים שלהם את העתיד האחר.
"ניסיתי להבין למה הצרפתים לא עושים את זה בשנים האחרונות, ואז קלטתי שהם בעצמם ילדים של דור מדבר אחר. הם קיבלו מההורים שלהם את הסיוע הזה כדי לצמוח – ואז הפכו להיות דור מדבר נוסף, מה שיוצר משבר זהות גדול אצלם. נוסיף לכך את העובדה שהם לא מוכנים לשבור את הפאסון של העלייה לארץ המובטחת. קשה להם להיות בפוזיציה שמדברת רע על אהובת ליבם – מדינת ישראל.
"לצערי הדבר הזה מייצר אנטגוניזם ותגובה אינסטנקטיבית שאומרת 'יאללה, הם לא רוצים לעזור לעצמם – זאת בעיה שלהם', במקום שהמדינה תבין שזה הזמן לעצור את המגמה הזאת ולא לייצר פה דור נוסף שירגיש שהמדינה ויתרה עליו. כרגע הרבה מהם לא מרגישים חיבור לישראליות. הם לא יוצאים לטיולים שנתיים, לא מכירים שמות של נחלים, שמות של מקומות. כפועל יוצא, גם החיבור לצבא ולהווי מוגבל ואז יש אחוזים מאוד גבוהים של נשירה ופניות לקב"ן לשחרור. מעדיפים להישאב בחזרה אל תוך הגטו".
איפה את מרגישה שהתפקיד שלך לשכנע את הוותיקים הוא קשה במיוחד?
"הנושא הכי קשה בארץ בכלל, אבל במיוחד בחברה הדתית, הוא המגירות שאליהן מכניסים כל אחד. הדי־אן־איי הבסיסי של הצרפתים אומר שלא מתייגים אנשים. אני זוכרת איך הגעתי בגיל 15 בעליית הנוער והמכתב הראשון לאבא שלי היה תיאור לקוני שלי על מה שראיתי: אלו עם הכיפות הסרוגות, אלו עם הפיאות, אלו בלי. הוא החזיר לי מכתב זועם, וכתב שהוא אוסר עליי להכניס אנשים לתוך מגירות.
"הבעיה נהיית קשה עוד יותר כשזה נעשה ממסדי. אני שומעת הדרכה של רבנית לבחורות בנות 18 בנושא צניעות. הכול רדוד, שטוח. משפטים כמו 'את יהלום, לא עגבנייה'. ובא לי לצעוק לה: 'את יודעת שהבחורה שיושבת מולך יכולה מגיל 16 לתת לך את ההבדלים בגישות של יונג ופרויד, ואת מדברת איתה כמו אל מטומטמת? איבדת אותה בשנייה וחצי'.
"במקרה אחר הגיעה לאחד המנהלים שאני עובדת איתם אמא שלבושה כאילו היא בדרך לים. הוא השפיל את המבט שלו כדי לדבר איתה, וכמעט התעלף כשגילה שהיא באה לדבר איתו על זה שהסנדוויצ'ים בבית הספר לא מספיק כשרים. הוא פשוט לא ידע איך להתמודד עם הפערים האלו. וזאת עוד דוגמה יחסית משעשעת".
כחלילי מרים ראש: "אני מת עלייך ללי, את יודעת את זה, אבל את בורחת מעניין הזהות. הסיפור המרכזי הוא שאם נכנס תלמיד שקוראים לו יוסי בוקובזה או כל שם מזרחי אחר מובהק לכיתה ה' בבית הספר בישראל, הוא לא מודע בכלל למגירה שאליה מכניסים אותו. המערכת גורסת אותו מיד פנימה, משנמכת אותו, משייכת התנהגויות מסוימות ומניחה הנחות לגבי אופי החיים שלו. המערכת לא תספר לו את ההיסטוריה הפרטית שלו, היא לא תלמד אותו משהו שיגרום לו להבין שהוא חלק משרשרת היסטורית שהמקום שלו משמעותי בתוכה. להבדיל מהתגובה המזרחית, שהייתה להדחיק ולהחביא במודע לחלוטין – הם אפילו לא יֵדעו את המשמעות של המזרחיות בחיים החדשים שלהם".
דרעי מזדהה: "יש לי זיכרון משבת החתן שלי. בעלי למד במכון לב ועשינו שם שבת שבע ברכות. יש מנהג ספרדי שמוציאים ספר שני בקריאת התורה של שבת חתן, והם לא הסכימו שזה יקרה. עד עכשיו יש לי גולה בגרון בגלל הסיפור הזה, בחיי. אני זוכרת גם באופקים את השבתות לפני ההתנתקות, כשהגיעו לעשות שבת 'התחברות' עם הפריפריה. קבלת הפנים הייתה מדהימה ולבבית וחמה, ואז נדהמתי לראות שהציבור שבא 'להתחבר' עושה מניין קרליבך באמצע שומקום שם. עמדתי המומה, מה זה חוסר הכבוד הזה? אתה בא להתחבר לבן־אדם ואתה לא מסוגל ללכת להתפלל אצלו בבית הכנסת?
"אגב, הבחירה שלנו לגור בעלי הייתה גם בגלל שראינו שבית הכנסת הספרדי לא נמצא באיזה מקלט, אלא עומד לצד בית הכנסת האשכנזי והתחושה היא גם שביישובים נושא הגזענות הרבה פחות משמעותי מאשר בערים הגדולות והבורגניות. מה שכן, כנראה הורשתי אפילו בלי להתכוון את הלוחמנות הזאת. הבן שלי התקבל לכמה מקומות ובחר מעצמו ללכת ולהיות המג"בניק הראשון מעלי. זאת בחירה עם משמעות גדולה. לא מעט שאלו אותי בפליאה למה הוא לא הלך לצבא רגיל, כמו כולם".
טיול עם שד
כחלילי עשה אמנם את תחילת דרכו המקצועית במשרדי פרסום מפונפנים, אך כבר יותר משלושים שנה הוא נע בין הערוצים השונים ומקפיד בכל פרויקט שהוא לוקח על עצמו להוציא את השד העדתי מהבקבוק ולקחת אותו לטיול נשכני במיוחד ברחבי ישראל. הרזומה העמוס שלו בנושא הזה כולל בין השאר פרויקטים כמו הקמת ערוץ "בריזה", הערוץ הים־תיכוני הראשון במדינה, "סרט שחור לבן" – סדרת דוקו על סרטי הבורקס, "על צד שמאל" סדרה שבה סקר מזווית הראייה שלו את תולדות השמאל הישראלי, וגם השתתפות באינספור פאנלים כנציג המאבק המזרחי. אחת הסדרות האחרונות שיצר "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", הציף מחדש את השיח האקטיביסטי המזרחי.
במפגשים אישיים כחלילי הוא אדם שקשה מאוד שלא להתאהב בו, ובדיונים ציבוריים בלתי אפשרי להישאר אדיש אליו. הוא בז למי שקורא לו בזלזול "מזרחי מקצועי" וטוען שאף אחד לא היה אומר את זה לאנשים שמקדישים את חייהם לקידום אג'נדות אחרות כמו תהליכי שלום או בניית התנחלויות. בסדרת מאמרים שכתב ב"הארץ" ובהתבטאויות שונות במדיה החברתית שנתנו גב למהלכים שמירי רגב ביצעה בעולם התרבות, הוא עורר עליו את חמתם של לא מעט אנשים ממחנה השמאל וספג טוקבקים ארסיים מתוך הנגמ"ש. אבל לא תשמעו מכחלילי חרטה ולו הקטנה ביותר. "מרצ מנהלים שיח פנים־אשכנזי, גזעני ועדתי, ככה שכבר מזמן הם לא מדברים אליי", הוא מבהיר.
אבל יחסיו עם הימין מורכבים ומרתקים אף יותר. הוא רואה את עצמו כציוני ביקורתי, אך מרגיש יותר קרוב לפתרון של אורי אריאל מאשר לחומות ההפרדה הגזעניות, לטענתו, שמציעות כל מפלגות השמאל. עם זאת, הוא משוכנע שהאידיאולוגיה של גוש אמונים הייתה אסון: "סבא וסבתא שלי ושל כל יהדות המזרח לא התפללו לארץ ישראל השלמה בבית כנסת, אלא ל'ציון', למשהו יותר אמורפי. ודאי שלא לכמוה לכל רגב אדמה שהביאו איתם לשיח הרב קוק והרב צבי יהודה. אף דתי מזרחי לא גדל על זה בבית שלו, והוא נאלץ ליישר קו בגלל ההגמוניה האשכנזית".
כחלילי רואה את המזרחיות שלו כפוליטית לחלוטין ומשוכנע שדרכה קיים הסיכוי היחיד להביא לשלום עם הפלסטינים: "הרמב"ם כתב מרצון בערבית ועבד אצל המלך. אני לא מייפה את המציאות והיו תקופות קשות, אבל גם היו מאות שנים של יחסים נהדרים עד שהגיעה הלאומיות ועד שהגיע הקולוניאליזם האירופי".
עם הציבור הציוני־דתי הוא מנהל יחסים אמביוולנטיים של התנגדות, לצד הזדהות ואמפתיה. ההיכרות שלו עם חובשי הכיפות התרחשה, איך לא, תודות לאורי אורבך ז"ל. "נפגשנו במסדרונות גל"צ", משחזר כחלילי בערגה בלתי מוסתרת, "עכשיו תכלס, מה ביני לבינו? הוא הרי היה לכאורה שיא האשכנזיות, בסגנון ההומור שלו ובארומה, הוא לא היה אמור להתחבר אליי. אבל השיחה איתו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמישהו מבין על מה אני מדבר כל השנים. באותה תקופה גם שמעתי בהרצאה בלונדון על עניין 'הרב־תרבותיות' והרגשתי שאני חייב לעשות עם זה משהו. אורבך לקח אותי לפורום של עיתונאים דתיים בשם 'שובי נפשי' ומשם הבנתי את תחושת הדיכוי התקשורתי שהם דיברו עליה. התחלתי להזמין את כולם להופיע בערוץ אצלי, ב'בריזה'. בגדול זאת הייתה ההתחלה הטלוויזיונית של לא מעט חובשי כיפות. חנוך דאום, אראל סג"ל, ג'קי לוי, קובי אריאלי. הבאתי גם את יולי אדלשטיין לעשות תוכנית.
"אגב, יש לי גם קצת רגשות מעורבים להליך הזה. כי היום כל אלו הצמיחו עוד ענפים והמהפכה מבחינתם כבר קרתה. הם עמוק במיינסטרים ובחדשות ובפרשנות הפוליטית, אבל מתוך כל זה חוץ מאבישי בן־חיים אף אחד לא לוקח על עצמו את המאבק המזרחי באופן טוטאלי. הייתה לי ציפייה שהם ירימו את הדגל – כמו שהרימו אותם".
אהבה גולמית
את היחסים המורכבים עם הימין וגם עם הציונות הדתית הוא הביא אל הסדרה, אבל חייבים להגיד שבעבודה הטלוויזיונית שלו כחלילי לא עושה את מה שהוא לא אוהב שעושים לו. כל הסטריאוטיפים מפורקים לגורמים, גם אם הם לא תואמים את השקפתו הפוליטית.
"מה זה בעצם סטריאוטיפ?" הוא שואל, "לקחת תרבות ענפה, שלמה, מלאה, ולצמצם אותה למשפט אחד. בסטריאוטיפ אין גוונים, יש האחדה. מה המטרה שלי כאקטיביסט, כעיתונאי, כמישהו עם סולם ערכים בסיסי? לפרק את זה, לעשות דקונסטרוקציה. יש המון סוגים של אנשים בתוך התרבות הזאת, והמטרה שלי היא שלאנשים לא תהיה אופציה אחרת מלבד להכניס את זה לראש שלהם. חשוב היה לי להציג בסדרה את הפן הימני של עולי צרפת בצורה מכובדת ומכבדת.
"היה לנו פריים שבו יצאו צדדים קצת יותר אגרסיביים ואפילו קולוניאליסטיים, והחלטתי שזה לא בא בחשבון מבחינתי כי אני יודע שיש גם אחרת. זאת בדיוק הדרך שבה פגשתי את ללי וזה גם מה שכל כך הרשים אותי בה. היא באה עם אהבה גולמית וטהורה לארץ ישראל. ראיתי את זה בעיניים שלי, כאילו היא עכשיו הולכת בתוך התנ"ך, וההתרגשות שלה זה כאילו היא חוזרת הביתה – למרות שהגיעה למקום שמעולם לא הייתה בו קודם. זה התחבר אצלי לחזרה לקהיר, לשורשים של ההורים שלי. כשביקרתי שם בפעם הראשונה הרגשתי כאילו אני הולך במקומות שכבר הייתי בהם אלפי פעמים. כשאני קורא את רונית מטלון אני מתגעגע לבית שלא הייתי בו בחיים. אני לא יכול שלא להשוות בין התחושות, בעיניי זאת ימניות אחרת שאני לא יכול לבטל בהינף יד".
דרעי מוחה דמעה מזווית העין, והיא שוב אומרת שכחלילי מרגש אותה. ובכלל, ניכר שהשניים מוקסמים זה מעולמו של זה, גם אם המחיר הוא לטאטא בדרך כמה קונפליקטים.
"הייתי עכשיו בפרמיירה של הסדרה", מספרת דרעי. "הייתה שם גם רינה מצליח, ובתגובה לקטע שבו אני מציעה שנשמש גשר בין אוכלוסיות, היא באה ואמרה לי שאנחנו ימניים מכדי להיות גשר. עמדתי בשוק. במשך שעה היא ראתה סדרה שמנסה לפרק סטריאוטיפים והדבר הראשון שיש לה להגיד לי זה זה? היא לא מכירה אותי. ראתה מטפחת והחליטה שהיא מכירה את העמדות שלי על בית המשפט העליון, על הסכסוך היהודי־ערבי, על יחסי דתיים־חילונים במדינה. רון לא מסתכל על אנשים באופן הזה, וזה נהדר מבחינתי".
איך הדברים ייראו בעוד עשרים שנה?
כחלילי: "אני מאוד מקווה שאחרת, אבל אני לא אופטימי. צריך להיעשות שינוי קיצוני וצריך להיאבק. אין לנו, המזרחים, את הפריבילגיה לחכות למנהיג שיתאים בדיוק לכל הדרישות, ואנחנו צריכים גם לדעת להתנהג כאדונים. בפרק השלישי של הסדרה אנחנו נוסעים ומראיינים יהודים מזרחים בצרפת. הם אפילו לא אחוז מתושבי צרפת ובכל זאת – לך לכל בתי החולים הגדולים, הספריות, עולם התרבות, פילוסופים, עיתונאים. השמות המובילים הם אזולאי, אוחנה, לוי, אסאייג, בוקובזה. שמות שבארץ אנשים היו צריכים לעברת בשביל שמישהו יקבל את קורות החיים שלהם. זה לא קרה במקרה ואני בז לאנשים שתמיד ימצאו איך לתרץ את הגזענות שלהם. יש סיבה ותוצאה – תן הזדמנות, תן שוויון, תן משקפיים לילד שאין לו, תן שיעורים פרטיים בדיוק כמו של השכן שלו – וזה מה שתקבל".
