באחת הסצנות ברומן החניכה האפי החדש שלו, "נער האופניים", מתאר אלי עמיר כיצד הנער נורי, בן דמותו, מתמוגג מתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" וממבטאו הצברי המושלם של דן בן אמוץ, ש"גילם בעיניו את הישראליות החדשה" (עמ' 233). נורי, העולה מעיראק, אינו יודע שכמוהו גם בן אמוץ עלה ארצה כנער והשיל את הגולה מעליו כמו נשל של נחש.
בעודי קורא בסצנה הזו, ובספר כולו, הגעתי למסקנה שאלי עמיר, שניסה תמיד לגלם את תפקיד נער המעברה והעולה האולטימטיבי, הוא למעשה במובנים מסוימים מעין דן בן אמוץ המזרחי; זה ששאף מרגע הגעתו ארצה להפוך ל"ישראלי החדש" ובהחלט הצליח במשימתו. אבל עכשיו, ממרום גילו, 81, הוא יכול להרשות לעצמו ברומן האישי ואולי החשוב ביותר שכתב לחשוף את עצמו כפי שלא חשף מעולם ולהוציא את כל השדים מן הבקבוק. את תחושות הקיפוח והזעם שליוו אותו ואת משפחתו, את היחס המתנכר והמתנשא שבו הם נתקלו, את הקשיים הרבים שמהם סבלו הוא ומשפחתו, וכיצד הצליח להתגבר על כל אלו, אולי בעזרת גישתו, "היה בגדדי בביתך ובן המערב בצאתך", פרפרזה על יל"ג, שאפשרה לו להתאקלם היטב בארץ. מכל מקום, מבטו של המספר המבוגר החומל על הנער גיבור הרומן מעניק ל"נער האופניים" תובנות יפהפיות, המשדרגות אותו למה שאולי עשוי להיחשב,לפחות בעיניי ואחרי שקראתי את כל ספריו, כפסגת יצירתו של עמיר.
אלי עמיר, מבכירי הסופרים הישראלים בימינו, זכה בכינוי: "נגיב מחפוז הישראלי". עמיר עיצב תמיד רומנים שעלילותיהם נעות בין בגדד, המעברה, החיים המזרחיים בישראל והזיקה לערביות. "נער האופניים" עוסק בפצע הקליטה שכנראה טרם העלה ארוכה גם לאחר שנים רבות. מדובר ברומן המחאה החברתי הבולט ביותר של עמיר מאז "תרנגול כפרות". מבחינות מסוימות, המחאה כאן חריפה אף יותר מזו שבספרו הראשון, הזוכה כאן להומאז' קצרצר ("כפרה עלייך כמו תרנגול כפרות", אומר נורי לחברתו), ולבטח יותר מאשר רומנים כמו "יסמין" ו"מה שנשאר". כנראה שעכשיו כבר מותר לספר את כל האמת.
תרנגול, יונים ואופניים
גיבור הרומן, הנער נורי פואד חלאסצ'י, שולח מכתב למחלקת הקליטה של הסוכנות ומבקש את סיועה בהעברת בני משפחתו לירושלים. לאחר עזיבת המעברה שוכנה המשפחה בכפר שכל תושביו מלבדם הם עיוורים. כשנורי קורא את המכתב שניסח באוזני אמו, היא פורצת בבכי ומספרת לו את סיפורו של היהודי שרצה להתלונן באוזני הוואלי (השליט בעיראק) על ההתנכלויות כלפיו, ומזכירו מפציר בו שיפנה אליו בכתב. היהודי אינו יודע קרוא וכתוב, וכשהמזכיר קורא באוזניו את המכתב שניסח עבורו ממרר היהודי בבכי ואומר: "רק עכשיו אני מבין כמה אני אומלל" (206). בפרפרזה על הסצנה הזו, ניתן לומר שרק בגיל גבורות הבין כנראה אלי עמיר עד כמה הוא היה אז אומלל, והתובנה הזו סייעה לו לעבד את האומללות הזו לספרות שמחה בחלקה.
"נער האופניים" הוא למעשה ספר המשך לאותו תרנגול שזקף את קומתו הספרותית של עמיר, ויחד עם "מפריח היונים" הוא יכול להרכיב סוג של טרילוגיה, שלא פורסמה לפי הסדר. כמה מחומרי העלילה כאן דומים לאלו שב"תרנגול כפרות", אבל עמיר הולך כאן רחוק יותר ועמוק יותר.
עמיר נקלט יחסית היטב בקיבוץ בעמק, אבל אז בא אביו, הנראה ולבוש כמו פטריארך, לבקרו שם ומאלץ אותו לעזוב את הקיבוץ. האב מבקש ממנו לסייע לבני משפחתו – תשע נפשות החיות בתנאים קשים – לעזוב את כפר העיוורים ולעקור לירושלים. הנער נורי, שעוד לא מלאו לו שש עשרה, אינו מבין מדוע אביו מטיל את המשקולת הזו על צווארו ("מה אני, בן גוריון?". 201), אבל ממלא אחר מצוות אביו. נורי עוקר לירושלים בחוסר כול, ולומד שם להתמודד בגפו עם כל הקשיים. גם ברגעים הקשים ביותר, ולא חסרים כאלו ברומן, הוא לא מאבד את האופטימיות.
בזכות נחישותו וכישרונותיו זוכה נורי לקבל משרה כחניך ועובד כשליח ב"קוידש הקודשים", משרד ראש הממשלה בימי כהונתו של "האחד בדורו, מקים המדינה", בן גוריון, מינוי המהווה קפיצת מדרגה משמעותית עבור נער שאפתן שעלה מעיראק. "תספר לנכדיך שהיית מנערי בן גוריון" (286), אומרים לו, ואכן נורי מרגיש בר מזל. אמנם רק בורג קטנטן, שליח על אופניים, אבל מעביר לא מעט מברקים סודיים של בן גוריון. הוא נחשף לחיים האמיתיים, לסודות המדינה, לדמותו של מי שמכונה ברומן "ח'ליף היהודים", ויותר מכול גם להתנשאות ולגזענות הקשה ביחס לעולים בתחילת שנות ה־50 ובאמצען.
פועל שחור וסוציאליסט ראוותן
דוגמאות רבות של התבטאויות מתנשאות עד גזעניות כאלו שחווה נורי זרועות בספר, ואסתפק רק בחלקן. פקיד הסוכנות מטיח באביו של הנער: "נתנו לך עבודה, נתנו צריף שוודי, חשמל ומים זורמים… ואתה מתלונן?… הצלנו אתכם מעמוד התלייה… ואתם אפילו לא אומרים תודה, רק מתלוננים. בטח בבגדד היה לכם יותר טוב?" (201). כשנורי משיב במקום אביו, הפקיד מתקצף: "כפוי טובה אתה, ילד, ממש כמו דור המדבר" (201). ופקיד אחר, והפעם טדי קולק, מטיח בחבריו של נורי, נערי המעברה המבקשים פגישה עם בן גוריון: "חבר'ה, תתפטרו כבר מרגשי הנחיתות שלכם" (219).
האשכנזים המתנשאים, הן בירושלים והן בקיבוץ, מתייחסים אל העולים מארצות המזרח כאל "פולשים". כשנורי רוצה להזמין נערה אשכנזייה לרקוד, הם אומרים לעצמם: "צברית, למה תרקוד עם עולה חדש, נער מעברה, ערבוש?" (171). כשהוא נכנס לספרייה הלאומית הוא חושש שיסולק משם, וכשהוא מבקר באולם הקונצרטים, הסנובים המעונבים באולם שואלים את עצמם מה אחד כמוהו עושה שם. פקידת מדינה מתייחסת אליו כאילו ירד לפני רגע מהעצים: "היה לכם תיאטרון בבגדד?" (361). מסתבר שכן, היה תיאטרון והייתה גם מוסיקה משובחת אם כי עצובה, שנגניה העיוורים, כמו עזיז מחוטט הפנים ואחרים, שזכו לפרסום רב בסהר הערבי, מוחרמים ב"קול ישראל" מכיוון שהם עיראקים.
ברומן חוזרת ונשמעת לא פעם הטענה, ואולי יתר על המידה, שילדי המעברה מעדות המזרח נשלחו לבתי ספר מקצועיים כדי שיהיו "הפועלים השחורים" ו"פועלי הכפייה" של האשכנזים. נורי עצמו מתעקש ללמוד בבית ספר ערב, "דעת", שבו למדו גם שלושה סופרים נוספים – דן בניה סרי, בן ציון יהושע ואורציון ישי – במטרה להשיג תעודת בגרות.
הנער נורי דואלי במקצת בתחושותיו כלפי המדינה. מחד גיסא, ביקורת חריפה באשר ליחס המדינה אל העולים, המזרחיים ואנשי המעברות ("אותנו הם בכלל לא רואים… אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית". 94); ומאידך גיסא, יראת כבוד למנהיגיה, שהוא עד אילם לכל גחמותיהם. ההערצה הגלויה מתחלפת בהמשך בסוג של תמיהה, האם הם באמת גדולים כפי שנדמה. הרי שר הקיצוב דב יוסף, הסוציאליסט כביכול, חי בעיניו בראוותנות, בעוד בן גוריון מתהלך בסנדלים ובבגדי חאקי. במיוחד מורכב יחסו אל בן גוריון. כמוהו הוא מתהלך אמנם בחאקי, אבל מתקשה להבין את הליכותיו האקסצנטריות ואת הופעתו המרושלת ביחס לזו, נניח, של אביו המתהדר בלבושו. "נמוך קומה עד חמלה, שיער ראשו מתפרע" (285), מתאר עמיר את בן גוריון ואת האיבה הגדולה שרוחשים לו בני עדות המזרח.
אהבה לנערה מרחביה
"נער האופניים" מכיל הרבה יותר מאשר טענות על קיפוח, שגם אם נמאס למישהו לקרוא אותן עדיין יש להן למרבה הצער נוכחות גם במציאות הישראלית בת ימינו. חשיבותן רבה במיוחד כשהן נכתבות מעטו של אלי עמיר, שאינו נמנה כידוע עם קבוצות שוליים המשתייכות למחאה, אלא עם המיינסטרים הספרותי וספריו קלעו לטעם הקהל הרחב והפכו לרבי מכר.
עמיר מתזז ברומן בין ספרות ה"אני" וספרות ה"אנחנו". הוא מספר לא רק סיפור אישי על נער שהצליח להשתלב בחברה הישראלית ואף מוצא אהבה עם נערה בת טובים, אשכנזייה מרחביה, אלא גם את סיפורה של התקופה. מרומן זה אפשר ללמוד לא רק על עמיר, אלא לא פחות מכך גם על ישראל של שנות החמישים הראשונות: הוויכוחים הפוליטיים – העימות בין הסוציאליזם של הקיבוץ והבורגנות העירונית, העימות בין נהני השפע לעניים ובין עמדות מפא"י ועמדות חירות, הקיטוב שבין בן גוריון לבגין וכדומה – אווירת טרום מלחמה, וכן סיפורה של העיר ירושלים, שהתיאור המאוד אותנטי והמשכנע שלה הוא לא ספק אחד מפסגות הספר.
בשיטוטיו בעיר במסגרת עבודתו כמחלק עיתונים השכם בבוקר, וכשליח במשרד ראש הממשלה בהמשך היום, מתגלים לפניו של הנער נורי לא רק בכירי האומה – ראש הממשלה, שרים, מנכ"לים וחברי כנסת – אלא גם "נגלו מלפניו שבעת צעיפיה של העיר" (227). שכונות מרכז העיר, חנויותיה וטיפוסיה הצבעוניים – הרומן כולל מחווה לגאולה כהן הצעירה שניצבת בפינת הרחוב ומציעה לעוברים ושבים את הירחון "סולם" – רחביה וטלביה ותושביהן המיוחסים, בית ישראל ומאה שערים ותושביהן הדתיים והחרדים, שכונת מחנה יהודה ותושביה קשי היום, ובהמשך גם שכונת הקטמונים שבה השתקעו העולים החדשים. זהו שיר אהבה לירושלים של פעם, עיר מרובת פנים, צלילים, צבעים וריחות, והרומן עשוי לשמש בעתיד היסטוריונים שינסו לשחזר את התקופה.
כמו בספריו הקודמים של עמיר, מרובים גם הפעם הדיונים והוויכוחים. אבל הרומן כולל פן נוסף – סיפור האהבה שעוטף אותו ברחמים. כבר בספריו "יסמין" ו"מה שנשאר" הוכיח עמיר שהוא מיטיב לכתוב על אהבה. בעוד שב"יסמין" הוא עוסק בסיפור אהבה בין יהודי מזרחי לערבייה, הפעם מדובר בסיפור אהבה בין נער ונערה. תיאורי אהבתם של הנער קשה היום והמשכיל עם הנערה בת הטובים מיכל נוגעים ללב. סצנת המפגש שלהם על מדרגות ביתה ברחביה, כשהוא מביא לה את העיתון, היא אולי מחווה לסצנה המפורסמת על מדרגות הרטיסבון שעיצב עמוס עוז ב"מיכאל שלי". הרומן כולל מחווה קטנה נוספת לעמוס עוז הנער, הכותב מכתב אישי לבן גוריון.
מדובר ללא ספק ברומן מונומנטלי הראוי לפרס, אבל כמדומני שמוטב היה לקצר כמה מהסצנות בו, שיש בהן סוג של חזרה העוצרת את שטף הקריאה (למשל כמה מהסצנות על כפר העיוורים, כמה מהסצנות על ידידתו של נורי ששמה רוזיטה, יותר מדי להג מסדרונות של משרד ראש הממשלה וכיוצא באלה). זה אינו גורע מההנאה הרבה שאפשר להפיק מהקריאה בו, הכרוכה לעתים גם בעצבות הלב, כמו לשמע נגינתו הנוגה של עזיז העיוור.
נער האופניים
אלי עמיר
עם עובד, 2019, 623 עמ'
