זה לא מכעיס אותי שאני צריך להיות רחוק מישראל בשביל לשחק כדורגל, למרות שקשה להיות בלי המשפחה שלך והחברים הקרובים. אבל אני חושב שלכל אחד מגיעות הזכות וההזדמנות לשחק ולהוכיח את עצמו על המגרש, בין אם הוא דתי ובין אם הוא לא". את הדברים האלו אומר עדין יעקובוביץ', כדורגלן ישראלי שומר מצוות בן 17. בשנתיים האחרונות הוא נאלץ לנדוד ברחבי העולם כדי לקבל הזדמנות לממש את הכישרון שלו, ולאחרונה זכה לחוזה מקצועני ראשון בקבוצת מזוקובשד ההונגרית.
"אני בטוח שיש הרבה מאוד שחקנים דתיים שמבחינת הרמה המקצועית שלהם יכולים להגיע לליגות הגבוהות, אבל מוותרים על החלום, או נאלצים לוותר על הדת, או למצוא פשרה באמצע. לא יכול להיות שדווקא במדינת ישראל יש מישהו שמונע מהם את ההזדמנות הזאת".
אביו של עדין הוא שמחה יעקובוביץ', מפיק ובמאי מוערך של סרטים דוקומנטריים, שהיה מועמד לאורך השנים לארבעה פרסי אמי וזכה עד היום בשלושה. הוא יליד פתח־תקווה, שחזר בתשובה לפני 28 שנים, עזב לקנדה וחזר לארץ לפני 12 שנה.
"רק בארץ, יהודי שומר שבת שרוצה לעסוק בספורט, פוסלים אותו מיד והופכים את החיים שלו לשחורים", טוען שמחה, "עולם הספורט הישראלי מזלזל בשומרי השבת, ולציבור הדתי לא אכפת. הם שכחו שלפני מלחמת העולם השנייה הספורטאים הכי גדולים בעולם היו יהודים. הפעם הראשונה אי־פעם שקבוצת כדורגל אנגלית הפסידה לקבוצה מליגה אחרת בבית, הייתה ל'הכח וינה', שהייתה קבוצה יהודית, ובלה גוטמן, יהודי הונגרי, היה זה שהביא את הכדורגל לברזילאים".
עדין עצמו נולד בטורונטו, קנדה. כשהיה בן חמש, עלה עם הוריו וארבע אחיותיו לישראל, והמשפחה השתקעה ברעננה. "למדתי את השפה בקלות והשתלבתי מהר, וכולנו כבר מזמן ישראלים, שאוהבים את הארץ", מספר עדין, "מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לרוץ, לשחק ולראות כדורגל, וכבר בגיל ארבע בקנדה התחלתי לשחק במסגרת קבוצתית. שיחקתי שם גם הוקי אבל לא אהבתי לשים על עצמי את כל הציוד, עם המגינים לברכיים והקסדה, ועזבתי את זה אחרי זמן קצר".
גם שמחה נזכר בימים שבהם עלו לישראל: "עדין היה בגן וכמה שבועות אחרי שהגענו, כשהלכתי איתו לקבוצת ילדים בבית ספר ליד הבית אמרו לי שהוא צעיר מדי. סיפרתי להם שהוא כבר שיחק בקנדה, שלדעתי הוא טוב וביקשתי שייתנו לו הזדמנות. הוא עדיין לא ידע עברית ולא הבין שום דבר, מה שגרם לילדים להתחיל ללעוג לו, ואחד מהם אפילו הוציא לו לשון. עדין שאל אותי למה הם עושים ככה ואמר שהוא לא אוהב את זה. אמרתי לו שזו הדרך של הילדים בישראל לומר לו שלום, ושאם הוא יעבור את כולם ויבקיע שער, הם יפסיקו. זה מאוד הפתיע אותו וכשהמשחק התחיל, הוא לקח את הכדור, עבר את כולם, הבקיע גול והסתכל אליי בשאלה אם עכשיו הם יפסיקו. אמרתי לו שטעיתי, שבישראל אתה צריך לעשות את זה פעמיים ברציפות. הוא שוב לקח כדור, עבר את כולם והבקיע עוד שער. מאותו רגע אף אחד לא צחק עליו יותר והוא השתלב נהדר".
האב, שמחה: "רק בארץ, יהודי שומר שבת שרוצה לעסוק בספורט, פוסלים אותו מיד והופכים את החיים שלו לשחורים. עולם הספורט הישראלי מזלזל בשומרי השבת ולציבור הדתי לא אכפת"
התנהלות חשוכה
במשך כמה שנים המשיך עדין לשחק כדורגל במסגרת קבוצת בית הספר אריאל ברעננה, ובמקביל שיחק כדורסל במשך עונה באליצור רעננה. "אני עדיין אוהב כדורסל ומְשחק לפעמים עם חברים, אבל אחרי שנה האימונים הפכו רציניים יותר ואמרו לי שאני צריך לבחור ענף ספורט אחד. אבא שאל אותי מה אני מעדיף ובחרתי בכדורגל", נזכר עדין.
"כשהייתי בן תשע, הגיע השלב שבו מאמנים של מחלקת הנוער של הפועל רעננה – שחלקם אימנו את קבוצות בית הספר – בחרו את השחקנים הבולטים לקבוצת הילדים של המועדון. הם דיברו עם אבא שלי בנוגע אליי, וכשהבינו שאנחנו לא מתכוונים לוותר על שמירת השבת, לא יצרו איתנו קשר יותר".
שמחה, שגילה את הסיבה לאי הזימון של עדין בשיחה אקראית עם אחד המאמנים, החליט לברר את העניין. "יצרתי קשר עם גורם בכיר בהפועל רעננה, שאמר לי שמבחינתו עדין הוא השחקן הבולט ביותר בשכבה שלו, אבל שזה לא יוכל לעבוד בגלל שאנחנו שומרי שבת. שאלתי אותו למה הוא לא דיבר איתי והחליט מראש, ושלעדין הגיע לפחות לשמוע את המחמאה על היכולת שלו.
"הייתי פשוט המום ואמרתי לו שבקנדה לא הייתה שום בעיה עם שמירת השבת, ושזה מזכיר לי התנהלות חשוכה כלפי היהודים באירופה או השחורים בארצות־הברית. הוא לא אהב את ההשוואה הזאת והציע שעדין יצטרף לקבוצה ורק יתאמן איתה בלי לשחק. לא הסכמתי לזה בשום אופן. משם פשוט יצאתי למלחמה, שגם ראש העיר היה מעורב בה, עד שהצלחתי להגיע להסכמה שיקימו במסגרת הפועל רעננה, קבוצה של צו פיוס (שהאימונים והמשחקים שלה מתקיימים בימי חול, ד"מ). בנוסף לליגה של צו פיוס היה חשוב לי שישחקו גם בליגה רגילה של צעירים, וכל הקבוצות האחרות הסכימו בלי בעיה לשחק איתנו בשישי או באמצע שבוע. לפני שמונה שנים לא היה בהפועל רעננה שומר שבת אחד, והיום יש שם 150 ילדים, כולל כמה חילונים שלא רוצים לשחק בשבת".
"הבעיה כשאתה משחק בקבוצה של צו פיוס היא שאף אחד במערכת המקצועית לא לוקח אותך ברצינות ולא מסתכל על השחקנים במטרה למצוא את אלו שיתאימו להמשיך הלאה לקבוצות הנוער והבוגרים, ובטח שאף אחד לא מזמן אותך לנבחרות הצעירות"
עדין, שמשחק בתפקיד הקשר האחורי, הפך במהרה לאחד השחקנים הבולטים בקבוצתו החדשה. הוא שיחק שם במשך חמש שנים, שבמהלכן הפך גם לקפטן הקבוצה. עדין: "אני מניח שיש הבדלים מסוימים ברמה בין קבוצות צו פיוס לקבוצות אחרות של האגודה, אבל זה עדיין לא אומר שמי שמשחק שם הוא פחות טוב, הוא פשוט שומר שבת. אני לא חושב שזה פגע בי מבחינת ההתקדמות המקצועית שלי וההתפתחות שלי כשחקן. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי משחק בקבוצה רגילה בהפועל רעננה, אבל עדיין השקעתי בכדורגל, בכל שנה השתפרתי מבחינה מקצועית וזה לא עצר אותי מלהפוך לכדורגלן טוב. בכמה מהעונות סיימנו במקום השני בליגה ובעונה האחרונה שלי זכינו בטורניר השנתי, שמתקיים באילת בכל שנה בחול המועד פסח".
כשהגיע לגיל 14, ניצב עדין בפני פרשת דרכים. שמחה: "הבעיה כשאתה משחק בקבוצה של צו פיוס היא שאף אחד במערכת המקצועית לא לוקח אותך ברצינות ולא מסתכל על השחקנים במטרה למצוא את אלו שיתאימו להמשיך הלאה לקבוצות הנוער והבוגרים, ובטח שאף אחד לא מזמן אותך לנבחרות הצעירות.
"אומר את האמת, גם אני לא הייתי בטוח עד שלב מסוים שהוא יוכל להתפתח להיות מקצוען. אבל אז נסענו להולנד, לאקדמיית קיץ של קבוצת אייאקס, ובמשך שבועיים רצופים ראיתי אותו מנצח, אחד על אחד, ילדים מכל רחבי העולם – כולל מהמועדונים הגדולים ביותר, כולל ריאל מדריד. זה החזיר אותי לכמה שנים אחורה, כשהוא היה בן תשע והזמינו אותו לברזיל לטורניר בסאו־פאולו, שם הקבוצה שלו הגיעה לגמר והוא שיחק כל כך טוב, שהתחילו לקרוא לו עג'יניו. באקדמיה הציעו לי שהוא יעבור לגור ולשחק שם, אבל לא רציתי להשאיר אותו בגיל הזה בקצה השני של העולם".
לאחר ששמחה השתכנע שלעדין יש פוטנציאל אמיתי להפוך למקצוען, ובהתחשב בנסיבות בארץ, הוא החליט לעשות מעשה. "הכנתי קלטת וידאו עם מיטב הביצועים שלו מהמגרשים, ובצורה הכי נאיבית שלחתי את זה למועדונים הכי גדולים בעולם. היחיד שענה לי היה הסקאוט הראשי מנצ'סטר יונייטד, שאמר שאם אצליח לארגן עבורו משחק באנגליה, הוא יבוא לראות אותו.
"סידרתי לו להתאמן ולשחק בקבוצת נערים אנגלית בשם 'בישופ'ס סטורטפורד', שהייתה במקום האחרון בליגה שלהם, והם הסכימו שיצטרף אליהם לשבועיים אימונים ולשני משחקים. הוא השתלב שם נהדר ולפני המשחק הראשון, הסקאוטר התנצל שלא יוכל להגיע והבטיח שיבוא למשחק השני. במשחק הזה, מול קבוצה במקום השני בליגה, הוא הציג את אחד המשחקים הכי טובים שלו בקריירה, כבש רביעייה והקבוצה שלו ניצחה במפתיע 1-6".
היום המרגש של עדין הסתיים לבסוף בצורה שונה לחלוטין מהמצופה. "אחרי המשחק הייתה שמחה גדולה כי כולם שם ידעו שהסקאוטר מגיע ורצו בהצלחה שלי, והיינו בטוחים שאחרי ההצגה שנתתי, יזמינו אותי לפחות למבחנים לאקדמיה של מנצ'סטר יונייטד", נזכר עדין, "אבל ברגע שפתחנו את הטלפון, גילינו הודעת טקסט מהסקאוטר, ששוב התנצל שבשל בעיה משפחתית הוא לא יכול היה להגיע. זה היה רגע קשה מאוד בשבילנו. ביציאה מהמגרש, בחניון, פגשנו סקאוטר אחר, מהאקדמיה של ארתורו וידאל (קשר ברצלונה וכוכב צ'יליאני בינלאומי, ד"מ) שהציע לנו להצטרף לאקדמיה בסנטיאגו, בירת צ'ילה".
יהודי נודד
לאחר שהתוכנית הראשונית השתבשה ובהמשך להתפתחות המפתיעה, חזרו השניים לישראל כדי לחשב מסלול מחדש. עדין: "זו הייתה החלטה משמעותית שהייתי צריך להגיע אליה בגיל 15, האם לנסוע עכשיו לצד השני של העולם כדי לנסות להגשים את החלום. אחרי שכל המשפחה ישבה והתייעצה, החלטתי ללכת על זה. אבא שלי הצטרף אליי לחודש הראשון ובצ'ילה קיבלו את האמונה שלי באופן מאוד טבעי, כמו בכל מקום שהגעתי אליו בחו"ל. הם חשבו שזה משהו שאפשר להסתדר איתו בלי יותר מדי מאמץ ותמכו בי בכל מה שהייתי צריך".
בבית הכנסת המקומי מצאו האב ובנו משפחה מאמצת עבור עדין. "זה היה טיפה מוזר בהתחלה לגור בבית אחר, אבל זו משפחה עם ארבעה בנים, אחד מהם בגיל שלי, הם מדברים אנגלית ונתנו לי שם הרבה חום, קיבלו אותי באהבה והתייחסו אליי כמו משפחה בחצי השנה שגרתי איתם. אחד מילדי המשפחה הוא עכשיו חייל בודד בארץ, שמגיע אלינו הביתה מדי פעם, והקשר בין המשפחות נהדר".
איך הרגשת להיות פתאום רחוק מהבית?
"בהתחלה היה לי מאוד לא פשוט, בעיקר לא לדעת את השפה של המקום שאני נמצא בו ולהיות רחוק מכולם, אבל עם הזמן הדברים השתפרו".
איך הייתה רמת הכדורגל בצ'ילה?
"מעולה מכל בחינה שהיא. התאמנו כמה פעמים ביום והאימונים היו מאוד מחושבים ואינטנסיביים, חלקם התמקדו בשיפור הפיזיות ואחרים בשיפור הטכניקה. זו הייתה חוויה חדשה ומדהימה עבורי, שמאוד קידמה אותי מבחינה מקצועית".
פגשת שם את ארתורו וידאל?
"לא ראיתי אותו באקדמיה אבל באחת הטיסות שלי מישראל הייתה לנו עצירה במדריד וראיתי אותו בשדה תעופה, הוא היה בדרך למשחק של הנבחרת. דיברנו קצת והצטלמנו אבל התביישתי להגיד לו שאני שחקן באקדמיה שלו".
אבל מבחינת לימודים, החוויה של עדין הייתה פחות מוצלחת. "היה לי קשה להסתדר בבית הספר, בעיקר בגלל השפה. דיברו שם רק בספרדית, ישבתי בשיעורים והקשבתי אבל לא הבנתי את רוב הדברים ואחרי חצי שנה של לימודים, חשבנו שוב במשפחה מה לעשות עם זה. ככל שהזמן עבר למדתי ספרדית ויכולתי לתקשר ולהבין מה שהמאמן אומר, אבל בבית ספר זה היה קשה יותר, כי מסובך תוך חצי שנה לדבר שוטף שפה חדשה שלמדת".
אחרי תחנה קצרה באקדמיה במיאמי, בה הרמה הייתה נמוכה ממה שציפה, נאלץ עדין לשקול מחדש את המשך דרכו – והתשובה הגיעה ממקום לא צפוי. "בזמן שהייתי באקדמיה היו לנו כמה אימונים עם מאמנים, שהגיעו לשם במטרה להוציא תעודה, שתאפשר להם להיות מקצוענים. אחרי אחד מהם, פנה אליי מאמן הונגרי־אמריקני, שסיפר שהיה שחקן מקצוען בהונגריה בכמה קבוצות בליגה הבכירה, ושהוא רוצה לראות אותי בכמה אימונים אישיים ואולי יוכל לעזור לי. כשהסתיימה העונה, נסעתי אליו לסדרת אימונים, הוא התרשם ממני ואמר שינסה לסדר לי משהו בהונגריה, שם הוא מוכר יותר ויש לו קשרים. חזרנו לארץ ולא שמענו ממנו במשך תקופה, וכבר חשבתי שאצטרף לאחת הקבוצות בישראל ואחזור ללמוד בתיכון. בסופו של דבר הוא יצר קשר, אמר שיש לו קבוצה שמעוניינת וביקש שניפגש בהונגריה, שם אתחיל להתאמן בכדי שיוכלו להתרשם ממני. החלטנו ללכת על זה, אבא שלי הצטרף אליי לשבוע ונפגשנו איתו שם. הם סידרו לי מגורים, התחלתי להתאמן ואחרי כמה שבועות אמרו לי שהם מרוצים ממני ורוצים שאשאר פה".
לבד במזוקובשד
מזוקובשד היא עיירה קטנה בצפונה של הונגריה, מרחק כמה שעות נסיעה מבודפשט הבירה, וגרים בה קרוב ל־17 אלף איש. קבוצת הכדורגל שלה נוסדה ב־1975, ולאחר שאנדראס טלאי, אחד מעשירי המקום, הפך לבעלים שלה, הוא הצליח להוביל אותה לפני שלוש שנים לליגה הראשונה.
"זה מקום קטן ושקט וחוץ מכמה מסעדות ברחוב הראשי, אין כאן הרבה מה לעשות", מתאר עדין, "אני גר באקדמיה של המועדון והשותפים שלי בחדר הם צעירים בני גילי מקמרון ומאוקראינה. אנחנו מסתדרים מצוין בינינו, הולכים וחוזרים יחד מאימונים ונמצאים יחד מסביב לשעון, וזו באמת חוויה מיוחדת. בנוסף לקבוצה בליגה הבכירה, למועדון יש קבוצת־בת בליגה הרביעית, שכרגע אני חלק ממנה. רמת הכדורגל פה גבוהה, המשחק הוא מהיר, פיזי ואגרסיבי. בליגות האלה אין הרבה זמן לשחק עם הכדור, אתה צריך להחליט מהר מאוד מה לעשות לפני שיגיע אליך שחקן בכוונה לדרוס אותך".
כישוריו יוצאי הדופן של עדין הובילו סוכן שחקנים גרמני לפנות אליו ולנסות לחבר אותו לקבוצות מהבונדסליגה – מה שגרם להונגרים למהר להציע לו חוזה, בנוסף להבטחה לקידום לקבוצה הבכירה. "זו הרגשה טובה לקבל חוזה מקצועני ראשון ולדעת שאנשים מאמינים בי, וקפיצת מדרגה וצעד ראשון בשבילי בדרך לממש את החלום שלי להפוך לכדורגלן מקצוען ולשחק באחת הליגות הבכירות באירופה. למרות ההתעניינות מגרמניה, הבנתי שאני כרגע נמצא במקום הכי טוב בשבילי. אני פה כמה חודשים וכבר לא איזה זר שבא להיבחן, אלא חלק מהקבוצה ויש לי אפשרות עכשיו לעשות הכנה יסודית ולהציג את היכולת הכי טובה שאני יכול. כשהעונה תסתיים ביוני, נבדוק מה האופציות לשלב הבא אבל מוקדם עדיין לדעת וכרגע אני לא חושב על זה".
במזוקובשד חיים מספר יהודים בודדים ואין קהילה פעילה, ומי שפותר את בעיית הכשרות עבורו בהונגריה הוא בית חב"ד שבעיר מישקולץ, הנמצאת במרחק של 50 ק"מ, שם מבשלת עבורו הרבנית אוכל כשר, והוא מאחסן אותו במקרר בחדרו. "הם אנשים מקסימים, וכשיש לי יום חופשי או שבת פנויה, אני נוסע להתארח אצלם ומאוד נהנה איתם". גם לנושא הלימודים מצאה המשפחה פתרון יצירתי. "כשהגעתי להונגריה הבנתי מהר מאוד שאין לי דרך להשתלב בבית ספר המקומי, שיש בו רק מקומיים. אמא שלי ואחותי מצאו עבורי בית ספר אמריקני אונליין באנגלית, שאפשר ללמוד בו דרך המחשב. מה שטוב בבית הספר הזה, שאני יכול לכוון אותו ללוח השעות שלי ולשלב לימודים עם לוח הזמנים המורכב שלי".
לאורך השנים היו לך גם רגעי משבר, שחשבת לוותר?
"אין לי רגעים שאני לא רוצה לשחק יותר כדורגל אבל יש רגעים קשים יותר. בשבת במיוחד – הייתי שמח לאכול ארוחת שישי עם המשפחה ולבלות עם החברים, זה משהו שאני מאוד אוהב. עכשיו אני גם שוב במקום חדש ושוב לומד שפה חדשה, אבל למרות הקושי אני לא מוותר. אני מתגעגע לאוכל של אמא, אבל זה משהו שמסתגלים אליו".
הקשיים שעדין מתמודד איתם לא מגיעים רק מכיוון ממסד הספורט הישראלי, שמעדיף בהרבה מהמקרים פשוט לא להתמודד עם ספורטאים דתיים, אלא גם משומרי המצוות עצמם שמעבירים עליו ביקורת.
"יש הרבה אנשים דתיים שרואים בספורט תחביב לילדים ולא לוקחים את זה ברצינות, לעומת אחרים שכן תומכים", הוא מסביר, "אני חושב שהקהילה הדתית צריכה לתמוך יותר בספורטאים הדתיים, ולהבין שספורט זה גם משהו שאפשר להפוך למקצוע. לאורך השנים יש לא מעט אנשים שאני פוגש, שמתפלאים שאני עדיין באירופה ועדיין משחק כדורגל ואומרים לי לחזור הביתה, אבל עליי זה לא משפיע".
שמחה נשמע הרבה יותר תקיף כשהנושא הזה עולה: "העובדה שהעולם הדתי בארץ עזב את המגרש והשאיר אותו לאחרים זו טרגדיה. בכל מקום אחר שהיינו בו בעולם, ברגע שאמרנו שעדין לא נוסע בשבת ואוכל כשר, כולל בהונגריה, שכולם טוענים שהיא אנטישמית, אמרו לנו שאין בעיה ומצאו פתרון. היום למשל גיליתי שהוא חלה בשפעת ונמצא עכשיו לבד, ולמזלו יש לו אופי חזק, אבל כמה צעירים בגיל הזה יכולים להסתדר רחוק מהבית בלי חברים ובלי קהילה? המציאות הזו חייבת להשתנות, זה לא יכול להימשך ככה".
למרות הכול, לא נראה שמשהו מתכוון להזיז את יעקובוביץ' הצעיר בדרך להגשמת המטרה הגדולה שלו. "החלום שלי הוא לשחק באחת מהליגות הבכירות באירופה, ואני בגיל שדברים מתחילים לזוז. אני עדיין צעיר, זו רק ההתחלה ואני עדיין לא יודע לאן הכדורגל יוביל אותי, אבל אני מכוון הכי גבוה שאפשר. הליגה הכי טובה בעולם היא הליגה האנגלית, אבל היא פחות טובה לכדורגלן צעיר, כי זה מקום מאוד תחרותי ורוב הקבוצות לא נותנות הזדמנות לשחקנים צעירים. אם יכולתי לבחור, הייתי בוחר לשחק בגרמניה".
בתוך כל זה יש לך גם זמן לעיסוקים אחרים?
"החיים של כדורגלן אלו לא חיים של מסיבות ויציאות עד אמצע הלילה. כשיש לי זמן אני משחק בפלייסטיישן, עם החברים שלי כאן, ואונליין עם החברים שלי בארץ, וזה כיף".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני סביב הארבע. אני שמח במקום שאני נמצא בו, גם עם הרגעים הפחות קלים, ועם הדרך שבה אני מתמודד עם הכדורגל והחיים בכלל. כדי להגיע לחמש אצטרך להיות יותר עם המשפחה ולהגשים את החלום שלי. אני יודע שיש לי עוד הרבה מאוד מקום להשתפר ולהתקדם".
