באביב הקרוב אציין כמעט עשרים שנה לנישואיי, ואני עדיין זוכרת את הבוקר הטראומטי אחרי החתונה, עת הנחתי על ראשי את הפאה החדשה. מה שהייתה אמורה להיות פאת קארה מדורג אה־לה ג'ניפר אניסטון מ"חברים", התגלתה כטרגדיה אה־לה דודה מרים מבני־ברק. הניסיון לחבוש כובע במקום זה, מאותם כובעים רחבי שוליים שהיו אז באופנה, התברר כנורא לא פחות. במקום קייט מידלטון, חייכה אליי מהמראה המלכה אליזבת. אז חזרתי לפאה, והפעם באופן בלעדי.
שנים עברו, ומאז אני חיה איתה ממש בשלום. שמחה על זה שאין לי יום שיער רע, שאי אפשר להתקיל אותי בריאיון לטלוויזיה בלי שהשיער שלי יהיה מפונפן ושאני לא צריכה להתלבט מול הארון איזו מטפחת תתאים היום ללוק. ומתברר שאני לא לבד באנחת הרווחה הזאת. בשנים האחרונות הפכה הפאה לפריט אופנה לכל דבר. השינויים וההתקדמות בתחום הביאו ליצירת פאות יפהפיות, קלות, טרנדיות ובמראה מעודכן. גם במגזר הדתי־לאומי, שבעבר שמר אמונים לכיסוי הראש המסורתי, אפשר לראות יותר נשים שעוברות לפאה.
"אני חובשת פאה כי אני לא רוצה להיות מקוטלגת ישר כשאני נכנסת לחדר לפי המטפחת שעל הראש שלי", אומרת אביטל כרמל־רונן, עורכת דין בת 26 מגבעת־שמואל. "אני נפגשת עם אנשים ממגזרים שונים, ואני לא רוצה שיסתכלו על המטפחת וישר יחשבו שהם יודעים מי אני ומה הדעות שלי".
כרמל־רונן נישאה לפני חמש שנים. בתחילה הלכה עם כובעים, סרטים וגם עם פאה, עד שלאט־לאט כיסויי הראש נדחקו ונותרה רק הפאה. "מעבר לעניין הקִטלוג יש כאן עניין של אסתטיקה, בעיניי זה הרבה יותר יפה. אני אוהבת להתלבש, לנעול נעלי עקב, ואז בסוף לבוא ולתקוע איזה כיסוי ראש זה מקלקל לדעתי". לדבריה, שלוש אחיותיה – דתיות־לאומיות אף הן – גם עברו עם השנים לפאות. "אני מקבלת הרבה תגובות מנשים שאומרות לי שהיו רוצות ללכת ככה רק שהן לא מעיזות. חבל. זה הרבה יותר נוח, יותר יפה, עונה על דרישות ההלכה, ולא מקטלג".
לעומתה, לענבל וייס הפאה לא הייתה תמיד ברורה מאליה. וייס (31), מנהלת מחלקת יחסי ציבור במשרד הפרסום אשחר&more, גדלה בבית דתי־לאומי בירושלים. אמא שלה וחלק מהאמהות של חברותיה אמנם הלכו בפאה, אבל לה היה ברור שתלך במטפחת. כשנישאה לפני שמונה שנים, היא אכן בחרה באופציה הזאת. "הייתי צעירה אידיאליסטית, מטפחת נראתה לי הפתרון הכי צנוע לכיסוי הראש". כמי שחובבת אופנה ומקפידה מאוד על הופעתה, אימצה וייס כל טרנד מגזרי במטפחות – קשירות אופנתיות, בובו, טורבן, כיסויים יוקרתיים עבודת יד, ומה לא. "השקעתי בזה הרבה מאמץ וכסף. היה לי חשוב להיראות טוב עם כיסוי הראש, אני מאוד אוהבת שופינג ולהתלבש יפה ועדכני, וראיתי בכיסוי הראש חלק מהעניין".
לפני חמש שנים עברה וייס לעבוד מול הציבור החרדי־חב"דיניקי, ובעקבות זאת היא החלה לשקול את האופציה של מעבר לפאה. "קרו למעשה שני דברים במקביל – הדבר הראשון הוא שהרגשתי מיצוי של כל טרנד אפשרי במטפחות. הרגשתי שזה מאוד מגדיר אותי, ולא משנה איזו קשירה מקורית אלמד ואיזה צבע עדכני של מטפחת אבחר, אני עדיין אהיה עם מטפחת על הראש ולא עם שיער. הדבר השני שקרה הוא, שמתוך שיחות שהיו לי עם חברות חרדיות לעבודה – בעיקר כאלו המשתייכות לחב"ד, שם עניין הפאה הוא ממש לכתחילה ולא בדיעבד – התחלתי לראות את הפאה כמשהו צנוע יותר.
"הדעה שלי התהפכה ב־180 מעלות, הבנתי שאני מכסה ככה יותר מהשיער שלי. אימצתי את הגישה החב"דניקית, ובכלל הבנתי שאין רע בלהיות יפה". מי שקצת התקשה לקבל את השינוי היה בעלה. "כיוון שהוא גדל ביישוב ובסביבה שבהם פאה היא דבר מאוד לא נפוץ, ושייכת בעיקר ל'חרדיות' או אמריקניות, היה לו קשה לקבל את זה בהתחלה. הוא גם חשב שיש בכך בעיה הלכתית. אבל כשהוא ראה שאני מאוד רוצה את השינוי הזה הוא פרגן לי ושמח בשבילי", היא מספרת, ומוסיפה בחיוך: "תכלס זה גם היה יפה יותר אז הוא רק הרוויח".
אבל לא רק בעלה התקשה לקבל את השינוי. "הייתה הרמת גבה מצד הסביבה, אפילו ציניות, ואמירות כמו 'זה לא יותר צנוע ממטפחת', היום כולם כבר מכירים אותי כך ומבינים. מקבלים אותי כמו שאני, ואני מצידי לא חשה צורך להתנצל. הערך המוסף הוא שאני לא מוגדרת ומקוטלגת, שואלים אותי – את דתייה? חרדית? חב"דניקית? אני גם וגם וגם, המטפחת מאוד מקטלגת בעיניי. יש כאן גם עניין של נוחות, כבר שכחתי מה זה להתאים מטפחת לכל בגד, ואין לי יותר יום שיער רע!"
וייס מתגוררת בשכונת הר־חומה בירושלים. לדבריה, לא מעט נשים צעירות מסביבה בוחרות להסיר את כיסוי הראש מתוך קושי. "הייתי רוצה להציע להן את הפאה כאופציה שלא פוגעת בנראות שלהן, משחררת אותן מהגדרת המטפחת שמקטלגת אותן, וואיתה הן עדיין יוכלו לשמור על מצווה שהיא סופר־חשובה בעיניי".
יותר טבעי, פחות מפונפן
ייתכן שהתופעה שהולכת ומתגברת מושפעת מכך שבשנים האחרונות יותר ויותר נשים חובשות פאה מופיעות במרחב הציבורי, ביניהן העיתונאית סיון רהב־מאיר, סגנית השר ציפי חוטובלי ועדן הראל.
כך או כך, עם כל הכבוד לנשות הציונות הדתית שגילו את הפאה בשנות האלפיים, הפאות היו כאן הרבה קודם – או ליתר דיוק, במצרים. "במצרים העתיקה נחשב השיער דבר מזוהם", מסבירה ד"ר בלה ליוש, שחוקרת את נשות המגזר החרדי ואת תולדות השיער הנוכרי. "הגברים גילחו את ראשיהם ואת זקניהם, בעוד הנשים חבשו פאות כהות ומהודרות. למעשה פאות נוכריות ותסרוקות נשיות המחקות את קליאופטרה אופנתיות עד ימינו".
מתי בעצם נשים יהודיות החלו לחבוש פאה?
"לפי דעה אחת, האופנה הצרפתית במאה ה־16 השפיעה על הנשים היהודיות באירופה, שהחלו לחבוש פאה נוכרית כתחליף לכיסוי ראש. גם פסיקות הלכה העוסקות בפאה נוכרית ככיסוי ראש לנשים נשואות, החלו להופיע במאה ה־16. ראשון הפוסקים היה הרב יהושע בועז מאיטליה, שבספרו ההלכתי 'שלטי גיבורים' התיר לנשים נשואות לחבוש פאה נוכרית.
"לפי דעה אחרת, המנהג החל מאוחר יותר, כתגובה לגזירות ברוסיה הצארית בסביבות 1851, שתבעו מהיהודים לשנות את לבושם ואף אסרו על נשים יהודיות לכסות את ראשן; הנשים היהודיות שלא הסכימו לוותר על כיסוי ראש – השתמשו בפאות".
ד"ר ליוש משתייכת למגזר הדתי־לאומי ועוקבת אחר השינויים בתחום כיסוי הראש במגזר, וחיברה את הספר "נשות הסף", על השינויים העוברים על האישה החרדית. "בשנות השבעים, נשים צעירות רבות מהמגזר הדתי־לאומי בחרו שלא לכסות את ראשן. עם זאת, כשהן הלכו לבית הכנסת בשבת, הן חבשו כובעים אופנתיים", היא מתארת, "מכיוון שבאותה תקופה החלו להופיע בשוק פאות סינתטיות במחירים סבירים וזולים, הן הפכו לאופנתיות אף בקרב המגזר הדתי־לאומי. במשך השנים, בין היתר בהשפעת מוסדות החינוך והגרעינים התורניים שנועדו לחזק את הזיקה לדת, נוצר יחס מגוון כלפי כיסוי הראש. יש שבחרו לעטות על ראשן כיסוי ראש סמלי, כמו מטפחת בדוגמת סרט דק, והאחרות בחרו בכיסוי ראש מלא, כמו מטפחות הקשורות בקישורים אופנתיים.
"מטפחות אלו מככבות לא רק בקרב נשות המגזר הדתי, אלא גם על המסלולים בתצוגות האופנה. גם הפאות האופנתיות משיער טבעי הפכו לכיסוי ראש המיועד לאירועים מיוחדים כמו שמחות וחתונות. העובדה כי הפאות נעשו טבעיות יותר וקלות יותר, החדירה אותן שוב לציבור הדתי־לאומי".
גם ברינדי קמינר, פאנית ובעלת סלון הפאות BK בירושלים, מסכימה שאלו הסיבות שגרמו לנשים דתיות־לאומיות לאמץ לחיקן את הפאות. "בעבר פאה נתפסה במגזר הדתי־לאומי כמוצר 'זקן', המתאים לנשים מבוגרות, אבל בשנים האחרונות הפאות כל כך טבעיות וקלילות על הראש שכולן רוצות", היא מסבירה בזמן שאני בוחנת את סלון הפאות, שנראה כמו לונה פארק של תסרוקות. תוך כדי שאנו משוחחות, אני מוצאת את עצמי בתלתלים בלונדיניים, בקארה חום קליל ובפאה אלגנטית באורך הכתף.
בשנתיים האחרונות מגיעות אליה לא מעט נשים מהמגזר הדתי־לאומי. מה שהתחיל מלקוחות בודדות – בדרך כלל אמהות שמשיאות ילד, או אמהות לילדי בר מצווה – הפך לזרם של לקוחות שמבקשות פאה כמה שיותר טבעית. יש בין לקוחותיה לא מעט עורכות דין, מרצות ונשות עסקים, שנפגשות הרבה עם קהל מגוון וחשוב להן להיראות במיטבן, ולא מעוניינות במטפחת או כובע שיקטלגו אותן. "בעבר באמת הלקוחות הגיעו רק מהמגזר החרדי, אבל בשנים האחרונות מגיעות לכאן נשים דתיות־לאומיות שמחליטות להשאיר מאחור את הכובע, המטפחת או הסרט ולעבור לפאה", היא מסבירה, "העולם משתנה. פאה טובה הפכה לפריט אופנה הכרחי, לכל מי שהמראה שלה חשוב לה, בלי לוותר על הפן ההלכתי. היא מאפשרת מראה טבעי, מושלם והכי חשוב – נוחות.
את קמה בבוקר ואת לא צריכה לדאוג לפן אצל הספר, וגם לא להתאמה של כיסוי הראש לבגד. אם יש לך כנס, הרצאה, אירוע – את תמיד מוכנה במיטבך", היא מוסיפה, "מגיעות לקוחות בשנות השלושים פלוס שלהן, שחשוב להן כיסוי ראש שישתלב עם שאר המראה שלהן – מראה טבעי, שלא יצריך השקעה יומיומית. פאה מאפשרת להן לעשות מהפך בכמה שניות. כיצרנית כיף לי להיות במקום שפותר בעיה לנשים, שנותן להן הרגשה טובה וביטחון".
מה הפאה הכי אופנתית עכשיו?
"המראה הכי אופנתי הוא 'מושלם כשזה לא מושלם'", היא מפתיעה, "דווקא המראה של שיער יותר טבעי ופחות מוקפד ומפונפן תופס. יותר מראה של 'קמתי הסתרקתי ויצאתי', ולא מראה ש'עבדו' עליו".
הסטייליסטית הדתית ציפי וייס־פוסטבסקי, בעצמה חובשת פאה, מסבירה כי כל הפאניות משקיעות היום את מרב המאמצים בחלק שנקרא 'לֵייס', הרשת הקדמית של הפאה שעליה השיער שצמוד למצח. "הפאניות מייצרות היום לייס עם שיער שזור בעבודת יד, ואז נוצר מראה פתיחה טבעי שדומה לשיער. הפאה יושבת שטוח על הראש והמראה שמתקבל טבעי.
"זו אחת הסיבות שהפאה נהייתה פופולרית גם במגזר הדתי־לאומי, היא הפכה ממשהו הכרחי של צניעות למשהו טרנדי – אפשר לשחק איתו, לאסוף, לגוון בלוקים, בצבעים ובאורכים שונים".
לדעתך זה משהו שילך ויצבור תאוצה במגזר הדתי?
"אני חושבת שקהל הנשים בהתיישבות יישאר עם מטפחות. זה מגדיר את מי שהן. לעומתן, בקהל הדתי־לאומי בערים כמו פתח־תקווה וגבעת־שמואל, כן רואים מגמה כזאת: אלו נשים שיותר חשופות למגזר החילוני מחד ומאידך גם לקהל החרדי, והן מאמצות את הפאות", היא מציינת, אך ממהרת לסייג: "זה עוד ייקח זמן. אבל אם פעם זה היה משהו שלא מתקרבים אליו, היום יותר ויותר חובשות פאה. יש לי גם חברות שחובשות פאה ארוכה ועל זה מטפחת או סרט לכיסוי ראש מלא, כך שה'שיער' עדיין בחוץ".
מחיר התענוג לא זול. פאה איכותית ממוצעת תעלה בין 10 ל־20 אלף שקל. המחיר מורכב מצבע השיער – פאה בהירה תהיה יקרה יותר, כיוון שקשה יותר להשיג שיער בצבעים אלו, אורך – ככל שהשיער ארוך יותר המחיר יהיה גבוה יותר,
והגימור – למשל, פאה עם "לייס" תעלה יותר. גם הסגנונות של הפאות מושפעים מאופנות קיימות. בין הדגמים המבוקשים יש פאות בסגנון יונית לוי, קייט מידלטון, ולנועזות מראה הקארה האופנתי של רותם סלע.
עשתה מזה סרט
אך לא רק בקרב הציונות הדתית הפאות מעוררות שיח. רחל אליצור גדלה בבית חרדי באלעד, והיה ברור לה שכשתינשא היא תחבוש פאה. כמה שנים לאחר נישואיה היא החלה ללמוד קולנוע בבית הספר "מעלה", ובמסגרת קורס קולנוע דוקומנטרי היא החלה לגלגל את הרעיון לעשות סרט על נושא שתמיד העסיק אותה – הפאה שלראשה, שחובשות גם חברותיה ובנות משפחתה. "הנושא הזה התחיל להציק לי מהותית. מה מסמלת הפאה? למה נשים הולכות עם פאה? זה צנוע? רציתי לבדוק את העניין לעומק עם מצלמה". תוך כדי גלגול הרעיון חייה קיבלו תפנית, והיא עמדה בפני גירושין. כך נולד הסיפור של "מסכת פאה", סרט דוקומנטרי שהופק בתמיכת yes, המלווה את אליצור בשאלות הקשורות לפאה בכלל, ובפרט בשאלה הגדולה שהעסיקה אותה – האם גרושה חרדית יכולה להסיר את הפאה שעל ראשה, מה עמדת ההלכה בסוגיה הזאת, ואיך הצעד הזה יתקבל על ידי משפחתה והסביבה החרדית. היא יצאה למסע של שנה וחצי בין רבנים, פאניות וכלות טריות שחובשות פאה בפעם הראשונה, כדי להבין את כל הטענות השונות שרובצות על ראשן של אלו שחובשות פאות. "העניין של כיסוי ראש קשה לנשים באופן כללי", אומרת אליצור. "קשה לזכור לשים אותו יום למחרת החתונה. זה קשוח. ולמרות שזה קשה, מתרגלים לזה עם השנים. יש גם נשים שמרגישות טוב עם זה, הן מרגישות שייכות לבעל שלהן, בתוך חממה, תרתי משמע".
בריאיון, אגב, היא כבר יושבת מולי בלי פאה. כשהתלבטה אם להסיר אותה, היה לה חשוב לקבל גושפנקה הלכתית לצעד, ושזה יהיה על ידי רב המקובל על ידי הוריה. בסרט מצולם מפגש שלה עם הרב פרופ' דניאל שפרבר. "למרות שהוא רב ליברלי יחסית, הוא מאוד החמיר איתי. הוא שאל אותי מה המניע להסיר – אם זה מפריע לי במציאת בן זוג, או שזה מפריע לי בלי קשר לבן הזוג העתידי. כשאמרתי לו שזה בשבילי, הוא לא היה יכול להתיר לי את זה".
בפועל, בלי המצלמה, נפגשה אליצור עם רב חרדי מחמיר. "אמרתי לו שזה מאוד קשה לי. פרצתי בבכי. הוא ישב בשקט, חייך ופתח קוויטלעך תוך כדי, ואמר לי 'קשה זה טוב', ובירך אותי 'גדול יהיה הבית השני מהראשון', הוא לא נתן לי תשובה חד־משמעית, אבל הבהיר לי שזה לא אסור להוריד את הפאה ושהרב משה פיינשטיין מתיר לעשות את זה. יצאתי מהרב ובמשך שנתיים התחבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות. השאלות לא הניחו לי. בסופו של דבר את קמה בבוקר ואת צריכה לשים את הפאה על הראש, ואת שואלת את
עצמך – למה?".
שנתיים אחרי הגירושין היא הורידה סופית את הפאה. זה היה כשהתחילה לעבוד בשלוחה החרדית של בית הספר לקולנוע "מעלה". "הפאה נראתה סמרטוטית, וחשבתי שלהוציא עכשיו 13 אלף שקל על פאה כשאני בכלל לא שלמה עם זה, יהיה צעד טיפשי. באותה תקופה גם ליוויתי חברה לשדכנית, והיא התעלמה ממני לחלוטין כי הייתה לי פאה. הבנתי שזה מונע ממני הצעות שידוכים רלוונטיות. הבנתי שמה שמסמל את הנישואין שהתפרקו זו הפאה שיושבת לי על הראש".
כשהחליטה להסיר את כיסוי הראש, הלכה דווקא למספרה תל־אביבית בכיכר דיזנגוף, כדי להסתפר ולשקם את השיער שמתחת. "אנשים שואלים אותי למה נסעת עד תל־אביב. אני חושבת שיש כאן עניין שאדם שרוצה לעשות משהו שהוא לא במיינסטרים ההלכתי, הוא צריך ללבוש שחורים וללכת לעיר אחרת. אז לא לבשתי שחורים, אבל נסעתי לתל־אביב. רציתי גם לצאת מהמספרה בנחת ולהתרגל למראה הזה, ולא שאצא מהמספרה וישר יסתכלו עליי. אני עדיין גרה באלעד. אני חושבת שזה מה שיפה במגזר שלנו. פעם אישה שהייתה עושה דבר כזה הייתה צריכה לעזוב את העיר, היום יש בחברה החרדית משהו מקבל יותר ופתוח, וגם אם עשית צעד כזה את עדיין יכולה לגור ולחיות איתנו, לא זורקים עלייך אבנים ומרססים לך כתובות נאצה על הדלת".
השאלה הרווחת היא איך פאה מסתדרת עם צניעות – הרי לפעמים היא יותר יפה מהשיער הרגיל.
"אני לא בטוחה שזה נכון. כתוב 'אין אישה אלא ליופי', העניין של היופי הוא חלק מהאישה. יש אנשים שחושבים שהפאה או כיסוי הראש אמורים לכער את האישה, זה לא נכון, הדבר שנמצא על הראש הוא פשוט תזכורת לכך שאת נשואה, זה שהוא יפה ומכובד זו לא בעיה.
"התייעצתי בהמהלך הכנת הסרט עם הרב דוד לאו ושאלתי אותו מה הוא חושב על הפאות הטבעיות והארוכות. הוא נתן לי דוגמה: 'אישה שנוהגת במאה־שערים, אין דינה כאישה שנוהגת בהר־נוף', זה דבר שהוא תלוי מקום והקשר. ברבי עקיבא כולן עם הפאות היפות והמודרניות וזה לא מושך את העין מרוב שזה מחזה תדיר. אני לא בטוחה שזה ענייין של חוסר צניעות – בסופו של דבר זו תזכורת לאישה ולא לסביבה. המחשבה שכיסוי הראש אמור לכער היא מחשבה מיושנת של חילונים שנשים חרדיות צריכות להיות מכוערות וכפופות.
"אני כן חושבת שהפכנו את הפאות מעונש לסוג של פרס, לאקססוריז, לסלוני פאות מגונדרים, פאות יוקרה בעשרים אלף שקל. זה משהו שמעיד עלייך לאיזו עדה את משתייכת ומה המעמד הכלכלי שלך. זה שאישה הולכת עם פאה יפה זה בסדר גמור, כל עוד היא זוכרת לאיזו מטרה היא עושה את זה".
וכשתתחתני שוב, תחבשי פאה?
"זאת השאלה הכי גדולה. יש בי שני חלקים, לא אשקר. יש בי חלק שאומר ברור, זו ההלכה ואם לא הייתה הלכה לא הייתי מורידה כיסוי ראש אם היא לא הייתה מאפשרת לי. החלק השני מזכיר לי את הקושי לחבוש שוב פאה. אני אבוא לזה עם הרבה הבנה ומשמעות ועם הרבה קושי נפשי שלא היה בגיל עשרים. אז לא היו שאלות, זאת תהיה התמודדות".
מזפזפת בין הכיסויים
רגע לפני גיל ארבעים, גם הרבנית ד"ר לאה ויזל החליטה לחבוש פאה. ויזל, דוקטור למשפטים ודיקנית במכללת אורות ישראל, חבשה מיום נישואיה מטפחות וכובעים. "היה לי ממש בסדר גמור עם כיסוי ראש ומטפחת. באתי מבית שלא הייתה בו שאלה אם צריך לשים כיסוי ראש". אבל לא פעם, בעיקר לפני הליכה לאירועים, היא הרגישה שהמטפחת מקלקלת את ההופעה הכללית. ההחלטה לעבור לפאה התבשלה בקרבה במשך זמן רב. "רציתי הרבה זמן לעשות את הצעד הזה ונרתעתי. במשך תקופה הסתכלתי על הרבה נשים שחובשות פאה, סקרתי ובחנתי. בסוף זה פשוט קרה ביום בהיר, ללא התראה וללא אירוע מיוחד, כשחברה קראה לי לפאנית בזמן שהייתה שם. השאר היסטוריה. מאז גם בחתונות של שני ילדי חבשתי פאה, ללא התלבטות. ביומיום אני עדיין 'מזפזפת' בין פאה למטפחות".
את מרגישה שזה מזהה אותך כחרדית?
"זו דילמה שמעסיקה אותי. היות שאני מופיעה הרבה בפני קהל, ואף בפני סטודנטיות במכללה דתית־לאומית, אני כל פעם מתלבטת איך להופיע. נניח אם אוזמן לריאיון בטלוויזיה, אתלבט על זה כמעט באותה רמה שבה אחשוב מה אני רוצה לומר. עד כדי כך".
לדעתה של ד"ר ויזל, התפיסה של הפאה כמאפיין חרדי מונעת לא פעם מנשים דתיות־לאומיות לעשות את הצעד ולעבור לחבוש אותה. "אני עדיין לא רואה את זה מספיק בציבור הדתי־לאומי. זו טעות קשה שמיתגנו את זה כ'חרדי'. לפי רוב פוסקי ההלכה אין שום מניעה בפאה, ואם כך, זה יכול היה לשמש פתרון אידיאלי לכל מי שקשה לה המראה ה 'דוסי' וה'מתנחלי' עם המטפחת, המתייג אותה אוטומטית. הייתי שמחה לחזק את האפשרות הזאת בציבור שלנו. זה ודאי טוב לאין ערוך מחלופות מינימליות שצצות חדשים לבקרים".
אולי יש גם קושי לעבור לפאה כי היא נתפסת כפחות צנועה מכיסוי ראש?
"מקומם לשמוע לא אחת אישה שכלל אינה מכסה את ראשה שיוצאת נגד פאה. יש הלכה, יש לה כללים, ואין צורך להיות 'צדיקה מהאפיפיור' ולאסור את המותר. אני יודעת שיש פוסקים שאוסרים פאה, אך ודאי שיש על מי לסמוך, וזה מוסכם במיינסטרים ההלכתי. יהיה מי שיגיד שזה לא צנוע? לא מקבלת! צנוע זה לא ההפך מיפה. צניעות היא תכונה פנימית שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהופעה חיצונית", היא מסבירה ומדגימה: "אפשר להתלבש פורמלית לפי גדרי ההלכה אבל לזעוק חוסר צניעות. ולכן, הפאה כשלעצמה לא פחות צנועה ולא יותר מכל פריט לבוש אחר.
"ועוד נקודה מעניינת: עיון הלכתי מעמיק מעלה שיש רצף בפסיקה המחייבת כיסוי ראש לאישה נשואה. כיסוי ולא סימן סמלי. אולם, הטעם לכך לא ברור עד הסוף. שכן, אם זה צניעות, מדוע רווקה פטורה? ואם זה סימן להיותה של האישה תפוסה, אז למה גרושה ואלמנה חייבות מעיקר הדין?
"אך למרות שאנו לא יודעים מה בדיוק הסיבה, עדיין מדובר בהלכה מחייבת ללא עוררין. ייתכן שזה קשור לדמות האישה הנשואה ולאופן שבו עליה להיראות ברבים, ובכל מקרה, אם פאה מותרת – אל לנו לאסור את המותר".
ד"ר ויזל מלווה לא מעט נשים צעירות בהתלבטות לגבי כיסוי ראש כן־או־לא, ואם כן – איזה.
"ללא ספק, כיסוי הראש הוא מצווה מאתגרת, ונשים רבות מתקשות איתה, אך זו חובה מפורשת, ויש לעשות כל מה שניתן כדי להקל על הקושי הזה במסגרת המותר. פאה יכולה להיות פתרון אידיאלי מלכתחילה לכל מי שמתקשה עם כיסוי הראש, ולא רק לה. אין שום סיבה שאישה נשואה שומרת הלכה לא תרגיש טוב עם איך שהיא נראית. ככל שיותר תלכנה בפיאה ממגזרים וחברות מגוונות, כך זה לא יתייג אותך אוטומטית כחרדית". 
