תפקידו של הבית, והלב הפועם בין אח לאחות

הַיְּלָדִים הָיוּ פִּלְאִיִים הָיוּ,/ הַהוֹרִים נִצְּבוּ/ עַל עוֹמְדָם עָמְדּוּ,/ וְהָיָה יָפֶה כָּל כָּךְ יָפֶה בָּעֵינַיִם, שְׁנַיִם שְׁנַיִם/ שְׁנַיִם שְׁנַיִם שְׁנַיִם (אילן ברקוביץ).

מה עושה בית – מעבר לחדריו, למטראז' שלו, למרחב ולסך הנפשות המתגוררות בו. מה מחולל את ההבדל בין קבוצת פרטים החיים זה לצד זה למשפחה?

נדמה שבכל בית, לצד יושביו, פועם לב חי וממשי, והוא לב היחסים בין ילדיו. יש ללב הזה חוקיות וחיות משלו, והוא כאבן שואבת לגאווה ולצער, לכאבי ראש ולב, לדאגה ולסיפוק של הורים משחר האנושות. ובאמת, ממש מבראשית, אנחנו למודים היטב באפשרות "סם המוות" שמפעפע בין אחים, ויודעים לצפות: אם במערכה הראשונה הופיעו שניים, משהו ממש לא נעים יקרה במערכה השלישית.

אבל קיימת כמובן גם האפשרות השנייה. כשמשהו אוהב ומתוקן מתהווה בין אחים, מתחולל לא פחות מנס בקנה מדה ביתי. וכמו בשירו הדק והיפה של ברקוביץ, ההורים מתבוננים, אחוזי פליאה, כשהילדים מתהווים להיות שניים־שניים, זה עם זה, בתיבת הבית.

הלב הזה, הפועם בין אח ואחות, הוא למעשה גיבור הספר היפה והמדויק "יום ארוך מאוד", שכתבה ואיירה נועה קלנר. קלנר איירה לא מעט ספרים, אך זהו הסיפור הכתוב הראשון שפרסמה, וניכר בו מינימליזם רגיש מאוד, וגם חכמה רבה. ואולי מכיוון שגיבורי הספר הם ילדיה הממשיים של המחברת, הקרבה והטבעיות המרכיבות אותו עוברות בריאליזם נטול ייפוי יחד עם אהבה אמיתית ומשכנעת מאוד.

העלילה פשוטה: אח גדול מבקש לצאת להרפתקאות, כשאחותו הקטנה מנסה בכל כוחה להצטרף. חוסר ההתלהבות המובהק של אחיה הגדול וניסיונותיו השונים למנוע ממנה לבוא איתו מתחלפים לאט בגילויי דאגה ואהבה אליה ככל שההרפתקה מתארכת. בסופה, האח והאחות דוהרים קדימה, והאח מפציר באחותו "תחזיקי חזק ואל תעזבי".

מול האיורים מלאי התנופה, השמחה והמחוות הדקות, מול תהליך ההתרככות הזה ומול שני האחים האלה, המילים אחריות, איחוי ואחווה עולות בבהירות בלב, בלי שיעברו דרך קיטש או דידקטיות, וזו משימה לא פשוטה, במיוחד כשמדובר בנושא מוכר כל כך.

ואולי חשיבות הקשר בין אחים בדור הילדים הנוכחי גדולה מתמיד. טמון בו מענה יסודי ועמוק לחרדה הציבורית חסרת האונים מפני הפלגמטיות והאדישות שמציירים הטכנולוגיה המשתוללת וחיי המסכים. כי אחים מאלצים זה את זה להתבונן בפנים אחרות, של זולת קרוב, ולחרוג מתחומיו הבטוחים והמוגבלים כל כך של היחיד. וכשהאהבה ביניהם היא כוח מכריע, משהו יקר מאוד מתהווה, ויפה, כל כך יפה בעיניים.

יום ארוך מאוד
כתבה ואיירה: נועה קלנר
הוצאת אגם
לגילאי: 6־2