"הסדרה הקטנה" החביבה והנוחה לכיס של הוצאת כתר מציעה לקוראים מהדורה חדשה של סיפורי ויליאם סידני פורטר, המוכר יותר בשם העט או. הנרי.
מרביתנו קראנו לפחות אחד מסיפוריו הנפלאים של הנרי, שלאורך שישים השנים האחרונות, לפחות, הופיעו שוב ושוב בתרגום לעברית. חיפוש מהיר מעלה שיצאו לאור לפחות שבע מהדורות של קובצי סיפורים בהרכבים שונים, בתרגומים של מתרגמי מופת כגון דוד קמחי ואהרן אמיר, ומתרגמים מוכרים פחות, כמירון אוריאל, איריס ברוכוב, חמדה אלון ועוד, וגם מתרגמים עלומי שם שלא הצלחתי לגלות את זהותם.
מעטים הסופרים בשפות לעז – נזכיר את שלום עליכם, טולסטוי ותומאס מאן – שזכו לפעילות אינטנסיבית דומה של תרגום ומהדורות חוזרות וחדשות לאורך זמן רב כל כך. אבל מי שקראו אי פעם מסיפורי או. הנרי, ומי שיקראו את הקובץ החדש, לא יופתעו מהפעילות המו"לית הנמרצת הזאת. אמנם ניו־יורק – בימת ההתרחשות של רבים מהסיפורים – וכמותה מרבית העולם השתנו מאוד מבחינה פיזית, טכנולוגית ודמוגרפית. כבר לא נמצא כרכרות־להשכרה ברחוב, וניאלץ להסתפק במונית או ברכבנו הפרטי; ורשויות הביטחון ודאי לא היו מאפשרות בימינו למרת קונאנט להימלט מביתה בהחלטה רגעית ולעשות את דרכה לפרו, בלי דרכון, ויזות והזמנת מקום מראש – אבל עם כל שינויי הטכנולוגיה והבירוקרטיה, הטבע האנושי לא השתנה. האהבה והבגידה, האכזריות והאלימות במשפחה, מעשי הנוכלות וגילויי הנדיבות – כל אלה נותרו קיימים ורלוונטיים עד היום, גם אם הסֵנט, ה"דַיים" והדולר האמריקאי עברו פיחות ניכר מאז. ואו. הנרי, שעוסק באלה בכישרון, בכתיבה איכותית ובאופן מושך ומרתק – מצליח לדלג על משוכות הזמן ולחדור אל היסוד האנושי האוניברסלי שבלב כל קורא באשר הוא.
במחשבה שנייה
גם מי שקרא בעבר, למשל, את "מתנת מלכי המזרח" (שנקרא בתרגומים הישנים "מתנת האמגושים"), על אודות הזוג הצעיר המאוהב והעני, שמתייסר בחסרון כיס ומתקשה לקנות מתנות חג המולד, זה לזו וזו לזה; או את "הכופר על הצ'יף האדום", על אודות הילד הג'ינג'י שנחטף כדי לסחוט כופר; ואפילו אם אותו קורא זוכר את סוף הסיפור ולכן כבר אינו צפוי, לכאורה, לחוש את המתח שמתעורר במי שקורא אותו לראשונה – גם הקורא הוותיק יילכד בקסמיו וביכולתו הדרמטית של או. הנרי. וכמו הקורא החדש, ייצמד גם הוא לדפים במתח ובלב פועם, לדעת איך או. הנרי יגלגל את העניינים כדי להביאם אל הסוף (גם זה הידוע).
הסופים כמובן תמיד מפתיעים, שונים ואף מנוגדים למה שמהלך הסיפור כיוון אליו לכאורה ולציפיות שהקורא מפתח תוך כדי קריאה. הסיפורים מסתיימים במהפך. אבל לא כזה שכאילו הודבק מלאכותית לסיפור, כפי שקורה לא פעם. אלא כזה שאיכשהו, במחשבה שנייה, אכן נכון ואמיתי ונובע ממה שקרה בסיפור, או מאופיין של הדמויות כפי שהכרנו במהלך הקריאה; ולמרות, או בגלל, היותו מפתיע, הוא מתוחכם יותר ומחייב את הקורא להתבוננות ולהבנה מעמיקות יותר, מעבר לקריאה מהירה של הסיפור. הדרישה הסמויה הזאת למחשבה שנייה שמציבים הסופים המפתיעים – ושמשליכה אחורה, על הסיפור כולו – היא שהופכת את סיפורי או. הנרי לקלאסיקה שמעבר לבידור ולשעשוע גרידא.
לא כל הסיפורים, והסיומים, בעלי איכות שווה. לטעמי, דווקא סופו של "מתנות מלכי המזרח", שמופיע ברוב קובצי הסיפורים של או. הנרי בעברית, הופך את הסיפור לאחד החלשים שלו. אפשר להבין את המוטיבציה של הסופר להבהיר לקוראיו הנוצרים את ההקשר הדתי־סמלי של קניית מתנות חג המולד, שלפיו הקניות האלה אינן "אירוע צרכנות" בלבד. אבל ההסבר הכתוב לוקה בטרחנות דידקטית־משהו, והקישור לאירוע המרכזי בסיפור ("שני ילדים טיפשים שבאופן לא חכם הקריבו זה למען זו", כפי שמגדיר הסופר, במאמץ כבד־יד להוסיף הומור) אינו עולה יפה. עבור הקורא העברי, מיתוס "מלכי המזרח" או "האמגושים" עדכני כמו האמגושים עצמם, ומותר היה לוותר על הסיפור כולו.
הומור נטול רשעות
הדיון בסופים המפתיעים מתקשר לשאלת המאפיינים העיקריים שהקנו לסיפורי או. הנרי את איכותם הספרותית ואת הרעננות שלהם עד ימינו. בין המאפיינים הספרותיים אפשר לציין עלילה שבנויה בקו ברור סביב דמויות מאופיינות היטב שמקיימות יחסים ביניהן; ושמירה על מקצב סיפורי נכון תוך יצירת מתח באמצעות מינון ותזמון מדויקים. כל אלה הם מאפיינים קלאסיים של יצירת פרוזה ספרותית – מסיפור קצר עד רומן מורכב. סיפורי או. הנרי הם דוגמה משובבת לב לכתיבה קלאסית, השומרת על הכללים אך משתילה לתוכם תכנים שהם לחלוטין לא קלאסיים: סיפורים על פושעים ונשים מפוקפקות, מערכת משפט מושחתת וילדים מופרעים.
למרות אופיים של תכנים אלה, איכות הסיפורים נשמרת ומתאפשרת בזכות ההומור ואהבת האדם שמאפיינים את כתיבתו של או. הנרי. אין בסיפוריו טיפה של ציניות או רשעות, ובעיקר לא ניכור או הסתייגות כלפי גיבוריו. זה דבר שראוי להדגשה מיוחדת דווקא בתרבות הישראלית, שבה ספרות ומופעי בידור שמתכוונים להצחיק ולשעשע מבוססים לא פעם על לעג, ציניות וביזוי, ואפילו כלפי גיבורי היצירה עצמם. כבר ציינתי בעבר שהתרחקתי מספרי מאיר שלֵו, משום שהציניות והניכור שלו כלפי גיבוריו דוחים אותי: מדוע לבזבז זמן על דמויות שאפילו יוצרן אינו אוהב אותן?
אצל או. הנרי זה שונה. אולי בגלל ניסיון חייו (כשעבד בבנק הואשם במעילה, ברח מהחוק, נתפס ובילה שנים אחדות בכלא, וסיים את חייו בגיל 47 משחמת כבד בגלל אלכוהוליזם), גיבוריו כוללים נוכלים, נשים מפוקפקות, חסרי בית ושיכורים. ג'ימי ולנטיין, גיבור "חזרה למוטב ושׂכרה", הוא מפצח כספות. לא מישהו שהיה זוכה בטבעיות באהבתנו. אבל או. הנרי מחבב אותו, ומוציא אותו "על תנאי" מהכלא לאחר עשרה חודשים מתוך ארבע השנים שנגזרו עליו (משום שיש לו "הרבה חברים משפיעים בחוץ"). ג'ימי מתכוון להמשיך בעבודתו המקצועית: שבוע לאחר שחרורו מהכלא "התבצעה… עבודה נקייה של שוד כספת, בלי שום ראיות שיצביעו על זהות מבצעה…". אבל למחבר יש תוכניות חיוביות עבור גיבורו. הוא מפגיש אותו עם אנבל והשניים מתארסים, וג'ימי פותח חנות נעליים עם "מחזור עסקים נאה" ורווחים חוקיים לגמרי. אבל נציגו של החוק ממשיך לרדוף אחריו במרץ והתמדה. וכרגיל, הדרך שבה הסופר בונה את הסיפור אל סיומו מרתקת ומופתית.
אפילו שני חוטפיו של הילד הג'ינג'י, "הצ'יף האדום" שהוזכר קודם, מטופלים בחיוך של חיבה. המספר הוא אחד מהחוטפים והסיפור נפתח כך: "היינו אי־שם בדרום… ביל דריסקול ואני – כשרעיון החטיפה הכה בנו. זה קרה… ברגע של התגלות רוחנית זמנית… הייתה שם עיירה אחת, שטוחה כמו פנקייק, שקיבלה את השם 'סאמיט' (פסגה)… היינו זקוקים לעוד אלפיים בלבד כדי להוציא אל הפועל תוכנית הונאה של מכירת קרקעות…". ברור שמדובר בצמד נוכלים ונבלים, אך הקורא, בעקבות הסופר, מתייצב דווקא לצדם ומייחל שיצליחו להשיג את הכסף הדרוש – וחטיפת הילד (הנבל האמיתי בסיפור) היא התשובה. זהו אחד מסיפוריו המשעשעים, ואולי המפורסמים, ביותר של או. הנרי. אולי בזכות הילד־מפלצת.
תרגום מצוין
לא כל הסיפורים בקובץ משעשעים. "העלה האחרון" הוא סיפור טרגי שמציב סימני שאלה מוסריים. אבל יש בו יסוד חזק של אהבת אדם ונדיבות, וגם חומר רב למחשבה. וגם בזה הוא מצדיק את מעמדו של או. הנרי כסופר קלאסי.
לא נסיים לפני שנזכיר את השותפה לאיכות הספרותית המרהיבה של הקובץ הנוכחי. המתרגמת דפנה רוזנבליט ייבאה וגיירה את הסיפורים, על ביטויי העגה ושיבושי הלשון הייחודיים שבהם, והפכה אותם לעבריים ועדכניים לגמרי, כאילו נכתבו כאן ועכשיו.
כיכרות לחם של מכשפות
או. הנרי
מאנגלית: דפנה רוזנבליט
כתר, 2019, 127 עמ'
