עֲדָרִים־עֲדָרִים אֲנִי נֶאֱסָף אֵלַי.
כך נפתח "שלג", אחד השירים מתוך "איך עושה תהום", ספרו החדש והראשון של אבישי חורי, משורר בראשית דרכו. את הדימוי של עדרי הצאן הוא לא שאל מספרים ומסרטים, אלא מקיץ אחד שבו עזב הכול והלך לרעות צאן בהרי ירושלים. "אחרי הצבא הגעתי לחוות עיזים באזור נטף ואבו־גוש שנקראת הר הרוח. התנדבתי באיזה מקום שלא היה בו חשמל ולא הייתה בו קליטה. מקרר דווקא היה – אבל הוא שימש יותר כצידנית ענק ששמים בה קרח, ובלילה היה חושך מוחלט ולא שמעו כלום חוץ מנביחות של כלבים ופעיות של עיזים", הוא נזכר בחיוך. "עברתי שם איזשהו ניקוי רעלים נפשי, שאחריו גם נפרדתי מהסמארטפון ועברתי לנוקיה שליווה אותי נאמנה. עשיתי את זה במשך חודש".
את השיר כתב כמה שנים אחרי אותו קיץ, כשהחוויה הייחודית צרובה בראשו. "היה שם משהו מאוד פסטורלי. לקום בחמש בבוקר ולצאת להרים, וזה רק אתה והערפל והרבה עיזים, אווירה מאוד שלווה שעזרה לי לכנס את עצמי, כמו עדר שמתכנס אל הרועה".
איך התחושה להוביל אחריך עיזים?
"זה הרבה יותר קל ממה שזה נשמע", הוא צוחק, "הן פחדניות. אתה הולך שנייה להתפנות בקצה יער, ואתה פתאום קולט שיש אחריך עשרות עיזות, הן 'עדר' – הן הולכות אחרי המוביל, זה מה שהן עושות".
כיום כשחורי הולך להתפנות, לא נשרכות מאחוריו גרופיות צמריריות, אבל האהבה לבעלי חיים המשיכה לבעור בו – והוא לאחרונה סיים סטאז' כמדריך רכיבה טיפולית, לאחר שלמד קורס בחוות הרי יהודה שבצור־הדסה. "תמיד הייתה לי חולשה לחיות, אבל בתור ילד עירוניסט באר־שבעי, זה בא לידי ביטוי בכך שהיה לי אוסף מטורף של חיות צעצוע ושמאוד רציתי כלב", הוא מעיד על עצמו, והחיוך טרם מש מפניו. "אבל זה לא התממש מעבר לכך. רכבתי קצת בחטיבה, וזה לא היה איזשהו יעד שחשבתי שאני אחזור אליו, איזשהו ייעוד. אבל אז כמיטב הקלישאה, טסתי להודו לארבעה חודשים מהממים – בקרוב אצל כל מי שצריך את זה – ושם נפל לי האסימון שזה תחום שמשלב המון דברים שאני מאמין בהם ורוצה אותם: זה גם משהו שיש בו איזושהי תרומה לעולם, לאנשים אחרים, וגם משהו שעושה לי טוב, חיבור בין האדם לחיה, שזה חיבור שנורא מרגש אותי. הבנתי שזה יעשה טוב לילד שהייתי, ונרשמתי ללמוד".
אהבתו לחיות מהדהדת גם בשיר "שבת" שמופיע בספר.
שׁוּב אֶשְׁמֹט גּוּר
יָקָר לִי מִמֶּנִּי.
"זו מטאפורה שנגזרת מחוויות שקשורות לעבודה עם חיות, לא רק כרועה צאן, גם כמדריך רכיבה טיפולית. בטיפול בחיות – גם לטפל באמצעותן וגם לטפל בהן – יחסי הכוחות מאוד ברורים. כדי לאלף, או כשיש איזו כבשה סוררת שצריך להחזיר כי היא ראתה עשב שנראה מאוד טעים אבל הוא לא בכיוון של הבית, אתה צריך להפעיל כוח. זה מתח שקשה לי ושאני מתמודד איתו הרבה. הטבעוני שבי לא מבין איך הדיסוננס הזה מסתדר. ואולי אני גם לא אבין".
הספר יצא בהוצאת פרדס, והוא חלק מסדרה חדשה לשירה עברית שההוצאה משיקה לאחרונה. חוויית הקריאה בספר מציפה את העיניים בדמעות ואת הגוף בחמימות לסירוגין. השירים אינטימיים מאוד, חשופים ואוטוביוגרפיים, וחלקם עוסקים בנושאים לא קלים לעיכול.
השם שלך מוזכר בכמה שירים, בחלק מהם אפילו שם החיבה שלך. איך זה להיחשף ככה?
"לא התחלתי לכתוב במטרה שהדברים יתפרסמו אי־פעם. אני כותב מגיל מאוד צעיר, וזה תמיד היה משהו שעשיתי לשירות עצמי. מרגע שהתחלתי לפרסם דברים, עניין החשיפה נכח, וכמו שאמרת, האינסטינקט שלי והמקומות שהמוח שלי והעט שלי לוקחים אליהם הם המקומות הביוגרפיים הקרובים והאינטימיים.
"למשל, על השיר שנתן לספר את שמו, ביולוגיה, נתקעתי המון־המון זמן. היו לי שלוש השורות האחרונות, אבל הוא לא הצליח להיות מספיק טוב, מספיק חשוב. במהלך העריכה ממש נלחמתי על זה בשיניים, להבין מה צריך להיות בשיר הזה, עד שהבנתי על מה הוא מדבר. הבנתי שזו נקודה שלא הייתי מספיק אמיץ כדי לגעת בה, מקום מאוד חשוף ומדמם, ואז פשוט ישבתי על זה וזה יצא בשנייה, אבל אחרי כן נפלתי למיטה ליומיים, הייתי חולה ממש, מושבת, מקורקע. אפשר להשוות את זה לניתוח שאתה מוציא מתוכך גוף זר, ואתה צריך להתאושש מזה.
"הכתיבה במובן הזה היא חרב ותחבושת – אפשר להשתמש בה כדי לנבור עמוק פנימה ולהבין מה קורה. בזמנים שמה שקורה הוא לא כל כך טוב, אז אני יכול להרגיש שזה ממש מאיים על החיים ומאיים על היציבות הנפשית ויכול להפיל למטה. אבל באותו אופן, היא גם לפעמים הדבר היחיד שעוזר, כמו אלומה של פנס שנופלת על ניואנס במציאות ומסבירה: הדבר היה ככה, עם זה אתה מתמודד עכשיו. אבל כל המוזיקה ששמעתי וכל השירה שקראתי וכל הסופרים שאהבתי היו כאלה שהעיזו לחשוף בפניי את עצמם ולזרוק נתחים מעצמם לקהל".
בספר הוא אכן מתכתב עם הספרות העברית בחלק משיריו, כמו ביאליק ולאה גולדברג, והוא מציין כי הושפע מהקלאסיקות העבריות – ומונה את דליה רביקוביץ, יונה וולך ויהודה עמיחי. אך גם, הוא מדגיש, הוא הושפע מאוד ממוסיקאים, ולאו דווקא ממשוררים. "הושפעתי מאוד מאביב גדג', או מהשירים המוקדמים של אביתר בנאי. הם היו עבורי מין רף חדש של אומץ ושל הליכה עד הסוף עם מה שהיה להם לכתוב". ההערכה לבנאי היתרגמה גם לציטוט שמעטר את הדף הראשון בספר, שנלקח משירו דְּיוֹ: "גוף אני רוצה / לא את הנייר הזה".
הצהרת כוונות די מתריסה לספר שירה, שכולו מורכב ממילים שנשזרו למילים.
"אני לא חושב ש'היצירה היא לפני הכול'. בולשיט, כן? בסוף, המהות של הספר היא הציטוט הזה. יצירה זה סבבה והכול, אבל אנחנו לא חיים בין הדפים, אנחנו חיים בעולם. אני חושב שגם בשירים שאני אומר דברים נורא קשים יש איזושהי שאיפה לתיקון, לריפוי, יצירה של שיח אותנטי עם אנשים שלא הצלחתי מכל מיני סיבות לדבר איתם".
ואין בך חשש ממה יחשבו האנשים האלו כשהם יקראו את זה?
"אני חושב שבאיזשהו מקום השירה או היצירה הן דרך להגיד דברים שאני לא מסוגל אף פעם להגיד בקול. לפני כמה זמן הייתי במפגש עם אחינועם ניני שאמרה משהו מאוד יפה – מחיר הדיבור גבוה, אבל מחיר השתיקה גבוה יותר. זה ניסח לי תובנה מאוד גדולה שעומדת בבסיס החוויה שלי בשנים האחרונות, שלא משנה מה, עדיף לדבר".
הכול או כלום
חורי, 26, נולד וגדל בבאר־שבע, לאמא מפקחת על יועצים חינוכיים במשרד החינוך ולאבא עיתונאי, דובר ועורך. הוריו נפרדו כשהיה בן שנתיים, אך התגרשו רק כשהיה בן 12 – כיוון שאביו סירב לתת גט לאמו. "אמא שלי הייתה מסורבת גט במשך עשר שנים", הוא מציין, "גידלה שבעה ילדים לבד בבית". את ההבדל ביחסיו כלפי הוריו לא ניתן לפספס בספר – בעוד שאמו של חורי מתוארת בצורה מלאת חמלה ואהבה, אביו מתואר באור הרבה פחות מחמיא.
איך ההורים שלך הגיבו על הספר? על החלק שלהם בו?
חורי משתהה וחושב לפני שהוא מתחיל לענות. "אמא שלי קראה את הספר לפני הפרסום, ואני חושב שבסופו של דבר גם אם אני מתאר שם איזושהי מורכבות וקושי שהיו לאורך השנים, נדמה לי שבסוף מה שעולה זה הערכה ואהבה מאוד־מאוד גדולה – לא סתם הקדשתי לה את הספר. היא באמת דמות משמעותית מאוד בחיי, שהחזיקה אותי – מטפורית וממשית – כל השנים, עד לרגע הזה. היא עברה תהליך די מדהים עם הבחירות שלי ובטח עם ההחלטה שלי לחשוף אותן, הן לא היו לה מובנות מאליהן בכלל. ונראה לי שעם הזמן היא למדה לכבד אותן ולקבל את הנפרדות שיש בינינו, גם אם היא לא בהכרח מסכימה איתי ולא הייתה פועלת כמוני. חשוב להגיד שמרבית השירים נכתבו לפני כמה וכמה שנים, וחלק מהדברים נוגעים מן הסתם לתקופות שהיו יותר קשות וטעונות.
"אני יכול לומר על אבא שלי שהוא דמות שלא היה לי איתה קשר חלקים נרחבים מהחיים שלי, ובעצם מרגע שהבנתי שהספר הזה הולך לצאת די הורדתי הילוך בתקשורת איתו, מתוך הבנה שהספר לא יוכל לצאת בלי השירים שעוסקים בו, וההבנה שיהיה לי מאוד קשה להתמודד עם התגובה שלו לדברים. הוא לא יודע שהספר יוצא", הוא מגלה.
המשפחתולוגיה של חורי לא תמה בהוריו. מעליו יש חמש אחיות ("כולן דתיות, ברוך השם") ואח אחד ("חרדי שגר בקריית־ספר עם חמשת ילדיו"). עם שישתם, על אף הדרך השונה שבחר, הוא שומר על קשר הדוק. "אנחנו צוות טוב. גם להם מן הסתם לקח זמן לעכל את מי שאני, אבל בסוף זו שותפות גורל שאני יכול להודות עליה ולשמוח שיש לי שישה כאלה בחיים ולא פחות".
"יצירה זה סבבה והכל, אבל אנחנו לא חיים בין הדפים, אנחנו חיים בעולם. אני חושב שגם בשירים שאני אומר דברים נורא קשים יש איזושהי שאיפה לתיקון, לריפוי, יצירה של איזשהו שיח אותנטי עם אנשים שלא הצלחתי מכל מיני סיבות לדבר איתם"
עד החטיבה, למד בבאר־שבע, אך בתקופת התיכון הוא עבר לישיבה תיכונית נחשבת בדרום הארץ, שמזוהה עם הזרם החרד"לי. "רשמית הייתי בפנימייה, מעשית חזרתי כל יום הביתה". את השנים שהעביר שם הוא לא זוכר לטובה. "אני ממש זוכר שהלכתי לריאיון בישיבה התיכונית ואמרתי למנהל שראיין אותי, שחשוב לי להתחזק ברמה הדתית. המובן מאליו בבאר־שבע היה להמשיך לתיכון דתי שהיה בעיר, ואני אמרתי שלא, אני רוצה יותר מזה. וה'יותר מזה' התגלה כ'הרבה יותר מזה'. כאילו, הכול או לא כלום. זה מקום שהיה מאוד לא סובלני לווריאציות על דתיות, או לחוסר החלטיות, או לחקירה, לבדיקה. כזה שאם לא נכנסת לתבנית הדוסית המוכרת להם, די מהר הראו לך את הדרך החוצה.
"אני זוכר שהיה איזה משפט שראש הישיבה אמר לי בכיתה י' – שאם היום הייתי מנסה להתקבל לישיבה, הם לא היו מקבלים אותי, כי הם לא רוצים 'תיקים'. זאת אמירה מאוד יפה לאיש חינוך", הוא מחייך חיוך מריר, "הוא אומר בעצם שהוא רוצה שיהיה לו קל, רוצה לחנך את המחונכים".
עובדה נוספת שהקשתה על חורי בישיבה הייתה היעדר דמות האב בחייו. "יש בציונות הדתית משהו פטריאכלי מובנה, במובנים הרבה יותר עמוקים מאלו שרגילים לדבר עליהם כשמדברים על פטריאכיה או על פמיניזם דתי. לי, למשל, כילד שגדל בלי אבא, מי שלימד אותי להניח תפילין היה אח שלי, ומי שהכניס אותי תחת הטלית היה דוד שלי. בישיבה התיכונית, היו לי המון הזדמנויות להיזכר בזה שאין לי אבא בתמונה – ערבי לימוד אבות ובנים שהיו כמה פעמים בשנה, וטיול אבות ובנים, והמון־המון מפגשים כאלו שמעצימים את הקשר הזה בין אבא לבן שלו, שפשוט לא באתי אליהם. דמות האם לא נתפסת ככזו שיש לה מה לתרום ומה לתת, וזו לא רק מטאפורה – בבית הכנסת היא נדחקת לאחור…
"אני חושב שלא היה מזיק לתלמיד הישיבה התיכונית הממוצע אם הייתה לו יותר נוכחות נשית בחייו. אני לא מדבר עכשיו דווקא על תסביכים שהגדילה בחברה נפרדת יכולה ליצור, אם זה חוסר היכולת לגשת או לדבר עם המין השני, או תפיסות מעוותות שיכולות להיווצר מהניתוק הזה – אלא שנשיות במובן העמוק שלה, ככוח טבע שמביא חיים לעולם, יכול ללמד אותנו גם על רגישות, וגם על כוח ועל עוצמות שהן אחרות".
כשאני מנסה לברר האם הוא תולה בישיבה את סיבת התרחקותו מהדת, הוא מסתייג. "אני מנסה לא לתת להם יותר מדי קרדיט. בסוף המבנה של האישיות שלי והנפש שלי אולי פחות מתאים לחיים בד' אמות של הלכה, וזה כנראה לא מה שממלא אותי מבחינה רוחנית. אבל אני הרבה פעמים חושב מה היה קורה אם הייתי פוגש את היהדות ה'ממוסדת' או את הקהילה הדתית במקום שהוא יותר פתוח, מאוורר, מכיל, רגיש, יודע לתת מענה שאיננו רק תורני לקשיים ולהתנסויות של ילד. אבל כנראה לא נגלה את התשובה לכך בגלגול הזה".
"הושפעתי מאוד מאביב גדג', או מהשירים המוקדמים של אביתר בנאי. הם היו עבורי מין רף חדש של אומץ ושל הליכה עד הסוף עם מה שהיה להם לכתוב"
המקום הבטוח
אחרי הישיבה, החליט חורי ללכת ל"בית־ישראל", מכינה מעורבת של דתיים וחילונים, שם למד שנתיים, ואחריהן התגייס לצבא, שם שירת ככתב "במחנה". "לא גדלתי בבית של אנשי צבא. אבא שלי, כאמור, לא היה בבית, ואחי – תורתו אומנותו. אבל לפני המון שנים היו באוטובוסים בבאר־שבע מין מסכים קטנים שהבליחו עליהם פרסומות – שיא הטכנולוגיה – והיו פרסומות ל'במחנה', שהבליחו עליהן שערים. וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעיתון", הוא נזכר. "הכתיבה הייתה המקום הבטוח שלי מגיל ממש קטן, והמחשבה שיש בית ליצירה הכתובה בתוך הגוף הגדול, המפחיד והמאיים הזה שנקרא צבא, מאוד הרגיעה אותי.
"באופן כללי כל הקונספט של צה"ל הפחיד אותי למוות. הייתי ילד מאוד־מאוד רגיש – אני עדיין רגיש – ומפוחד, וגם" – הוא עוצר לרגע, שוקל מילים – "בראש שלי זה קשור, אבל אני לא יודע אם זה קשור – הייתי ילד מאוד שמן כל החיים שלי, בשיאי הייתי 124 ק"ג, וטירונות קרבית נראתה מאיימת. גם כל התיכון לא ממש יצאתי לטיולים שנתיים – שזה גם סמל סטטוס בחברה הדתית, את יודעת, לנסוע בטרמפים לזוויתן. שני דברים שלא עשיתי, לא טרמפים ולא זוויתן".
בתום השירות הצבאי, חזר חורי להדריך במכינה, טס כאמור למזרח, חזר לארץ ועבד בעבודות מזדמנות, ובין לבין זכה במקום השני של תחרות הסיפורים הקצרים של "הארץ". את הטיול במזרח הוא מתאר כמשמעותי במיוחד, וכמה מהשירים בספר עוסקים בחוויותיו משם.
לוּ לְפָחוֹת הָיָה מִגְדַּל פִּקּוּחַ
נֶפֶֶשׁ.
לוּחַ טִיסוֹת שֶׁיַּרְגִּיעַ, בְּקָרוֹב הַהַמְרָאָה
מַסֵּכוֹת חַמְצָן בִּנְחִיתוֹת הָאֹנֶס
חִצִּים זוֹהֲרִים לַיְּצִיאָה הַקְּרוֹבָה
וְלֹא רַק הַלֵּב הַזֶּה, הַמְהֻסָּס
קַבַּרְנִיט שֶׁנִּנְעַל בְּתָּא הַטַּיָּס
מוּכָן כִּלְאַחַר מְנוֹף־יָד
לְהִתְרַסֵּק אֶל חֹד מֻשְׁלָג
(כּוֹכָב אֶחָד נוֹפֵל לְבַד)
בְּאֵינְסוֹף הַהִימָלָאיָה.
"השיר נכתב בנפאל, באנאפורנה, בתקופה של הרבה טיסות והרבה שדות תעופה. זה משהו שמעסיק אותי הרבה – הכאוס המוחלט הזה שקורה בתוכנו. אנחנו מתאמצים כל כך הרבה להבין וליצור לעצמנו איזה נרטיב ואיזושהי יציבות ומקום בטוח בעולם הזה, אבל פתאום יכולה לבוא תהום ואת מוצאת את עצמך נופלת בלי מצנח. ואת לא יודעת מאיפה זה בא, ואת לא יודעת לאן זה ילך, וכשזה הולך זו פאניקה כי מה נסגר איתך, את שרוטה לגמרי, הכול יכול להיות לא מווסת, ואנחנו מנסים ליצור לעצמנו איזשהו סדר – אבל בסוף הוא מדומיין, ובסוף הוא מתפורר, בכל כך הרבה מקרים. זו מין חרדה מהחרדה, שגם בזמנים שטוב לי, לפעמים זה לא אמין – ואני חושב מתי יבוא השד הבא.
"השיר הזה הוא איזושהי תחינה למשהו או למישהו שיבוא ויעשה סדר, לקרקע יותר יציבה, יותר בטוחה. ויש תקופות כאלה, ועם הזמן אתה לומד יותר איך לנחות על הרגליים".
"אני חושב שלא היה מזיק לתלמיד הישיבה התיכונית הממוצע אם הייתה לו יותר נוכחות נשית בחייו. אני לא מדבר עכשיו דווקא על תסביכים שהגדילה בחברה נפרדת יכולה ליצור – אלא שנשיות במובן העמוק שלה, ככוח טבע שמביא חיים לעולם, יכול ללמד אותנו גם על רגישות, וגם על כוח"
עכשיו, רגע אחרי שהספר יצא לאור, הקרקע מעט יותר יציבה, אך בעתיד הוא מתכנן לשוב למים הסוערים האלו ולכתוב עוד. "אני לא רואה דרך אחרת", הוא מצהיר, "זו שאלה טובה איך עושים את זה, כי למשל השירים בספר הזה נכתבו לאורך הרבה זמן, והם נכתבו בפולסים קטנים לאורך החיים, כשמשהו בעבע בפנים, ואז יצא בצורת שיר והתקבץ, נהיה קובץ שישבתי וערכתי אותו. אני גם רוצה להעמיק יותר בפרוזה ולאמן את השיר הזה, אבל זו איזושהי עבודה של בנייה ומלאכה שהיא יותר מעמיקה, וזה דורש זמן וזה דורש אורך רוח, וצריך להבין איך לעשות זאת לצד צורך להתפרנס וללמוד ולשחק את המשחק שכולנו משחקים בו. אני מקווה שאגלה איך עובדים בו".
כשאנחנו כבר יוצאים מבית הקפה שבו נערך הריאיון, חורי מקבל שיחת טלפון. בתום השיחה הקצרה הוא פונה אליי, מחייך מאוזן לאוזן. "זה היה אח שלי", הוא מספר. "מתברר שהוא שלח לי אימייל קודם – יש לו פלאפון כשר, אז אפשר לתקשר איתו רק בשיחות – והוא הציע שניפגש, הוא רוצה לראות את הספר. האמת שזה די מרגש. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ומאוד קשורים, אבל ברור שיש הרבה דברים שלא נדבר עליהם ויש מתחים. תמיד כשאנחנו נפגשים יש מלא זאטוטים בסביבה והיכולת לדבר על דברים היא מוגבלת", הוא מסביר, עיניו עדיין בורקות מהמחווה הלא שגרתית. "הוא כתב בסוף המייל, 'הלוואי שידעתי איך תהום עושה'".
