"וינסנט היה הרקדן הטוב ביותר במועדון. היו לו 14 חולצות פרחוניות, חמש חליפות, שמונה זוגות נעליים, שלושה מעילים. לפעמים אנשים היו מגיעים במיוחד ממנהטן בשביל לראות אותו רוקד…" בתוכניית ההצגה, מתחת לקטע שמתחיל כך, מצוין קרדיט "מתוך הסיפור של ניק כהן שראה אור … בניו־יורק מגזין". אבל בזמן אמת, כשהקטע הזה התפרסם בעיתון, בשנת 1976, כהן הציג אותו ככתבה, ואת וינסנט יציר דמיונו כאדם בשר ודם.
לשמחתו או לצערו, המאמר שלו משך תשומת לב, עובד לסרט מצליח בשם "שיגעון המוזיקה" ובהמשך למחזמר שעולה בימים אלו על במת הקאמרי. רק בשנות התשעים הודה כהן שכאשר הוא נשלח לכתוב על סצנת הדיסקו, בתור מהגר אנגלי טרי לארצות־הברית, הוא לא מצא בה את ידיו ורגליו. לכן פיברק כתבה המבוססת על צעיר חובב רוק אנגלי שהכיר. אבל דווקא הפיקציה שלו הפכה בסופו של דבר סמל לתופעה ולתקופה.
במרכז הסרט והמחזמר, שעובדו מאותה כתבה בדויה, ניצב טוני, בן למשפחה איטלקית בארצות־הברית, שעל רחבת הריקודים הוא מוצא מזור לשגרה השוחקת, לעבודה הקשה וללחצים מהבית. בין לבין הוא מסתבך רומנטית, נקלע לתגרות ביחד עם חבריו, ומתכונן לתחרות ריקודים, כל זאת על רקע המוזיקה הנהדרת של הבי ג'יז. את טוני מגלם גל פופולר המוכשר שמצטיין בריקוד, בשירה ובכריזמה, ואין ספק שצפוי לו עתיד על הבמות, אם כי לטעמי היה חסר בו איזה זיק, שיגרום לי להיות בעדו גם ברגעיה הנמוכים יותר של הדמות. מולו ניצבות דנה פרידר המוכשרת ושני שאולי המרגשת בתור שתי הנשים בחייו, לצד סנדרה שונוולד הנהדרת בתפקיד אמו.
אבל מי שבאמת שבו את ליבי הם אלון סנדר בתפקיד בובי, הגיבור הטרגי של הסיפור, ונוי הלפרין בתפקיד פאולין זוגתו. בכל אופן, כל צוות השחקנים והרקדנים עושים עבודה נהדרת ומחוזקים בתפאורה יפה ומנצנצת כראוי של ערן עצמון, שנעה בין הרחובות המלוכלכים לבית החונק של וינסנט ולרחבה הזוהרת של מועדון האודיסיאה. שם, בעזרת ניאונים מרצדים ובמות נעות שעליהן ניצבת תזמורת חיה, קרולינה וגילן שחף המוכשרים מובילים בשירה, והמנהל המוזיקלי והמעבד הוא אמיר לקנר. בהחלטה נבונה, השירים שמבוצעים בתוך המועדון מושרים באנגלית – שפת המקור, וכך יכול הקהל להתענג על השירים המוכרים, כמו גם על גרסאות מתורגמות בשאר חלקי ההצגה. את המחזמר תרגם לעברית קולחת אלי ביז'אווי.
גלעד קמחי הבמאי מוביל את הקהל במיומנות בין ההתרחשויות השונות בעלילת ההצגה. כך לדוגמה מעבר הזמן המבדר בזמן שטוני וסטפני מתכוננים לתחרות, הנסמך על הכוריאוגרפיה של עוז מורג ועל חילופי התלבושות של אולה שבצוב. מדובר בהצגה ששורה עליה כיף מדבק – למרות
האסונות שקורים לחלק מהדמויות – מתמונת הפתיחה המרשימה ועד לחגיגה שמתרחשת על הבמה וגם בין מושבי הצופים עם סיומה.
שיגעון המוזיקה, הקאמרי
