בפתחו של המילניום החדש שוטטה תלמה אַליָגוֹן־רוז ביריד ספרי הילדים הבינלאומי שמתקיים מדי שנה בבולוניה שבאיטליה. היא עדיין זוכרת איך לפתע צד את עינה ספר על ילד קוסם. "אני הייתי הראשונה לשים את היד על 'הארי פוטר' בבולוניה", היא מתארת, "הרגשתי משהו בגוף כשראיתי את זה, אינטואיציה. צריך קישקעס לתחום הזה, ויש לי את זה קצת. שלפתי את הספר, הוא עוד לא היה שלאגר באף מקום, והיינו הראשונים בארץ להזמין אותו".
סדרת ספרי הארי פוטר לא יצאה לבסוף בהוצאת כנרת, בבעלותם של אליגון־רוז ובעלה, יורם רוז, הוצאה שחברה לימים להוצאות אחרות ונקראת כיום כנרת־זמורה־דביר. תחת זאת יצאו ספריה של ג'יי.קיי רולינג בספרי עליית הגג, ושם זכו להצלחה מסחררת.
איך זה קרה?
"פספסנו את הארי פוטר כי המערכת שלנו אז לא הייתה מספיק יעילה, והיינו מעט אנשים. הספר החליף סוכן בחו"ל, ומי שעמד על ידו קיבל את זה ולא אני, למרות שזה הגיע לי. להגיד לך משהו? אני לא בטוחה שהייתי כל כך מתלהבת אם הייתי קוראת את הספר עצמו, אבל אני עד היום אוהבת להגיד את זה, לתיקון הנפש שלי".
להפריד את עצמי
אליגון־רוז ניצבת בתווך שבין העולם הספרותי־העסקי לעולם היצירתי. מצד אחד היא בעצמה יוצרת, כמי שכתבה, ובחלק מהמקרים אף הלחינה, כמה מהפזמונים היפים והמוכרים בארץ, בהם "אל ארץ צבי", "לאבא שלי יש סולם", "גשם בעיתו'", "אין לך מה לדאוג" ("תחתונים וגופיות"), "יונה עם עלה של זית" ועוד. בפברואר 2013 קיבלה פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר מאת אקו"ם.
בה בעת היא גם מו"לית, אחת מבעלי הוצאת הספרים כנרת־זמורה־דביר ומבעלי רשת צומת ספרים. לאורך השנים תרגמה ספרי מופת משפות שונות, בהם "הנסיך הקטן" לאנטואן דה סנט־אכזופרי ("במהלך התרגום כל כך התרגשתי, עד שתרגמתי בקול ובכיתי"), או "סיפורי ככה בדיוק" לרודיארד קיפלינג ("הרבה משחקי מילים, אבל היה נהדר לעבוד על זה. אמצא לי עוד אחד כזה"). היא ערכה והפיקה ספרים שעוסקים בזמר עברי ובנופי ארץ ישראל, וגם חתומה על תוכניות הטלוויזיה "הצריף של תמרי", "מועדון החתול שמיל" ו"ראש כרוב", מתכניות הילדים המצליחות ביותר בעשורים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית.
"אני ממייסדי ההוצאה, וביום־יום אני יושבת בקומה של המערכת", היא מתארת, "אך למרות שמתייעצים איתי הרבה, אני לא בתפקיד מנהלי עכשיו, ואני מעריכה את דעתם של העורכים והעורכות שלנו יותר מאשר את דעתי. מי שבאמת עובד בתוך זה הוא בעלי, יורם רוז. כשמתלבטים איזה ספר יצא לאור ואיזה לא, מתייעצים עם יורם ועם השותף שלו, ערן זמורה, שנמצאים ביחד ביום אחד יותר משיורם ואני נמצאים יחד, ועושים כל מיני חישובים שנוגעים להכרת השטח. יורם פורח בעבודה שלו. הוא אומר: 'כל יום יש לי אלף מפולות, זה נהדר'. בשוק הספרות הישראלי תמיד יש דרמה, והוא לא מפחד מבעיות ומטלטלות. אני לא הייתי עומדת בזה, אז אני יודעת להפריד את עצמי מזה".
מה הכי מפריע לך בשוק הספרים העכשווי?
"חיי המדף של ספר בארץ קצרים מאוד, וזה מעציב אותי. אני ממש חושבת איך כל ספר מרגיש כשהוא עובר ממדף למדף בחנות, עד שהוא כבר לא שם. זה קורה בגלל שכל הזמן מגיעה כמות גדולה של ספרים חדשים. לפעמים אני מרגישה שאפשר היה לעצור את זה קצת".
כלומר, לפרסם פחות ספרים?
"כן. ומצד שני, הבנתי שהספרים החדשים הם כמו בנזין למכונית: הם אלה שמעניקים תנופה, תנועה. כך העולם הזה בנוי. מה שהייתי רוצה הוא חנויות ספרים ענקיות שיש בהן את הכול".
אבא, למה?
חיי המדף של יצירתה של אליגון־רוז משתרעים על פני עשורים רבים. למרות שלא מדובר בסוד, היא מעדיפה שלא נציין את גילה. היא מתגוררת ביישוב גני יהודה, והריאיון מתקיים בסלון ביתה המחופה שטיחים, ובמרכזו, כמובן, פסנתר גדול. לה וליורם רוז שלושה ילדים: איתמר (38), במאי של סרטים פוליטיים; דניאל (36), שעובד בהוצאה המשפחתית ושותף בחברה בשם "פרובוק" שמייבאת ספרים מקצועיים; ואביגייל רוז (32), זמרת ויוצרת מוכשרת. אליגון־רוז היא גם סבתא לארבעה נכדים.
בסוף 2018 השיקה תלמה אלבום חדש בשם "ציפור סגולה", ובו שירים שלה מהמגרה, בעיבודו של עודד אסנר. היא מופיעה מדי פעם עם השירים שלה כמבצעת, מה שהופך את הפרויקט הזה לאלבום הסולו הראשון שלה. את השירים היא מצליחה לכתוב רק בלילה. "הלילה הוא מיסטי", היא מתארת, "למרות שלנגן בלילה על פסנתר זה בעייתי, אבל יש לי אוזניות. תמיד הייתי מחכה לשש בבוקר, כי חברה שלי, שהייתה מזכירה רפואית באיכילוב, הגיעה כבר לעבודה, והייתי שרה לה את השיר החדש. מדי פעם היא הייתה אומרת לי 'רגע', נותנת איזו הוראה שקשורה לתחום הרפואי, וחוזרת להקשיב לשיר".
אליגון־רוז נולדה בתל אביב. אמה, עפרה אליגון, שנפטרה בשנת 2012, הייתה עיתונאית וסופרת, שערכה את העיתון "דבר הפועלת" וכתבה ב"דבר" וב"מעריב". אליגון האם גם הייתה האישה הראשונה ששימשה כתבת צבאית, וסיקרה את מלחמות ישראל כשהיא מגיעה ללא חשש גם לאזורים רגישים ומסוכנים.
בספר "להוציא צליל מן החיים" שראה אור ב־1985 בהוצאת כנרת התפרסמו סיפורים קצרים של עפרה אליגון, שהתפרסמו לאורך השנים ב"מעריב" וב"דבר השבוע" וקנו להם קהל של קוראים. בשנים האחרונות הנהיגה אליגון־רוז לזכר אמה תחרות סיפורים קצרים, שלזמן־מה נערכה בשיתוף עם מוסף זה. במסגרת התחרות נבחרו סיפורים של יוצרים לא־מוכרים לצד סיפורים קצרים של סופרים בעלי שם. הזוכים אף קיבלו במתנה סדנאות כתיבה של "המגירה" – בית הספר לכתיבה שמפעילה ההוצאה.
"השנה הפסקתי את התחרות", אומרת אליגון־רוז בצער, "קובץ הסיפורים הראשון לא מכר הרבה, ומהשני מכרנו 400 עותקים בלבד. איכשהו התחרות נהייתה אזוטרית מדי, ועצרנו כדי לחשוב על פורמט אחר. הבנתי שמשהו לא היה נכון בדרך".
שלושה אירועים מכוננים ומקריים בחייה של אליגון־רוז הביאו אותה לכתוב שירים, להיות מו"לית ולקחת חלק בהצלחתה של רשת חנויות ספרים. האירוע הראשון הוא מותו של אביה אליק מדום לב ממש מול עיניה כשהייתה בת 17 בלבד. בעקבות האירוע הקשה כתבה את שירה הראשון: "אבא שלי" ("לאבא שלי יש סולם"), כולל השורה האחרונה בו: "אז למה כששרתי לו שיר שאהב / נרדם הוא פתאם ועצם את עיניו / אבא, למה?".
"כתבתי את השיר הזה חצי שנה אחרי שאבי נפטר, אבל לא הייתי מודעת לעצב שבו", היא מתארת, "אנשים אחרים כן הרגישו בכך, ויש כאלה שבחרו לקרוא את השיר על קברו של אביהם. במשך שנים הכחשתי שיש בשיר הזה כאב, ואמרתי שזה שיר על אבא שבמישור הילדי עושה איתך הכול, ואבא שלי באמת ידע אנגלית, צרפתית וחשבון. אבל היום, כשאני כבר מבינה משהו בחיים, אני מבינה שיש בשיר הזה רבדים אחרים, ושלא בכדי בחרתי להתחיל בשורה: 'לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמים'".
כשכתבת את השיר, האמנת שלא יהיה ילד ישראלי שלא יכיר אותו?
"מה פתאום. כתבתי את השיר בהליכה, בראש, בדרך לאוטובוס, שמרתי אותו בראש ורצתי הביתה לכתוב אותו. אמא שלי הייתה חברה טובה של דליה פרידלנד, היא הראתה לה את השיר ודליה אמרה: 'איזו ילדה גאונית'. אחר כך דליה הציעה לאמי לתת את השיר ליפה ירקוני. ליפה היה בית שמאוד אהבתי, תמיד היו שם קציצות טעימות, שטיח נעים לדרוך עליו, אקשן ותקליטים. זה היה בית מאוד חם. ליפה היה חוש להפקה, ותוך כמה ימים היא מצאה את נמרוד טנא שהלחין את השיר, ותוך זמן ממש קצר הם הקליטו אותו באולפן".
בקטע וידאו היסטורי, שזמין גם ביוטיוב, ניתן לראות את ירקוני מגיעה, שנים אחר כך, לתוכניתה של אליגון־רוז "מועדון החתול שמיל", ושרה את השיר בעוד החתול שמיל (נתן דטנר) יושב בקהל עם הילדים ומתנועע לצליליו.
פנורמה על החיים
האירוע המכונן השני בחייה של אליגון־רוז היה הקמת הוצאה כנרת בשנת 1978, לאחר שרצתה לפרסם את הסיפורים מתוכנית הילדים המצליחה "הצריף של תמרי". בתוכנית, ששודרה לראשונה בשנת 1974, הופיע השחקן המנוח יוסי גרבר כנגר בשם תמרי, לצד בובות שיצר בן זוגו, הבובנאי אריק סמית. אליגון־רוז היא שכתבה את שיר הנושא לתוכנית, ואת רוב הפרקים והסיפורים. "רציתי להוציא את הסיפורים לאור", היא משחזרת, "עמדתי לתת את זה לאסתר סופר בהוצאת כתר שאיתה עבדתי. ישבתי אצל אמא שלי, שגרה אז בטבריה, והיא אמרה פתאום: 'למה שלא תוציאי את זה לבד?'. היא אמרה את זה בקלילות בלתי נסבלת, כאילו אמרה: 'למה שלא תשתי קפה?', ועשתה מין תנועה עם היד. עם התנועה הזו הקמנו את ההוצאה. קראנו לה 'כנרת' בגלל שאמא שלי גרה על הכנרת".
חמישה ספרים עם סיפורי "הצריף של תמרי" ראו אור בהוצאה החדשה וזכו להצלחה מסחרית. יורם רוז נהג למכור אותם ברחוב. "אני התביישתי לעמוד ברחוב", אומרת אליגון־רוז, "אבל יורם היה עומד ברחוב גורדון בתוך תחפושת הדוב מ'הצריף של תמרי' ומוכר ספרים, וזאת לצד ההפצה בחנויות. כל הפולניות, חברות של אמא שלו, היו עוברות שם, אבל הן לא זיהו אותו כי הוא היה מחופש. מזה התחילה כל ההוצאה".
בשנת 2001 חברה הוצאת כנרת להוצאה משפחתית נוספת, זמורה־ביתן, ולהוצאת דביר, שהייתה שייכת מאז אמצע שנות השמונים לזמורה־ביתן. "התאחדנו מרצון, והמיזוג הוא נהדר, כי קודם כול היינו חברים", אומרת אליגון־רוז. "אנחנו לא משפחות, אלא אנשי מקצוע. כשהתאחדנו עם זמורה, מה ששימח אותי במיוחד היה שפתאום הוצאת דביר, ובה כל הפואטיקה של ביאליק, הפכה להיות שלי. איך אומרים? יותר מזה אנחנו לא צריכים".
מה קורה אצלכם אם יש חילוקי דעות לגבי ספר או טרנד עולמי שרוז חושב שכדאי להוציא וזמורה חושב שלא כדאי?
"הם מסתדרים ביניהם יפה מאוד בדרך כלל. אנחנו לא מוסד נתמך, ולכן אנחנו חייבים להצליח, אחרת הכול ייפול. ובזה יורם רוז הוא גאון, לדעתי, אבל לפעמים אני מרגישה שהם עושים שגיאות ספרותיות, ואז אני מתעצבנת".
למשל?
"כשמוותרים על מישהו שאני חושבת שאסור לוותר עליו. אבל אתה לא יכול גם להתעצבן וגם להסיר מעצמך אחריות לזה שבכלל נוכל להיות קיימים, כמו שאני עושה, ואני יודעת שזה צריך להיות מאוזן".
לאורך השנים פרסמה ההוצאה לא מעט רבי מכר ולהיטים ספרותיים, לצד ספריהם של סופרים ישראלים מובילים כגון אשכול נבו, יוכי ברנדס, ס' יזהר, אתגר קרת, אהרון מגד, אהרן אפלפלד, אמיר גוטפרוינד ונועה ידלין. כן ראו אור בהוצאה קלאסיקות מתורגמות של יוצרים ובהם גינתר גראס, סול בלו, קורט וונגוט ועוד. בהוצאה מתפרסמים גם ספרי "מרגנית", קלאסיקות ספרותיות לילדים, והוצאת "מחברות לספרות", שזוכה להצלחה עם ספרים מתורגמים כגון "סיפורה של שפחה" ו"תולדות האהבה".
בין להיטי ההוצאה בשנים האחרונות עומדים ספריו של יובל נח הררי, שזוכים להצלחה בינלאומית. ספרו הראשון, "קיצור תולדות האנושות", מעובד בימים אלה לסרט הוליוודי. אליגון־רוז: "אני אוהבת ספרים שנותנים פנורמה ותובנות חדשות על איפה אנחנו חיים. לא האמנו שהספרים יצליחו ככה, אבל ידענו שיש לנו משהו טוב, עם הרבה פוטנציאל.
"אני שמחה ומאושרת שיש לי הוצאת ספרים, שאני לא עובדת בבורסה, למשל. הרצון הוא לעשות דברים יפים בעולם, להנגיש ידע, להביא ספרות יפה. אם יש ספר שאני אוהבת, אני קונה מלאי ומחלקת אותו. חילקתי ספרים גם לפני שהייתה לי הוצאה משלי. למשל, קניתי הרבה מאוד עותקים של 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן (הוצאת הספרייה החדשה, מ"פ). הוא עשה לי מהפך בראש, וחשבתי שעוד אנשים צריכים לקרוא אותו. הרגשתי שליחות לחלק את הספר הזה. גם היום אני מחלקת ספרים יפים שההוצאה שלנו מפרסמת".
אילו ספרים למשל?
"עכשיו יש ספר קטן שהוצאנו בשם 'הצמה', שכתבה לטישיה קולומבני. העטיפה שלו נהדרת, והוא באמת קטן. קראתי אותו, הוא יפה, ובכל פעם אני שואלת איך המכירות שלו, כי יש לו פוטנציאל שיקראו אותו הרבה. הוא בהיר ובנוי יפה על שלושה סיפורים, שיש בהם מצד אחד משהו גלובלי אך הם גם מאוד מקומיים".
לתת למי שמבין
רשת צומת ספרים החלה לפעול כמעט במקרה בשנת 2002, מתוך הרעיון לקחת עודפי ספרים שהודפסו והצטברו ללא דורש במחסני הוצאות הספרים ולמכור אותם בחנות עצומה, שגם היא דומה למחסן. אליגון־רוז: "נקלענו לסיפור הזה במזל. למישהו היה מחסן ושטח מכירה, ואנחנו בכלל לא אנשי קמעונאות, אבל ניסינו את זה, וההצלחה הייתה מסחררת. ידענו שאנחנו צריכים לקחת מישהו שמבין יותר מאתנו בקמעונאות של ספרים, והתאחדנו עם אבי (אבי שומר, המנכ"ל ואחד מבעלי הרשת. מ"פ), ואז זזנו הצידה ונתנו לו לנהל את הרשת. צומת ספרים הפכה להיות הרשת השנייה בגודלה בישראל".
גורמים בשוק הספרים לא ראו בעין יפה את המהלכים של רשת צומת ספרים בתחילת דרכה, אם זה מבצעי "ארבעה במאה" או מבצעים אחרים. לשיטתם של המקטרגים, המבצעים הללו גורמים לזילות של הספרים, ולמצב שבו מו"לים וסופרים מפסידים כסף. אחד מאלו שהתנגדו בקול רם למבצעי הרשת היה הסופר המנוח יורם קניוק.
אליגון־רוז: "אחד היתרונות של שיטת המכירה הזו הוא שהיינו מצמידים סופרים חדשים שהאמנו בהם לקבוצה של סופרים מוכרים יותר, ואז אנשים היו בוחרים לקנות שני ספרים שהם מאוד רצו, ועוד שניים של סופרים פחות מוכרים. תמורת המחיר הזה, לא היה אכפת להם לנסות אותם. כך קנו יותר כותרים של סופרים חדשים".
אליגון־רוז מצדדת בביטול חוק הספרים, ומברכת על כך. "בתקופת החוק מכרו פחות ספרים", היא אומרת, "משום שאנשים קנו פחות ספרים, אז מה עשינו בזה? כשספר כזה או אחר השתחרר מהמחיר המלא במסגרת החוק, את העלומים שלו הוא כבר הפסיד והוא כבר לא היה בתודעה הציבורית. צריך לאפשר למי שמבין במסחר ספרים לקבל את הספר בשלב הראשוני שלו, ולתת לו לשחק עם הספר, לראות מה עובד ומה לא".
יש תלונות על כך שהרשת בוחרת להציג בעיקר את הכותרים של ההוצאה שלכם, מה שגורם נזק להוצאות אחרות.
"הכול נעשה באישור הממונה על ההגבלים העסקיים. אנחנו מציגים ספרים לפי מה שמוכר".
את סבורה שספר הוא מוצר?
"ברגע שהוא נמכר בחנות, ספר הוא מוצר. אמרו לי פעם שזו זילות של הספר, ואמרתי שיש כאלה שמחלקים תנ"כים בחינם – האם גם זו זילות? האפיון של דבר מסוים לפי המחיר שלו הוא ערך קפיטליסטי לחלוטין".
אחת מן ההצעות שעלו ביחס לחוק הספרים לא מומשה בסופו של דבר, ואליגון־רוז זועמת על כך עד היום. "במסגרת החוק הציעו להעניק תמיכה כספית ישירה לסופרים, בדומה למה שנותנים לתיאטראות. איגוד המו"לים דחה את ההצעה וזה מאוד כאב לי, כי אני בצד של הסופרים. ספרי ילדים וספרי ביכורים נדפקים עכשיו: הוצאה של ספר ביכורים עולה עשרות אלפי שקלים, והם מוכרים רק מאות עותקים. המצב הזה יגרום לי להוציא פחות ספרי ביכורים".
אבל עדיין צריכים להקים את הדור הבא של הסופרים.
"אם לא נגדל דור חדש של סופרים, אנחנו נתכווץ. כשלא מוציאים מספיק ספרי ביכורים, מצד אחד המצב הכלכלי של ההוצאה משתפר, אבל את למעשה כורתת את הענף שאת יושבת עליו. יש הרבה דברים שאנחנו עושים בהוצאה ויודעים שהם לא כלכליים, אבל יש גבול".
פתאום גילו סופר
כמנהלת אמנותית וכמפיקת תקליטים בחברת סי.בי.אס, ראתה אליגון־רוז גם כיצד תקליטים מסוימים לא זוכים להצלחה. ובכלל, כפי שהיא מסבירה, לעיתים ספר פשוט לא מצליח, לא משנה אילו פעלולי שיווק נעשים סביבו. "זה מגיע לידי כך שלעיתים קשה מאוד לשווק גם ספרים טובים שיוצאים, ולפעמים אני ממש בוכה מזה. אם הוצאנו שני ספרים של מישהו והוא לא הצליח לפרוץ למרות שאנחנו חושבים שהוא טוב, זה נורא ואיום. מאמצי שיווק לא עוזרים כשלא קונים את הספר. יש בעולם ספרים שהם לאניני טעם. יש ספרים מופלאים שהיו לנו, מתורגמים ולא מתורגמים, שלא הצליחו. אז מנסים עוד פעם ועוד פעם, אבל בסוף מרימים ידיים".
דוגמה לספר כזה שלא הצליח הוא "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שמספר על נערים סינים שנשלחים לחינוך מחדש בשנות השבעים, ונחשפים לספרים מערביים שנאסר עליהם לקרוא. אליגון־רוז: "זה ספר מאוד יפה שהייתי בטוחה שיצליח יותר. מצד שני יש ספרים מצוינים שיכולים לדבר לשכבה רחבה יותר, וזה גם הרבה מזל. לעיתים הספר נשאר, ולעיתים ההצלחה שלו נדחית. כך למשל, כשיצא 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה (פן הוצאה לאור, מ"פ), פתאום אנשים התחילו לקנות גם את הספרים האחרים שלו, שהוצאנו בעבר. פתאום גילו סופר".
כשהיא נשאלת אילו ספרים אהובים עליה ביותר, היא אומרת שיש הרבה, אך שולפת מהמדף את "12 סיפורים נודדים" של גבריאל גרסיה מארקס, שיצא בהוצאת עם עובד. "אני אוהבת לקרוא בו שוב ושוב, השתגעתי ממנו", היא מצהירה, "ובכלל, אני אוהבת סיפורים קצרים, את אליס מונרו, סופרת מהפנטת שאנחנו מפרסמים את ספריה. ספרים מכוננים עבורי הם 'הזהו אדם' של פרימו לוי, 'הדרמה של הילד המחונן' של אליס מילר ו'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. גם את עגנון אני אוהבת לקרוא".
ובאותה נשימה היא מצהירה שבתקופה האחרונה יש לה פחות ופחות זמן לקרוא ספרים בעקבות הפעילות הפוליטית שלה. אליגון־רוז, ממקימי תנועת "שלום עכשיו", היא פעילה בולטת לטובתו של אבי גבאי, ומנהלת כנסים פוליטיים שחלקם מתקיימים בסלון ביתה. היא מפעילה עמוד פייסבוק בשם "החברים של תלמה", ובו היא מפרסמת פוסטים פוליטיים.
"אנחנו פעילים של מפלגת העבודה, שמאל מתון", היא אומרת, "מפריע לי שאנחנו לא מנסים לפתור את הבעיה המרכזית שלנו: הסכסוך היהודי־פלסטיני. זה גומר אותנו – החלחול הזה של האלימות והשיסוי, ואני מאמינה שזה קשור, כי אי אפשר שיהיו לך שתי אמות מוסר. ראש הממשלה יוצא נגד המשטרה, נגד בית המשפט, נגד הרמטכ"ל, קורא לנשיא ריבלין 'שמאלני'. זה דבר נורא שמשפיע על אנשים. אף פעם לא הייתה כאן שנאה כזו. ברוח דבריו של דוד בן גוריון, אני מאמינה ששלמות העם חשובה משלמות הארץ, וסבורה כי אם יהיה סיפוח של השטחים זה יהיה סופה של המדינה היהודית".
השמאל הישראלי נמצא כיום בשפל.
"העם עובר שטיפת מוח, השמצה, שאסור להיות שמאל ואסור להגיד את המילה שמאל. הסוציאליזם בעיניי ניצח עד כדי כך שהוא עבר מן העולם, כי העקרונות שלו כבר מובנים מאליהם: מדינה צריכה להיות מדינת רווחה. אבל אנחנו חיים במדינה שלא דואגת לאזרחים, ובכלכלה קפיטליסטית מאוד שהופכת כל הזמן את העשירים ליותר עשירים ואת העניים ליותר עניים".
במשך שנים הייתה אליגון־רוז פעילה בהנהלת אקו"ם, והיא מכירה את הקושי של אמנים מבוגרים להתפרנס ואת התחושה הקשה כאילו שכחו אותם. גבי שושן שחש שהקהל שכח אותו ושם קץ לחייו בשנת 2016 ויגאל בשן ששם קץ לחייו לאחרונה כתוצאה מדיכאון ומכאבים הם דוגמאות מדכדכות לזמרים נפלאים שחזרו להיות מושמעים רק אחרי שכבר הלכו לעולמם.
את מרגישה שמשמיעים את השירים שלך מספיק?
"אני לא סופרת אם שומעים אותי מספיק או לא. יש שירים שנשארים קלאסיקה אז שומעים אותם, אבל כשהשיטה ברדיו מגבילה את העורכים עד שכמעט אין מקום לטעם האישי שלהם, כמו שעושים ב'כאן' ובגלגל"צ, זה איום ונורא. זו תת־תרבות שיוצרת להיטים רק כי משמיעים כל הזמן את אותו הדבר. אבל אני חושבת שאנשים לאט לאט לומדים להרכיב לעצמם פלייליסט משל עצמם".
בית נוסף לרועי קליין
אחד השירים העוצמתיים ביותר שכתבה הוא "אל ארץ צבי", שמילותיו נכתבו במקור לנעימת סרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן", שיצא לאקרנים בשנת 1977. את השיר ביצע יהורם גאון, ששיחק את יוני נתניהו בסרט. אליגון־רוז, שעבדה אז בחברת התקליטים סי.בי.אס והופקדה על כתיבת המילים, ניסתה להתחמק מן הבקשה.
"האמת שלא רציתי לכתוב את מילות השיר הזה", היא משחזרת, "הרגשתי שזה כמו לרכוב על התהילה של מבצע אנטבה, וזה לא התאים לאופי שלי. בסופו של דבר סגרו אותי בחדר, לקחתי את המנגינה והתחברתי לרגשות שלי בבוקר שבו נודע על המבצע. בחמש בבוקר כולם בארץ כבר ידעו מה היה, בלי סלולרי או קבוצות וואטסאפ. אני לא חושבת שהייתה לי עוד פעם הרגשה של גאווה לאומית כמו באותו יום שבו הצליחו לשחרר את החטופים. זו הייתה מציאות שמעבר לסרט קולנוע, הרגשה שאין דבר שלא נעשה האחד בשביל השני ובשביל הארץ הזו.
"בעקבות הסרט יצא תקליט עם השיר הזה, אבל על העותק הראשון שיצא חתמתי בפסבדונים. קראתי לעצמי א. גלעדי, כי לא רציתי לגנוב את הזוהר של המבצע. יום אחד נודע לי שזה השיר של מדורת השבט של בני עקיבא. מדהים איך לשירים יש את הדרך שלהם. הם לא שואלים את הכותב לאן הם יגיעו, השיר הוא יצור בפני עצמו".
לאחר שנהרג רועי קליין בקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, נסעה אליגון־רוז ברכב ושמעה ברדיו כיצד אחותו מקדישה את השיר "אל ארץ צבי" לזכרו, כשיר שהיה אהוב עליו מכול. "פתאום שמעתי את השיר מהזווית שלו, בשילוב ההקשר של המלחמה, והבנתי את האפקט של השיר על כל הקבוצה הזו, על האנשים האלה שגדלו לאורו, וממש נגמרתי מזה".
היא נסעה לבקר בבית משפחת קליין ונתנה להם את מילות השיר בכתב ידה. בהמשך אף החליטה לחבר בית נוסף לזכרו של קליין. כשמשפחת קליין ביקשה שיהורם גאון יבצע את השיר עם הבית החדש, הוא הסכים מיד. "שלחתי ליהורם את המילים והוא כתב לי: 'עכשיו אני בוכה, מתי מקליטים?'", היא נזכרת בהתרגשות.
בעקבות מבצע צוק איתן כתבה שיר לזכרו של דניאל טרגרמן בן הארבע, שנהרג מפגיעת פצמ"ר בביתו בנחל עוז. "ביום שהוא נהרג", אומרת אליגון־רוז בדמעות, "עשיתי לו פינת זיכרון בבית. שמעת את השיר? גם אני לא יכולה לשמוע אותו עד הסוף בלי שאבכה. רק אז הבנתי, בניגוד להתעקשות שלי ביום שבו התנגדתי לכתוב שיר לסרט 'מבצע יונתן', שזה התפקיד של מי שיודע, כמוני, לכתוב שירים: לכתוב משהו יפה שיישאר אחרי האנשים האלה".
וכמו שלשירים שלה יש מעמד נצחי, אליגון־רוז סבורה שגם מי שכתב ספר והוא לא זכה להצלחה – לא צריך להרים ידיים. "הרבה פעמים אני אומרת לאנשים: 'ברגע שכתבת ספר, זה נהדר. הספר ישנו באוויר'. כמו ביהדות, יש ספרים שמתחדשים אחרי 500 שנה. היוצר צריך לעשות את שלו, לא לחשוב איך לעשות את זה כדי שזה ימכור, כי ספר צריך לבוא מתוך תשוקה. אנחנו אף פעם לא יודעים איפה ינבוט פרח הפלאים".
