אנחנו כמעט לא יוצאים למסעדות עם חברים. הסיבה לכך היא שכאשר רוב האנשים יוצאים למסעדה, הם קוראים את התפריט ומזמינים מנה ראשונה לכל סועד, מנה עיקרית לכל סועד, במקרה הטוב קינוח לכל אחד, ותוך כדי מדברים על החיים. אנחנו מגיעים למסעדה אחרי שקראנו את התפריט באוטו, מזמינים את רובו, ותוך כדי מדברים (רק) על האוכל שיוצא.
יש לי רק שתי חברות בעולם שאני יכולה לצאת איתן למסעדות ולעשות בדיוק את מה שהייתי עושה עם אלון. למזלי, אחת מהן היא אבישג שאר־ישוב, הצלמת המהוללת של המדור הזה, ולמזלנו, גם בעלה כזה.
מפה לשם, מצאנו את עצמנו בוויסקי בר, שהוא בעצם מוזיאון ויסקי (החמישי בגודלו בעולם!), המציג ומגיש למעלה מאלף סוגים של ויסקי מכל רחבי העולם (שתיתם פעם ויסקי מהודו?).
כבר בחלל הכניסה תוכלו לחזות בחלום של רוב הגברים: קיר ענק המשובץ כולו בקבוקי ויסקי נוצצים בצבעים ובגילים שונים (גרישה המלצר סיפר לנו שאתמול נמכר שם בקבוק ששוויו 300,000 שקל. פשע לא לקנות).
זה מקום מושקע, אין ספק. בעיצוב, בתאורה, באקוסטיקה, ונדמה שאפילו השפמים שמעטרים את פני המלצרים לא כאן במקרה. גם המנות עצמן משובצות בטעמים עדינים של ויסקי, שלעיתים הורגשו רק בתפריט. למשל – קרפצ'יו פילה בקר עם פיסטוקים קלויים, בלסמי מצומצם, עגבניות שרי צהובות חצי לחות (מעולות ממש) ואיולי ויסקי. קשה לומר שהרגשנו את הוויסקי במנה, אבל כשהפסקנו לחפש אותו זו הייתה מנה מצוינת. לצידה הוגשה פוקאצ'ה ארוכה וחמה שתפקידה לנגב את כל המיצים הטובים שנשארים על הצלחת. גם מנת הפטה כבד הייתה מעולה – היא שודכה לריבת פירות יבשים ומחית חמוציות וצנימים, ושילבה מתיקות, חמיצות, רוך וקושי (כל מה שצריך במנה, ובאנשים).
הסינטה המעושנת הייתה החביבה עליי – מעושנת כהלכה ועם בצלים שרופים וקרם סלק בגוון מהמם. היו גם סלט ירוקים פריך וקערת פטריות מוקפצות בטעם עמוק.
התפריט נפתח בהסברים על הכשרויות האפשריות לוויסקי בעולם לפי דרגות עם נימוקים והיתרים שונים, בחתימתו של הרב אורן דובדבני – ראש מערך פיקוח מזון בצהר. מבחינתי זה חידוש גדול. הרי ניתן היה להסתפק בתווית כשרות של צהר, ושכל אחד יחליט בעצמו כמה הוא מחמיר. ובכל זאת בחרו לשתף אותנו במאמר הקצר והחשוב הזה. המשך התפריט מחולק ל"מסעות". כל מסע מורכב מארבע טעימות של ויסקי לפי אזור גיאוגרפי, משפחה, או מסע בעולם מקצה לקצה לפי איכויות.
גרישה, המלצר המשופם, סוגר עם הגברים מה בא להם לטעום והולך לאסוף בקבוקים מהקיר. הוא מגיע עם כוס מדידה ומתחיל למזוג תוך כדי שהוא פוצח בהסברים ארוכים על כל מנה. אף אחד על השולחן כבר לא צלול, הבנות פורשות לעיסוקן (אינסטגרם) בזמן שהבנים ממשיכים להקשיב. 15 דקות עברו וגרישה ממשיך לדבר. ביררתי דרך העיניים עם אלון שזה אכן מעניין אותם והם לא מקשיבים רק מתוך נימוס וכשהבנתי שכן, חזרתי לגלול את הפיד.
העיקריות הגיעו: ניוקי רכים על פירה ארטישוק ירושלמי, עם פטריות ואספרגוס. מנה מעולה לשלב כזה של הערב, שבו חובה למצק את האלכוהול בבטן. גם האסאדו היה נפלא, צלוי לפרקים ורך. גרישה עוד איתנו, כן? אבישג ואני זוללות בהנאה גדולה והבנים ממשיכים לשתות. את מנת השרקוטרי־בשרים מעושנים וכבושים, אנחנו משאירות להם. גרישה לוקח את הזמן, משקיע בהם, נותן להם להריח בקבוקים, ושופך את כל הידע שלו. הם נראים בעניין מתמיד, ואנחנו מתחילות לרכל.
עברנו לקינוחים. הם היו מופלאים, בדיוק מה שארוחה כזאת צריכה. אחד היה עם חמאת בוטנים והשני בצורת סיגרים שחורים עם קרם לוטוס.
אבל עם כל הכבוד למנות המעולות, אני חושבת שהכוכב של הערב היה גרישה. הוא הפך ארוחת ערב עם חברים לחוויה של ממש, שככל הנראה אף אחד מאיתנו לא ישכח. הוויסקי בר הוא לא עוד סתם מסעדה, הוא כאמור מוזיאון ויסקי, ואתם תעברו פה ערב כמו שרק שילוב שתי המילים – הרחוקות לכאורה – הללו יכול להעניק.
