"האחיות המוצלחות שלי" היא ללא ספק אחת הסדרות המצחיקות ביותר שנראו על המסך הקטן בישראל. היא רשמה עד כה עונה ראשונה ומדהימה, ועונה שנייה שמעט נפלה ממנה ברמה אך עדיין הייתה מצוינת. תשעה חודשים אחרי פרק הסיום הקודר משהו של העונה השנייה, הגיעה סוף־סוף העונה השלישית, ונפתחה דווקא באקורד אופטימי: אורית וקארן מחכות ללידת התינוק, נטלי רוצה להגשים את עצמה ומור סוף־סוף משתחררת.
הסצנה הראשונה מציגה את נסיעתם של מור ורוני, המפקד האידיוט שלה, אל הבקו"ם. לצד השמחה עבור מור, אי אפשר שלא לחוש עצב: רוני (גל תורן), הוא אחת הדמויות הכי מצחיקות בסדרה, וזו הפעם הכמעט־אחרונה שנזכה לראות אותו בעונה הנוכחית. בכלל, השירות הצבאי של מור היה הצד הקומי החזק של "האחיות", ולמעשה עונה זו נפרדת מהדמויות שסיפקו את רוב הרגעים המגלגלים מצחוק של הסדרה – כמו ליזו, חברתה של מור לבסיס, שהמינון שלה בסדרה יורד באופן משמעותי, או צילי, המפקדת חסרת הכישורים החברתיים, שגם היא לא זוכה להפציע בעונה זו על המסך.
את החסך הקומי בעונה מנסות היוצרות להשלים בעזרת דמויות הזויות אחרות – כמו מנור, בנה הוונאבי מוזיקאי של גילת המנהלת, או אריק, סדרן הקולנוע שעובד עם מור, שגם הוא אינו ניחן בכישורים חברתיים כלשהם, או שירה, שותפה שאף אחד לא ירצה בדירה שלו. כל אלו הן אכן דמויות הזויות שבוימו ביד אמן (גורי אלפי אהרון), אבל אף אחת מהן לא משתווה לדמויות שעזבו. מזל שלפחות מידד (שלומי אברהם המעולה) נשאר, ומספק עבור הצופים את מנת הווירדוז הנדרשת.
אז הסדרה קצת פחות מצחיקה, אבל בהחלט עמוקה יותר: דמויות האחיות זוכות להגיע לרבדים חדשים באישיות שלהן, ויש לזקוף זאת גם לזכות השחקניות המעולות – דנה אברהם־סמו, נלי תגר וטס השילוני. ההבשלה של הדמויות באה לידי ביטוי בכמה קטעים רציניים יותר, שבהן האחיות עומדות על שלהן: ברגע שאורית נעמדת מול אביה ומבהירה לו שהערך "המשפחה לפני הכול" אומר שגם הוא צריך גם לכבד את החלטותיה לגבי משפחתה העתידית, ולא רק היא צריכה להתחשב בעבר המשפחתי; או בפרק תשע המופתי, שבו הסדרה מתעמתת עם אחד הטאבואים הכי גדולים של החברה הישראלית – השירות בצה"ל. בפרק זה, מור מטיחה ברוני נאום שהוא בגדר חובה עבור כל חייל שבוז ששונא את מפקדיו וסופר ימים עד לשחרור. ובכלל, נדמה שמסעה של מור בסדרה הצליח לפצח את חוויית השחרור שמוכרת לכל כך הרבה צעירים ישראלים: השיכרון לצד הבלבול, הסיפוק לצד ההתפכחות, וההתמודדות מול חברים שהיו עבורך עולם ומלואו בצבא אבל באזרחות פתאום נדמה שאין לכם על מה לדבר.
הפרק העשירי של העונה השלישית מתכתב באופן מופתי עם הפרק העשירי של העונה הראשונה: גם הוא מוקדש כל כולו לנטלי, שדמותה המוקצנת היא התגלמות דור ה־Y. אם בעונה הראשונה הפרק נסוב סביב שיחתה עם ראש הממשלה, שבסופו הוא נאם נאום תוכחה מרהיב נגד בני דור זה, בעונה השלישית נטלי מובילה את הפרק הזה לבדה (בהקבלה מול שירה השותפה), ומדגימה את מהות דור ה־Y בלי לדעת שהיא מייצגת אותו – בהתמקדות האובססיבית שלה בחוויה העצמית, באופן נלעג אך גם מלא חמלה.
בכלל, זו הגדולה של הסדרה הנפלאה הזו: היא אמנם מסמך נוקב וביקורתי על ההתנהלות של הצעירים במדינת ישראל – כאשר כל אחת מהאחיות משקפת שכבת גיל אחרת, על חסרונותיה (ויתרונותיה) – אך לצד זאת, הביקורת מלאה באמפתיה, ושלוש האחיות מזמינות סטירה אך גם חיבוק.
כך למשל, ברגע הלידה אורית עסוקה בלחפש את הנייד כדי לצלם את הלידה במקום לצפות בה מתרחשת – אבל בוכה מהתרגשות כשהיא מבינה שפספסה את מועד הצילום אבל התינוק הגיח לאוויר העולם. או בעימות בין נטלי לבוסית שלה, נילי (עלמה זק), כאשר האחרונה מטיחה בה: "את בדיחה על הדור שלך", נטלי עונה לה: "גם את". כי עם כל הביקורת על הדור הצעיר, הכותבות (גלית חוגי ונועה ארנברג) והבמאי אלפי יודעים שגם בני הדורות המבוגרים יותר אינם חפים מפגמים ומטעויות.
יס העלו את כל פרקי הסדרה לאוויר בבת אחת, כך שתוכלו להסתער על העונה בצפיית בינג'. אך אני מזהירה מראש: בתום מרתון צפייה קדחתני, כשהקרדיטים רצו על המסך בפרק הסיום האופטימי, השמחה שלי עבור הדמויות שוב נמהלה בעצב. הלוואי שכבר תצא עונה 4.
האחיות המוצלחות שלי, יס
