זמן קצר אחרי שסיימו את לימודיהם, נקרתה בפני יניב סגלוביץ' (40) ודני רוזנברג (39) הזדמנות נדירה, שעבור קולנוענים בני דורם הייתה כמעט דמיונית. שלושים שנה מאז שיצר את סרטו האחרון, חזר אורי זוהר לכיסא הבמאי והשניים סייעו לו במלאכה. "בהתחלה אורי הבהיר לי שהסרט לא מעניין אותו", נזכר רוזנברג. "הוא הטיל עליי את האחריות לכתיבתו ורק רצה לצפות בתוצר הסופי. אבל במהלך הפגישה, כשהתחלנו לגלגל רעיונות, ראיתי את הניצוץ שנדלק לו בעיניים. זה היה אמור להיות סרט שמתאר מדרשה לבנות חוזרות בתשובה, אבל פתאום הוא התלהב מהסיפור שצץ במוחו, על רקדנית חוזרת בתשובה שנאלצת לוותר על האמנות שלה, שזה במובן מסוים גם הסיפור שלו".
זוהר, שהיה שחקן, סאטיריקן ויוצר קולנוע מוערך מאוד החל משנות השישים, התחיל בתהליך של חזרה בתשובה בשנת 1977. חזרתו בתשובה הכתה בהלם את עולם הזוהר הישראלי, בעיקר בשל העובדה שסימל את הרוח החיה מאחורי היצירה החילונית של אותן שנים – יצירה חסרת רסן, חופשית ולעיתים וולגרית. במסגרת השינוי שהתחולל בו הוא קטע כמעט באחת את עשייתו האמנותית, ולמשך שנים רבות נעלם לחלוטין מאור הזרקורים. בין סרטיו המוכרים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית היו "מציצים", "עיניים גדולות", "חור בלבנה" ועוד. בשונה מהאופי שהחזרה בתשובה קיבלה בימינו, באותה תקופה היא הייתה שם נרדף להתבדלות ולהתרחקות מהעבר. זוהר ורעייתו אליה בחרו לעזוב את ביתם המיתולוגי בתל־אביב, שהיה אז מקום מפגש מרכזי לאנשי הבוהמה, ולעבור להתגורר בדירה צנועה בשכונה חרדית בירושלים, הרחק מרעשי הרקע.
סגלוביץ' ורוזנברג סיימו את לימודיהם בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים "סם שפיגל" לפני כ־13 שנה, ותקופה קצרה לאחר מכן קיבל רוזנברג טלפון ממנהל בית הספר, רנן שור. "רנן היה עוזר הבמאי של אורי בסרט האחרון שהוא עשה, 'הצילו את המציל'", הוא מסביר, "אורי התקשר אליו וביקש את עזרתו בהפקת סרט תדמית למדרשה. זאת הייתה הפקה סטודנטיאלית דלת תקציב והרב זוהר התבקש להוציא את הסרט אל הפועל. כעבור כמה שעות כבר נפגשתי עם אורי. כשהבנו שאנחנו מרחיבים את הסרט ושהוא הולך להיות מעורב בכל שלבי העשייה, ביקשתי ממנו רק דבר אחד: שנצלם גם את התהליך".
למה?
"הייתה לי תחושה שהמפגש הזה, שבמהלכו זוהר מנסה לאחוז באש בלי להישרף, לתת דרור ליצריו האמנותיים בלי ששדי העבר יתדפקו על חלונו ויצר הרע ירים ראשו – יהיה מרתק. כבר מהפגישה הראשונה נראה שהוא נקרע בין הבערה האמנותית שהתעוררה בו מחדש, לבין עמדתו התורנית כי מדובר בהבל הבלים וביטול זמן תורה יקר, ונראה שלי כמתעד נותר רק להדליק את המצלמה".
"הסרט שיצרנו מאחורי הקלעים לוכד חלון הזדמנות מאוד מיוחד ובו אורי נפגש ומתעמת עם עברו", מוסיף סגלוביץ', שחקר רבות את סרטיו של זוהר ומבחינתו העבודה איתו הייתה חלום שמתגשם. "החיבור שלי איתו היה מאוד טבעי. דני ידע על האהבה שלי לסרטים של אורי. משהו באישיות הסוערת והאותנטית שלו כבש אותי, וראיתי בו הרבה מעצמי. במשך השנים הצטברו אצלי גם חומרים נדירים שלו על המדף".
"חוקר הקולנוע ד"ר אריאל שווייצר מכנה את יניב מומחה מספר אחת לסרטיו של אורי זוהר", מציין רוזנברג בחיוך.
בזכות הרמח"ל
מהר מאוד, הסרט "סיפורה של רקדנית" שרוזנברג וסגלוביץ' נקראו לסייע בהכנתו, הפך להיות שולי. השניים אספו חומרים מאחורי הקלעים שמתעדים את זוהר במהלך כל שלבי עשיית הסרט, וקיוו להפוך את החומרים הללו לסרט תיעודי־ביוגרפי נפרד. גם ארבעים שנה אחרי שהתרחק מתעשיית הבידור הישראלית, חייו של הרב אורי זוהר מסקרנים ותופסים כותרות. אבל בלי קשר להתעניינות הציבורית הרחבה בו, לסגלוביץ' יש גם חיבור אישי לנושא. הוא גדל במשפחה מסורתית מטבריה, ושני אחיו חזרו בתשובה והתחרדו. הוריו, שרצו להשאיר אותם קרובים לבית, החלו לשמור שבת ונתפסו גם הם באורות התשובה. הוא מגדיר את עצמו אדם מאמין, אך לא שומר מצוות. בין היתר הוא ערך את "מחוברים", "יחידה מעורבת" וסדרות דוקו נוספות, ביים את הסרט התיעודי "טבריה בקופסה", ואת הסרט הקומי הקצר "לתפארת מדינת ישראל" שהיה מועמד לפרס אופיר והסתובב בפסטיבלים רבים בעולם.
גם לרוזנברג יש חיבור ישיר לסרטיו של זוהר. סרטו הראשון במגמת הקולנוע בתיכון אלון עסק במציל לשעבר ושאב השראה ברורה מדמותו של זוהר במציצים. בסרט שיחק אביו של דני, נתן ז"ל. הוא ביים לאחרונה את הסרט "הבשורה על פי אבא שלי" שנמצא בימים אלה בתהליך עריכה, ועובד על סרט דוקומנטרי בשם "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". בין השאר כתב וביים את "בית אבי" דרמת מלחמה דוברת יידיש, ואת סדרת הטלוויזיה "ג'וני ואבירי הגליל" ב־yes, היה אחד היוצרים של סדרת הטלוויזיה "מלכות" של הוט, וכמו כן עיבד יחד עם איתי טיראן את המחזה "אל נקמות" על פי שלום אַש. כיום הוא גם מרצה בבית הספר סם שפיגל, שאותו סיים בהצטיינות.
הסרט על המדרשה צולם לפני למעלה מעשור, מה קרה מאז?
סגלוביץ': "הסרט של אורי הופק בתנאים דלים וחסרי תקציב. כשערכנו אותו בדירה הסטודנטיאלית שלי פתאום נוצר רובד נוסף בקשר בינינו. ישבנו הרבה שעות ביחד וממש התחברנו. דיברנו על כל מיני דברים, היינו אוכלים יחד צהריים ואם הוא היה עייף הוא נח במיטה שלי. הסרט העלילתי של אורי התקדם יפה והצליח, אבל הסרט על אורי נגנז. ערכנו כמה סצנות וראינו שאין מספיק בשר. בשלב ההוא היו לנו רק צילומים שלו מביים את הסרט, והוא לא היה שלם עם התוצאה. ניסינו לשכנע אותו, אבל הוא ביקש לא להמשיך את העריכה".
איך בכל זאת זה קרה?
רוזנברג: "המפגש עם אורי היה כה משמעותי עבורנו, ולא רצינו להפסיק את הקשר באבחה אחת. ביקשנו ללמוד איתו, והוא נענה לבקשותינו. קבענו ללמוד יחד פעם בשבועיים בביתו בירושלים".
מה למדתם?
"במשך שש שנים למדנו את 'דרך השם' של הרמח"ל, ואחר כך את 'מסילת ישרים', שאנחנו לומדים עד היום. השיעורים הם מאוד אסוציאטיביים ואנחנו גולשים לשיחות אישיות, שומעים זיכרונות של אורי ותובנות על חייו האישיים. זכינו לרב ומורה מרתק והוא מאוד משמעותי בחיינו. הוא גם מדריך אותנו בחיינו האישיים, הוא נכח בחתונה שלי, וארגן את טקס פדיון הבן של בני, שלא הייתי עושה בלעדיו".
סגלוביץ': "את כל השיחות בינינו הקלטנו בסלולרי, כדי שנוכל לחזור על הדברים. בכל הזמן הזה מעולם לא ויתרתי על החלום להוציא את הסרט, אבל נדמה שדני ואורי שמו אותו מאחוריהם, והסתפקו בחברות".
רוזנברג: "אחרי כמה שנים עלה פתאום רעיון להשתמש בחומרים המוקלטים של השיחות שלנו לסרט. עשינו ניסיון קטן והדבקנו למלל צילומי נסיעה משותפים, וחומרים מתוך הסרטים של אורי שהתחברו אסוציאטיבית".
פה השתלם כל הידע שיניב צבר על הסרטים של אורי?
"סוף־סוף יכולתי לעשות בו שימוש", הוא מודה.
רוזנברג: "כבר מהפגישה הראשונה נראה שהוא נקרע בין הבערה האמנותית שהתעוררה בו מחדש, לבין עמדתו התורנית כי מדובר בהבל הבלים וביטול זמן תורה יקר, ונראה שלי כמתעד נותר רק להדליק את המצלמה"
רוזנברג: "אין אף אחד אחר שהיה יכול לעשות את זה. רק אדם כמו יניב שמכיר כל סצנה על בוריה, יכול היה לחבר את הכול לתמונה שיצרה רובד נוסף לסיפור חייו של אורי. לא רצינו לעשות סרט שבו אחרים יספרו עליו, והידע של יניב אפשר לנו שרק הסרטים שלו יספרו את סיפורו".
סגלוביץ': "הרגשתי כמו צייר עם פלטת צבעים. עבדתי ממש אסוציאטיבית, השתמשתי הרבה בסרטו 'חור בלבנה' שהוא מגוון ואסוציאטיבי בעצמו. כל טקסט שאורי אמר, ישר קפצה לי התמונה המתאימה מתוך הסרטים שלו".
מה גרם לו לשנות את דעתו?
"כל כמה שנים נדנדתי לו על הסרט כי לא יכולתי לוותר. הוא תמיד ענה: 'תביאו משהו שיהיה בו בשר ונדבר'. כשהראיתי לו את העריכה של 'סצנות הנסיעה' הוא אמר 'זה מעניין'. גם משם זה היה תהליך ולא קרה ביום אחד".
איך תמללתם שנים של שיחות?
"זאת באמת הייתה עבודת קִטלוג מטורפת. נעזרנו באדם חיצוני שתמלל במשך כמה חודשים את השיחות וסימן את כל החלקים הרלוונטיים. זאת הייתה עבודת העריכה הראשונית, שהייתה על קובץ וורד ויצרה את השלד של סיפור חייו. היו גם חורים שהיינו צריכים להשלים אחר כך בריאיון מיוחד".
מאיפה היה לכם תקציב?
"לאחר שחזרנו לסרט בשנה שעברה, מיד הצטרפו אלינו שני גופים מרכזיים – 'הוט 8' ו'הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה' שדרבנו אותנו כל הזמן להמשיך".
מאבק בין שני כוחות
ולבסוף, לאחר שנים של עבודה קשה, יצא הסרט "אורי זוהר חוזר" (מופץ דרך "יונייטד קינג" בהקרנות מסחריות בכל הארץ וגם מוקרן בימים אלה ב'הוט 8' ובהוט vod). זהו סרט ביוגרפי ייחודי: ללא חומרים ביוגרפיים. כפי שסגלוביץ' מנסח זאת: "היצירות של אורי מספרות את סיפורו".
"אורי סיפר את סיפור חייו בכל סרט שיצר", מוסיף רוזנברג. "הקונפליקט המרכזי תמיד היה התיאור של המסע הרוחני שלו, לפני שהוא בכלל יצא אליו, או של הניסיון להתגבר על היצר הרע ועל השדים שבנפשו – זה מופיע כבר בסרט הראשון שלו".
"בעריכה ראיתי שהסרטים שלו היו בעצם נבואה שהגשימה את עצמה", ממשיך סגלוביץ', "פתאום בנבירה בחומרים ראינו סצנות שתיארו את מה שעתיד לקרות, אחד לאחד".
איך עובדים יחד שני במאים?
סגלוביץ': "נאלצנו לעשות עבודה רבה על המידות, אבל הסרט לא יכול היה להתקיים בלעדי אף אחד מאיתנו. היו מריבות ותקלים, אבל שנינו ידענו שרק במארג הזה זה יכול להצליח. האינטרס המשותף היה גדול יותר מרצון שלי או שלו".
רוזנברג: "גם הסרט בבסיסו מציג מאבק בין שני כוחות נפש של אורי, ויכול להיות שזה גם שיקוף של שני הכוחות שהיו בחדר העריכה".
סגלוביץ': "לא רצינו שזה יהיה סרט על החזרה בתשובה, כמו הסרט שאורי צילם. וזה היה אתגר לא פשוט בגלל הכיוון של השיחות בינינו. התהליך הזה התחיל ביחד מהרגע הראשון, ועד היום. זה היה אך טבעי שנביים אותו יחד".
ספרו לי קצת על המאבקים בנפשו של זוהר המוצגים לכל אורך הסרט.
"הסרט מפגיש הלכה למעשה בין העולם החילוני לעולם החרדי. בין זוהר – שידע טוב יותר מכל במאי ישראלי אחר לצייר גיאוגרפיה ישראלית אותנטית, טבעית, שחיה בהרמוניה במרחב ים־תיכוני, תל־אביבי, חופשי ונטול עכבות – לבין יוצרים צעירים, המייצגים חילוניות אחרת, חסרת שקט וביטחון, שמתוך מקום של אובדן ערכים, אובדן דרך, מחפשת אלטרנטיבה רוחנית. ניתן לומר שכמעט בכל רגע זוהר נמצא במאבק ביצר הרע או במה שהחברה מסמנת כיצר הרע, כסטרא אחרא".
כך, באחת הסצנות בסרט זוהר מדבר על אופיו הבעייתי: "ביום צילום בעייתי כזה, לפני שלושים שנה, היו צרחות וצעקות, על המפיק, על העוזר מפיק, על העוזר־עוזר מפיק. על מי שאתה לא רוצה בעולם. הייתי חיה טורפת. אני עוד לא התגברתי על אורי זוהר ההוא לגמרי, אבל אני מקווה שהיום אהיה רגוע. על זה התפללתי הבוקר, שהחיה הרעה לא תתעורר". בסצנה אחרת, מתייחס זוהר לאופי המתירני והמטריד שהיה ל"מציצים": "מה אתה עושה? איך אתה מתבהם? זה הווי ישראלי שהתחיל אז, בניצול, בבדידות איומה. זה התסכול של הגוטה הזה (דמותו במציצים, ש"ר). זה לא מתוך רוע, זה מתוך בדידות".
סגלוביץ': "הוא סיפר שדיילת נרגשת סיפרה לו שכתבה עבודות רבות על 'חור בלבנה'. הוא שאל אותה 'מה כתבת שם?' והיא פירטה לגבי האמירות שלו על היהדות, הקולנוע ,הציונות, הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הוא צחק ואמר 'אני מצטער להרוס לך, אבל אנחנו פשוט עשינו סרט של בדיחות'"
בנוסף, לכל אורך הסרט זוהר מציג לראווה את הדחייה שלו מהעשייה הקולנועית, ואף מודה בזמן הצילומים ש"אני נראה חיוני ושמח אבל אני ממש מבואס". רוזנברג, שרק סיים אז את לימודי הקולנוע, שואל אותו אם הוא לא נהנה בכלל, והתקשה להבין את הסיטואציה מצידו של זוהר. "בהתחלה עמדתי מול במאי שאני מאוד מעריך ולא הבנתי למה הוא מתחרפן. רק היום, עשר שנים אחרי כן, אני יכול להבין את המחיר ואת ההקרבה למען האמנות".
מה המחיר?
סגלוביץ': "אורי מדבר בסרט על כך שהוא ואליה היו בדרך להרס מוחלט של הזוגיות שלהם, ובמצב של כאוס יומיומי שאין בו אהבה. הם אפילו התחילו בתהליכי גירושין. תהליך התשובה שלהם היה קרש ההצלה של הרגע האחרון. הוא מתאר את יצירת 'הפסל של אורי זוהר', וההחלפה שלו בלמידה 'מה זאת אהבה' שגרמו לו לשחרר את האנרגיה והאגוצנטריות שהוא השקיע בפסל, באהבה שהעניק לאשתו".
"ראינו את זה אצלם", מאשר רוזנברג. "אי אפשר לזייף קשר של זוגיות כזו מכבדת במשך כל כך הרבה שנים".
למה הוא לא יכול לשלב תורה ואמנות?
סגלוביץ': "הוא מסביר שאין סתירה. עובדה שאנחנו יכולים לראות יוצרים שמשלבים הכול כמו שולי רנד, אביתר בנאי ואהוד בנאי. אבל מבהיר שהוא, עם האישיות הטוטאלית שלו, לא ידע לשלב. הוא מעיד על עצמו שהוא 'רודף בצע' ורוצה את כל הקופה. הוא גם מקביל את עצמו לריש לקיש, שאיבד את הליבידו שלו כשהתחיל להאמין וללמוד תורה".
הקולנוע חזר להיות הכול
באחת הסצנות החזקות יותר בסרט, זוהר פולש עם צוות הצילום ללוויה של אנשים זרים בבית קברות. הוא מורה לצוות לצלם את הלוויה, ולשחקן הוא אומר להתחזות לאחד מקהל האבלים. הצוות נרתע, חושש לפגוע באבלים, אך זוהר מרגיע אותם "מי כאן יודע מי, מה? כולנו עם ישראל, מתאבלים כולנו".
"זו סצנה שבה ממש אפשר לחזות במה קורה לאורי כשהוא מתמסר ליצירה", מסביר סגלוביץ'.
איך הוא לא ביקש לגנוז אותה?
"אני חושב שמה שיפה בדיאלוג בינינו, זה שהוא לא רצה לכפות עלינו את דעתו", אומר רוזנברג. "הוא ידע שהסרט הזה חייב להראות את האמת שלו, לא לייפות את המציאות. הוא ידע שזה לא יעניין אם זה יהיה רק מניפסט דתי. כשהוא מביט למצלמה הוא אומר 'זה המוות בהתגלמותו', ומדבר על הקולנוע שהיה מרכז עולמו. הוא עומד בבית קברות, צוות הצילום עדיין מתנשף. מספר דקות קודם לכן הוא השתיל את השחקן בתוך הלוויה ורדף אחרי האבלים בדרכם אל חלקת הקבר, תוך שהוא מקפיד על השוט הנכון ועל הכיסוי המקסימלי של הסצנה. הבטתי בו, על הבערה להגיע לשלמות, על התשוקה שגם עיוורה אותו למתרחש, למשמעויות הנלוות למעשיו. הקולנוע חזר לרגע להיות האלוהים, כמו באותם ימים בהם העשייה מילאה את עולמו, דרסה כל דבר אחר בדרך".
ובכל זאת היו גניזות?
"רק ברמת הלכה, בעיקר של חוסר צניעות, והייתה גם התייחסות שלו לאסי דיין ז"ל, שאחרי שהוא נפטר הוא ביקש להוריד סצנה שהוא התייחס אליו, רק מפאת כבוד המת".
רוזנברג: "הוא מסביר שאין סתירה. עובדה שאנחנו יכולים לראות יוצרים שמשלבים הכול כמו שולי רנד, אביתר ואהוד בנאי. אבל מבהיר שהוא עם האישיות הטוטאלית שלו, לא ידע לשלב. הוא מעיד על עצמו שהוא 'רודף בצע' ורוצה את כל הקופה"
מה לגבי המשפחה שלו?
"הסרט לא מתעסק בחייו הפרטיים של אורי היום. הרעיון היה להראות אותו כשהוא יוצא מאזור הנוחות של הבית. אנחנו כמובן מעורבים בחייו. כשהוא הפך להיות סב לנין הוא אמר לנו 'הפכתי להיות מסבא, לסבבה'".
יש בכם קנאה למקום שהוא נמצא בו?
"הייתי רוצה להגיע למקום שאני שלם עם עצמי, כמו שזה נראה עליו", מודה סגלוביץ', ורוזנברג ממשיך אותו: "הסרט הזה הוא חלק ממסע פנימי שאני עדיין עובר. כמובן שיש גם לי שאיפה להרמוניה זוגית כזאת".
איזה מקום תופסת בסרט דמותו של החבר הטוב אריק איינשטיין ז"ל?
"יש קטע בסרט שהוא צופה בסרט החתונה של ילדיהם המשותפים, ומספר על המחיר שהם שילמו בהתרחקות בחברות ביניהם כשאורי פנה לדרך אחרת. הוא גם מספר שאלונה (אשתו לשעבר של איינשטיין, ש"ר), שהייתה חברה טובה של אליה, הגיעה בעקבותיה לסמינר. אריק הסיע את אלונה לסמינר הזה, שבעקבותיו היא חזרה בתשובה ולכן הם נפרדו. אריק שר 'שהלכת לי חבר', אבל גם אשתו הלכה לו בעקבות החזרה בתשובה".
למרות האווירה הנוסטלגית שהסרט משרה על צופיו, זוהר העיד על עצמו שהוא אינו טיפוס נוסטלגי. "אורי תמיד אמר שזה ההבדל המהותי בינו ובין איינשטיין. שאריק תמיד התקשה לצאת מתל־אביב הקטנה", מגלה סגלוביץ'.
"היום, בדיעבד, אחרי השלמת הסרט", מוסיף רוזנברג, "אני חייב להודות שבאמת זה לא כל כך מעניין מה היה עם שמוליק בצריף של אביגדור. העניין הגדול היה התהליך הרוחני ולא הזיכרונות".
אפשר לומר שזה סרט שמיועד בעיקר לחובבי קולנוע?
רוזנברג: "הסרט הראשון שהראו לנו בבית הספר היה 'חור בלבנה', והוא האבא המיתולוגי של הקולנוע הישראלי. ברור שחובבי קולנוע ימצאו בו ערך מוסף משלהם, אבל הסרט לא מיועד רק אליהם כי הוא עוסק בעיקר במסעו הרוחני ולא בסרטים שלו".
יניב, ממש חקרת איתו כל סרט וסרט שלו?
"כן, והכול היה מאוד אימפולסיבי בעשייה הקולנועית שלו, ולא מתוכנן. למשל הוא סיפר לי סיפור שקרה לו במטוס, כשדיילת נרגשת סיפרה לו שהיא כתבה עבודות רבות על 'חור בלבנה'. הוא שאל אותה 'מה כתבת שם?' והיא פירטה לגבי האמירות שלו בסרט על היהדות, הקולנוע, הציונות, הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא צחק ואמר 'אני מצטער להרוס לך, אבל אנחנו פשוט עשינו סרט של בדיחות'. מה שהפתיע אותי היה שכל המיתוסים שנבנו בדיעבד על חבורת לול, לא היו אלא אירועים ארעיים, קטנים ומקריים".
"אורי מייצג סיפור גדול יותר מעצמו", מוסיף רוזנברג. "יש יסוד כמעט מיתולוגי בחזרה שלו בתשובה. הוא הצבר האולטימטיבי שמחליט להפנות עורף אל החוף ולעלות לירושלים, וגם אם הוא לא מודע, יש לכך משמעות סימבולית בסרטיו".
"הוא אומר משפט שלא נכנס לסרט", מגלה סגלוביץ', "שהשומר הצעיר הוא זה שהכין את הקרקע לחזרה בתשובה. הם לימדו אותו את הערך של להעדיף רעיון אידיאי על פני הרצונות האישיים שלו. זה התקבע בו כל כך חזק מינקות שהוא ידע להשתמש בזה בהמשך הדרך, ואפילו בסרט אפשר לשמוע שהוא עדיין שר את השיר של טשרניחובסקי 'אני מאמין'".
מה אורי אמר על הסרט?
"הוא צחק ואמר שיש לו קנאת סופרים".
