"להיות מועמד לאוסקר זו הגשמת חלום עבור כל קולנוען, גם עבור הכי ציניקן בעולם שלא אוהב קולנוע אמריקני", אומר המועמד הישראלי היחיד השנה בטקס האוסקר, גיא נתיב. SKIN, סרטו העלילתי הקצר ודובר האנגלית של נתיב, נבחר לאחד מחמשת המועמדים הסופיים בתחרות, שמחלקת פרסים ב־24 קטגוריות שונות. "זה כבוד גדול עבורי, להיות מועמד לטקס שכולנו גדלנו עליו. בימי התיכון שלי קמתי בארבע בבוקר לראות אותו ויחד עם חברים עשינו הימורים וטבלאות מי עומד לזכות. אני כרגע בתוך זה ועוד לא מעכל את זה לחלוטין אבל זה כנראה יכה בי כשהכול ייגמר".
נתיב (45), נולד ברעננה ולמד בבית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה". היום הוא חי בלוס־אנג'לס עם אשתו, השחקנית היהודייה־אמריקנית ג'יימי ריי ניומן, שהפכה גם למפיקה של סרטיו. המועמדות הנוכחית אינה חוויית האוסקר הראשונה שלו. "בשנת 2003 יצרתי יחד עם ארז תדמור סרט קצר בשם 'זרים', המבוסס על חוויה לא נעימה שעברנו יחד בדרך לפסטיבל סרטים בגרמניה. הסרט הוקרן ביותר משלושים פסטיבלים, זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי, נשלח לאוסקר על ידי חברת ההפקה בלי שעודכַּנו ונכנס לרשימת עשרת האחרונים. אז עוד לא ידענו שצריך לעשות קמפיין בכדי לקדם את הסרט ובסופו של דבר לא נבחרנו לתחרות עצמה, וכל הסיפור הסתיים במפח נפש גדול ושברון לב".
הפעם פעל נתיב בצורה שונה, שהניבה גם את התוצאה המיוחלת. "שכרנו יחסי ציבור, פרסמנו מודעות בעיתונים, שלחנו מיילים וערכנו הקרנות מיוחדות לחברי אקדמיה, שרובם לא רואים סרטים קצרים וצריך להתאמץ לגרום לזה לקרות. אחת ההקרנות התקיימה בניו־יורק, בחדר ההקרנה הפרטי של הזמר סטינג ואשתו טרודי סטיילר, שהפכה לאחת המפיקות של הסרט באורך מלא שצילמנו, וזו הייתה חוויה נהדרת".
ב־22 בינואר השנה, חלומו של נתיב התגשם כאשר התבשר כי סרטו נכלל ברשימה הסופית של המועמדים לפרס. "הרגשנו כאילו זכינו באירוויזיון", הוא צוחק, "זה היה מטורף, קיבלנו את הבשורה בחמש בבוקר מול הטלוויזיה וקפצנו כמו משוגעים. צילמו אותנו כל אחד במקומו, והסרטון הפך לוויראלי".
עד שהגיע לרגע המיוחל הזה, יצרו נתיב ותדמור סרט קצר נוסף בשם "אופסייד", לצד גרסה ארוכה לסרט "זרים", וסרט נוסף ב־2014 בשם "הבן של אלוהים". ב־2010 כתב וביים נתיב את הסרט "מבול", שזכה לציון לשבח בפסטיבל ברלין וזכה בפסטיבל חיפה. לפני ארבע שנים עבר לארצות־הברית, כדי לקדם את קריירת הבימוי שלו.
"הסרטים שעשיתי עד אז לא זכו בהכרה בינלאומית גבוהה. ההצלחה בארץ או בפסטיבלים לא הרשימו אף אחד וכשהגעתי לארצות־הברית הייתי צריך להתחיל מאפס", הוא נזכר, "היו לי רגעים לא פשוטים בכלל כי לא רציתי להתפשר. אני זוכר שהמפיק אורן מוברמן, שעבר מסלול דומה לשלי ועבורי הוא מנטור, התקשר אליי יום אחד ואמר לי שכל אחד יכול לעשות סרט אמריקני, אבל לא כל אחד יכול לעשות סרט טוב, ושלא אוותר על האמת שלי. הוא אמר שאולי עכשיו אין לנו עדיין תקציב, אבל כשהוא יגיע, אודה לעצמי שלא התפשרתי".
אופטימיות זהירה
הרעיון לסרט SKIN הגיע לאחר שנתיב קרא בעיתון סיפור על אב ניאו־נאצי, שלימד את בנו איך לירות במקסיקנים שחצו את הגבול לארצות־הברית, ונורה על ידו למוות לאחר שחזר שיכור הביתה באחד הלילות.
"באותה תקופה חיפשתי מה אני יכול להגיד כיוצר על אמריקה, והכתבה הזו הציתה לי את הדמיון ונתנה לי את ההשראה לרעיון הראשוני של הסרט. סיפרתי אותו לחבר טוב, היוצר שרון מימון, שהציע רעיון מבריק, ותוך כמה ימים כתבנו את התסריט שעוסק במישהו שלומד על בשרו שנאה מהי. הבעיה הייתה שאף אחד לא רצה להתקרב לנושא הזה. המפיקים טענו שאין ניאו־נאצים באמריקה ולא רצו להשקיע. בסופו של דבר החלטנו להפיק אותו בכוחות עצמנו, במימון עצמי. צילמנו חמישה ימים, ערכנו ושלחנו למפיקים. אלו היו ימים שבהם טראמפ עלה לשלטון, אירועי שארלוטסוויל התרחשו והתגובות היו אחרות לחלוטין".
עלילת הסרט עוסקת בפעיל ניאו־נאצי מדרום ארצות־הברית, ומתארת מלחמה אכזרית שפורצת בעקבות חיוך תמים של גבר שחור לבנו הלבן של הכוכב הראשי.
נתיב עצמו אינו יודע האם הענקת הפרס בקטגוריה שבה הוא מועמד תועבר בשידור חי, בגלל כל השינויים שעוברים על הטקס השנה. "האמת שיש המון בלבול במה שהולך לקרות בפועל, ולפי מיילים שקיבלנו מהאקדמיה, זה כן יהיה משודר, אבל אולי רק בסוף הטקס בגרסה מקוצרת".
הכנת כבר נאום זכייה?
"לא. יש לי כבר ניסיון עם סרטים שיוצאים לפסטיבלים, ועם השנים למדתי להודות על כל דבר טוב שקורה, בידיעה שגם אכזבה היא בהחלט אופציה. אשתי קוראת לזה "אופטימיות זהירה". הסרטים הקצרים השנה נהדרים, יש לנו מתחרים מאוד קשים, ויש סיכוי גדול שלא נזכה. כל המסע הזה שלנו הוא הזוי מהבחינה הכי טובה שיכולה להיות; אתה עושה סרט, שולח אותו לפסטיבל ואתה אף פעם לא יודע לאן הוא ייקח אותך, והמטרה כרגע היא לא לצפות ליותר מדי וליהנות מהרגע".
המועמדות פותחת דלתות והזדמנויות?
"אין ספק שזה פותח דלתות אבל אני מתכוון להמשיך בקו שלי, שהגדרתי לעצמי מהרגע הראשון שעברתי ללוס־אנג'לס, והוא לעשות קולנוע אותנטי שאני מאמין בו – גם אם הוא לא מסחרי. ולכן גם את הבחירות הבאות שלי, לא משנה איזו הצעה תגיע, אעשה לפי מה שאני רוצה ומאמין בו ולא משהו שמישהו אחר חושב שאני רוצה. יש תמיד פיתוי ללכת למקומות מסחריים אבל לא אוותר על העומק ביצירה".
גם נתיב, ששואף להמשיך וליצור קולנוע איכותי, מודע לעולם המשתנה של המקצוע שבו בחר, ולא בטוח שמדובר בשינוי לרעה. "מצד אחד, הקולנוע על מסך גדול הולך והופך נדיר יותר, אבל מצד שני, כקולנוען, יש לך אפשרויות גדולות יותר לקבל תקציב מאחת מחברות הסטרימינג, שמאפשרות לך לעשות את הסרט שרצית לעשות. השילוב בין המדיות השונות מאפשר בסופו של דבר חשיפה גדולה יותר של היצירה עצמה, כשכל אחד יכול לבחור איפה מתאים לו לצפות".
המתנה הכי גדולה
תשומת הלב שקיבל הסרט הקצר של נתיב הוביל כמה מפיקים להרים את הכפפה ולהפיק את הגרסה הארוכה של SKIN, שצולמה בשנה שעברה בניו־יורק. מדובר בסרט באורך מלא בכיכובו של ג'יימי בל (בילי אליוט), שמבוסס על סיפורו של בריאן ווידנר, גלוח ראש ניאו־נאצי, שעבר תהליך של התפכחות והסיר את כתובות הקעקע מעל פניו וגופו.
"הסרט הוקרן בפסטיבלים בטורונטו ובברלין, נקנה על ידי חברת הפצה גדולה, ולצד הסרט הקצר, הדברים מתקדמים יחד בצורה מאוד יפה. המפיקים שהאמינו בי עד עכשיו יהיו גם אלה שיפיקו את הסרט הבא שלי, שיהיה מבוסס על סיפור המשפחה של סבתא שלי".
במקביל לפריחה הקולנועית, חגגו נתיב ואשתו ג'יימי את לידת בתם הבכורה לפני מספר חודשים. "זה היה תהליך שלקח הרבה מאוד שנים והרבה מאוד ניסיונות, והיה בזה משהו מאוד סמלי עבורי, של כמה דברים חדשים שנולדו לעולם. היא כמובן המתנה הגדולה ביותר, עם הרבה מחשבות לאיזה עולם בעצם אני מביא אותה.
"הסרט שלי אמנם עוסק בגזענות בארצות־הברית, אבל לצערי גם אצלנו לא חסרים גזענות, שנאה ופילוג, והלוואי שזה ישתנה. גם מבחינת הביטחון שלי כיהודי, אני מרגיש הרבה־הרבה פחות בטוח בארצות הברית, בטח אחרי הטבח הנורא בפיטסבורג ואחרי שבתי ספר יהודיים החלו להעסיק מאבטחים לראשונה מזה שנים. העובדה שהימין הקיצוני בארצות־הברית הרים את ראשו ותוקף גם שחורים ואנשים מהקהילה הגאה מאוד מטרידה את מנוחתי, אבל אני מאמין שבסופו של דבר, דברים ישתנו לטובה".
