ביום שני הבא יֵצא לדרך טורניר הגרנד סלאם באוסטרליה, ובזאת תיפתח רשמית עונת הטניס החדשה. אחד המשתתפים בסיבוב הראשון יהיה מילוש ראוניץ', טניסאי יליד מונטנגרו, שהיגר עם משפחתו בגיל שלוש לקנדה, והפך בשנים האחרונות לאחר הבכירים בסבב העולמי (השיא: מקום שלישי בעולם ב־2016).
ראוניץ', שזכה עד כה בשמונה טורנירים והרוויח 14 מיליון דולר, מדורג כיום במקום ה־24, לאחר שהיה מושבת בחלקה האחרון של העונה החולפת בשל פציעה טורדנית בכף היד. מי שיהיה שם לצידו במלבורן במטרה לסייע לו לחזור לעניינים הוא הישראלי אבי קובלסקי, שהפך בחודשים האחרונים לראש מערך הכושר הגופני של הטניסאי הקנדי. "המערכת סביב ראוניץ' הרגישה שהגיע הזמן לעשות שינוי במערך המקצועי שלו, מה שהוביל אותם ליצור איתי קשר", מספר קובלסקי, "מכר משותף עשה היכרות ביני ובין המשפחה, ואביו, שהוא חובב כדורסל גדול, החל לברר בנוגע אליי. בסוף נובמבר, לאחר כמה פגישות, הדברים נסגרו לשביעות רצונם של הצדדים. כדי להגיע לצמרת העולמית הגבוהה בטניס, צריך הרבה פעמים לשלם מחיר גופני, יש לי ניסיון והבנה במגוון רחב של פציעות, והמטרה היא לשפר את מצבו ככל האפשר".
מה יהיה התפקיד שלך בפועל?
"הגדרת התפקיד היא ראש מערך מדעי־רפואי, תפקיד חדש שנוצר היום בספורט המקצועני שמשולב בו גם נושא הכושר הגופני. מבחינתי, זה אומר ריכוז וארגון מחדש של הטיפול בשחקן, בניית דרך ומדיניות ותיאום בין הגורמים במערכת – כדי שכולם ידעו בכל רגע איפה נמצא השחקן מבחינת עומסים, כשירות גופנית ומצב בריאותי. עקרונות האימון דומים לכולם, אבל צריך לדעת להתאים את מה שנכון עבור כל אחד ברמת הדיוק הגבוהה ביותר".
איך ההתרשמות שלך מהעבודה המשותפת עד כה?
"מילוש הוא בחור חכם מאוד, שמבין היטב את הצרכים של הגוף שלו. הוא ורסטילי בתנועה, מבין וקולט במהירות, וצריך להתאים לו את מה שנכון עבורו. טניסאי ברמות האלה כיום הוא כמו קבוצה בפני עצמה. יש לו צוות רפואי שכולל גם תזונאי ומעסה, צוות מקצועי ואפילו שוזר מחבטים אישי, כשהמטרה של כולם היא לעזור לקדם אותו כדי להשיג את המטרות שהוא שואף אליהן".
שוזר אישי?
"בכל תחרות ברמות הגבוהות נמצא במגרש שוזר, שתפקידו לעזור לטניסאי להכין את המחבט שלו על פי שביעות רצונו מבחינת איכות החוטים והחוזק שבו הם קשורים. שחקן ברמתו של ראוניץ' יכול להרשות לעצמו אחד כזה אישי, שמטייל איתו בעולם".
מה אורך החוזה שחתמתם עליו?
"זה משהו פתוח שאין לו תאריך סיום, נראה שהכול עובד כמו שצריך ואני מקווה שזו תהיה הצלחה. אני אמור להיות פיזית עם מילוש לפחות 25 שבועות בשנה, והשאר לפי הצורך. בשאר השבועות יהיו איתו אנשים מצוינים שעבדו איתו בעבר והוא מעוניין להמשיך את הקשר איתם".
זה נשמע מרגש במיוחד לנדוד עם טניסאי כזה לטורנירים הכי גדולים.
"עבדתי בעבר עם כמה טניסאים בסבב, כולל עם מאראט סאפין בשנה שהוא זכה באליפות אוסטרליה, אבל אין ספק שזה מרגש. מדובר ברמה הגבוהה ביותר, מה ששאפתי אליו לאורך כל הקריירה".
איך הגיבה המשפחה לעובדה שתיעדר חצי שנה מהארץ?
"אנחנו משפחה מאוד מלוכדת ומיוחדת, שנמצאת בקשר הדוק. יש לי שני בנים סטודנטים, ולרעייתי שרונה יש חלק גדול בהצלחה שלי. כבר שנים היא נותנת לי גב כדי שאוכל להתקדם בקריירה, וזה ממשיך גם עכשיו".
המבחן של ברקוביץ'
קובלסקי, 58, נולד וגדל בראשון־לציון, בימים שעוד קראו לה מושבה. "מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למשחקי כדור, הייתי מוכשר בהם והייתה לי מוטיבציה גדולה לבלוט ולהצטיין. בסופו של דבר נתפסתי לטניס, ומהר מאוד התפתחתי בתחום. אני מניח שהיום היו מגדירים אותי כילד עם הפרעת קשב, אבל אז לא דיברו בשפות האלה. הייתי תלמיד בסדר גמור, אבל מדי פעם ההתנהגות שלי הייתה פרועה. ועדיין – בכל תקלה שהייתה לי בבית הספר, ההורים שלי תמכו בי וחינכו אותי תמיד לעשות את הכי טוב שאני יכול. היום אני מבין שהקשיים שהתמודדתי איתם, גרמו לחלק גדול מהדרייב שלי להצלחה".
הכישרון של קובלסקי כשחקן טניס הוביל אותו לנבחרת הנוער של ישראל, ובגיל 16 קיבל מלגת לימודים לאקדמיית הטניס "פורט וושינגטון", במדינת ניו־יורק. "כשחזרתי מארה"ב ב־1977, הייתי עם שיער ארוך. טיפוס קצת שונה מבחינת האופי והלבוש. לא קיבלתי מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא, ובמהלך השירות התגלגלתי לקורס מ"כים. סיימתי בתור חניך מצטיין ועסקתי בהדרכה. אחרי הצבא, הבנתי שכבר לא אפרוץ לסבב המקצועני כטניסאי והתחלתי ללמוד במכון וינגייט ולהתפרנס מאימון טניסאים".
בווינגייט התגלה קובלסקי כתלמיד שקדן, אבל גם כזה שנוטה מדי פעם לבעיות משמעת. "הייתי בלגניסט לא קטן כשהייתי צעיר, ואפילו שקלו להדיח אותי מהלימודים בווינגייט, אבל אנשים כמו דוקטור מיכה קוניץ' ודוקטור ישעיהו שוויד, קיבלו אותי למרות הדברים שעשיתי, תמכו בי ועזרו מאוד לקריירה שלי. אני אסיר תודה להם על כך".
לאחר שסיים את לימודיו בארץ, חזר קובלסקי לארצות־הברית, הפעם כדי להשלים תואר ראשון ושני באוניברסיטת אדלפי בלונג איילנד. "תמיד נמשכתי לספורט הישגי, ופחות לתחום ההוראה, אז החלטתי להעמיק כמה שיותר מבחינה אקדמית, ובתואר הראשון שלי במדעי החיים למדתי ביוכימיה, אנטומיה ופיזיקה.
"אני תמיד מסביר להורים עד כמה העיסוק בספורט הוא חשוב, גם אם לא הופכים למקצוענים. מעבר לעובדה שמקבלים חינוך למצוינות, משמעת וסדר, זה פותח גם אופציות כלכליות לא קטנות. אני מימנתי את כל הלימודים שלי דרך מלגות שקיבלתי, ובעזרת אימון טניס, שבזכותו התפרנסתי במשך שנים".
בגיל 27, כשהוא עדיין בניו־יורק, אחרי שסיים את לימודיו, היה מוכן קובלסקי לשלב הבא, במטרה להגשים את חלומו להשתלב בעולם הספורט המקצועני. "רלף קליין זכרונו לברכה, היה מורה שלי בוינגייט, ויום אחד בקיץ 1986, קראתי בעיתון שהוא חוזר לארץ מגרמניה כדי לאמן את מכבי תל־אביב. יצרתי איתו קשר דרך הקונסוליה הישראלית בגרמניה, והוא שמח שפניתי אליו. רלף היה הראשון ששיתף פעולה עם מאמן כושר בשם ד"ר אלברטו איילון, בקדנציה קודמת שלו במכבי, והיה מאוד פתוח לחידושים בתחום".
קליין וקובלסקי נפגשו לבסוף בארץ וקליין הזמין אותו לקחת חלק באימון של מכבי תל־אביב. "זה היה ביום שישי, בימים שבהם מכבי עדיין התאמנה באוניברסיטה, ומיד עברתי מבחן", נזכר קובלסקי. "מיקי ברקוביץ' רץ בחימום מסביב למגרש, עבר לידי ואמר לי 'יאללה, היום עושים סיבוב אחד פחות', וכמובן שלא הסכמתי. הם היו חבורה נהדרת של אנשים, מאוד תחרותיים, כשמיקי הנהיג את כולם. בשלב מסוים באימון, קרא לי שמלוק מחרובסקי 'בוא הנה ילד', והזמין אותי להצטרף למחנה אימונים בן עשרה ימים שנערך מטעם מכבי לאורך שנים במלחה בירושלים, ולאחריו יצאה הקבוצה למשחקי הכנה באירופה. במחנה הם התרשמו ממני והודיעו לי שאני נשאר. במכבי הייתה נאמנות גדולה לאנשים שהם האמינו שטובים למערכת, מה שהשאיר אותי שם להרבה שנים".
איך המערכת קיבלה את הפונקציה החדשה?
"למערכת היה קשה לקבל את זה בהתחלה, ולרלף לקח כמה ימים טובים לשכנע ולהסביר במה מדובר. לבסוף ההנהלה הבינה את חשיבות העניין. הדרייב הכי גדול שלהם הגיע מהמקום שבו הם רצו להפוך לקבוצה גדולה יותר מריאל מדריד, והם היו מוכנים לעשות הכול כדי להתקדם ולהתפתח. חשוב לזכור שזו הייתה פריצת דרך בענף, כי פרט לתקופה קצרה עם אלברטו, אף אחד לא עבד אז עם מאמן כושר בכדורסל הישראלי. לי היה חלום וחזון, והסכמתי להתחיל לעבוד במעט מאוד כסף, שלא באמת הספיק לי למחייה החודשית, רק כדי להגשים אותו. בשנים הראשונות גם לא הצטרפתי לנסיעות של מכבי בחו"ל, ועבדתי במקביל במחלקה לרפואת ספורט בוינגייט".
בעונה הראשונה של קובלסקי במערכת הצהובה הסתיימה בהעפלה לגמר גביע אירופה, שם נוצחה בידי טרסר מילאנו, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה, כשהמחלקה שלו הולכת ומתפתחת מדי שנה. "מי שהמשיך את דרכו של רלף בפיתוח המחלקה שלי הוא צביקה שרף, שהטמיע אותי גם בנבחרות ישראל. אבל מי שבאמת הפך אותי לעוזר מאמן שאחראי על הנושא הגופני, הרפואי והמדעי זה פיני גרשון, שהיה פתוח מאוד לעניין, ולקח אותו צעד אחד קדימה".
במה זה התבטא בפועל?
"פיני היה מרבה להתייעץ איתי בכל מה שנוגע למצב הפיזי של השחקנים, והייתי נותן דיווח גופני מפורט על כל שחקן שהיה מועמד לחתום בקבוצה, שזה הדבר הנכון לעשות בספורט המקצועני. אם שחקן עבר כמה פציעות לאורך הקריירה או שהברך שלו במצב מסוים יש מכלול סיכונים שצריך לקחת בחשבון לגביו, ולהחליט אם הולכים על זה. היו גם שחקנים שנכשלו בעקבות הדוח הזה ולא הוחתמו. באופן שוטף, השתדלתי כל הזמן לראות צעד קדימה, להסביר מה הולך לקרות אם נעשה מהלך זה או אחר, ומי זקוק למנוחה או הורדת עומסים. עם הזמן הטמעתי את הדברים גם במחלקת הנוער של מכבי, מה שעזר לקדם שחקנים ולהכין אותם לאינטנסיביות השונה של עולם הבוגרים".
במהלך שנותיו במכבי היה קובלסקי חלק מזכייה בתארים רבים ורגעים גדולים, שהגיעו לשיאם עם שתי זכיות רצופות ביורוליג, בתחילת שנות האלפיים. "כשפיני הגיע, הוא בנה צוות מקצועי אדיר יחד עם קבוצת שחקנים ממושמעים ורעבים להצלחה, שידעו להתמודד איתה כשהיא הגיעה. הם היו אנשים צנועים, שהמשיכו לעבוד קשה ונהנו מהניצחונות ומהדרך. חלק מהתרבות האירגונית של מכבי היא שאתה טוב כמו הניצחון האחרון שלך, וכל יום אתה צריך להיות במיטבך".
פגיעה ישירה
בסופו של דבר, פרט לשנתיים בהן עבד יחד עם פיני גרשון ביוון, היה קובלסקי חלק ממכבי ת"א במשך 28 שנים. באוגוסט, 2014 חזר גרשון למערכת הצהובה, לאחר שמונה לעוזרו של גיא גודס. כעבור כמה חודשים החלו לצוץ ידיעות על מחלוקות מקצועיות קשות בין גרשון וקובלסקי, לבין ניקולה וויצ'יץ, המנהל המקצועי, ובסיום העונה, בה איבדה מכבי תל־אביב את תואר האליפות, הודיעה הנהלת מכבי, כי קובלסקי יעזוב את תפקידו, ויוחלף בידי רגב פנאן, אותו עזר להכשיר במשך כמה שנים.
"כולם מבינים בדיוק למה עזבתי את מכבי ויכול להיות שהייתה דרך אחרת להיפרד מבנאדם שעבד במערכת שלושים שנה, אבל בשורה התחתונה זה עסק. מכבי תל־אביב החליטה ללכת לדרך אחרת וזו זכותה, גם אם יש דעות שונות לגבי המהלך שנעשה.
"הדבר היחיד שבאמת מפריע לי הוא שדיוויד פדרמן, איש שאני מאוד מעריך, ישב במסיבת עיתונאים ואמר שניקולה וויצ'יץ הוא יותר ציוני ממני וממך, ושהילדים שלו נפגעו מהעליהום עליו. עם כל הכבוד, להגיד לי, לאבא שיש לו בן ביחידה מובחרת, שהוא יותר ציוני ממני, פגע בי ברמה האישית והפך לי את הבטן, בטח כשהוא לא מצא לנכון להתנצל לאחר מכן. במה הוא יותר ציוני ממני? שהוא החליט לגור פה כי הילדים שלו מקבלים כאן חינוך טוב יותר מאשר בקרואטיה?".e
דיוויד פדרמן וניקולה וויצ'יץ'. "פגע בי ברמה האישית והפך לי את הבטן". צילום: דני מרון
זה נשמע שאתה עדיין מאוד טעון בנושא.
"המערכת במכבי נתנה לי הרבה, ואפשרה לי לתת לה בחזרה ולהפגין את היכולות שלי. יש שם אנשים יקרים, שעבדתי לצידם עשרות שנים, ואני שמח שחלק מהמורשת שלי נשארה, ושהם ממשיכים ליהנות מדברים שייסדתי ובניתי, למרות שחלק מהדברים השתנו והם לא לטעמי. מכבי תל־אביב עצמה עברה שינוי עם השנים, נראה שהיא עדיין מחפשת את הכיוון החדש שלה ואני מאחל להם הרבה בהצלחה".
קשה להתעלם מהעובדה שיש שם הרבה יותר פציעות מאז שעזבת.
"יש שם מספיק אנשים מוכשרים שנשארו, שימצאו בסוף את הפתרון. אני לא חושב שזה ראוי, שאחרי שלוש שנים מחוץ למערכת, אדבר על זה. במערכת כולם יודעים את דעתי, שנאמרה לאורך השנים בהרבה מאוד פגישות. בסך הכול את התקופה שלי שם אפשר להגדיר כהצלחה מרובה, והם אלה שצריכים לבדוק את עצמם, ולהגיע למסקנות".
איך היה הקשר שלך עם מוני פנאן?
"הקשר שלי למוני היה כמו עם שאר אנשי ההנהלה במכבי. יש בינינו פער גילים ענק, ופרט לפיני גרשון, שהפך לחבר קרוב כמו בן משפחה, אף אחד אחר לא הפך לחבר אישי, כזה שאתה יוצא איתו בערב לשתות בירה. היחסים בינינו היו על בסיס מקצועי בלבד".
לאורך השנים עובד קובלסקי גם בנבחרות ישראל בכדורסל, וב־2014 החל קדנציה נוספת בנבחרת הבוגרת לאחר מינויו של ארז אדלשטיין לתפקיד. "באותו הזמן הגעתי כדי לעזור לארז להעפיל עם הנבחרת לאליפות אירופה, אבל אחרי שפוטרתי ממכבי, ועם המינוי של פיני כמנהל המקצועי של האיגוד, הוחלט שארכז ואוביל את כל הנושא הפיזיולוגי בנבחרות, ואטפח מאמני כושר שאני מאמין בהם. בעקבות הסיכום עם ראוניץ', סיימתי את תפקידי בתור מאמן בפועל של הבוגרת, ובשבועות האחרונים של 2017, דאגתי להציב אנשי מקצוע ראויים בכל הנבחרות בכל הגילים, ויש שם היום אנשים טובים מאוד".
מה דעתך על ההופעה של הנבחרת באליפות אירופה בקיץ?
"אי אפשר להיות מרוצים כי לא עלינו שלב. אחת הבעיות המרכזיות שלנו היו שבמשך העונה החולפת חלק גדול מהשחקנים לא שיחק, מה שהוביל אותנו לקיים 11 משחקי הכנה, יותר מכל נבחרת אחרת. גם השיטה של לשחק מהר עלתה לנו במחיר מסוים מבחינה גופנית אצל השחקנים".
בדור הקודם, כדורסלנים בולטים רבים סבלו משרשרת פציעות בלתי נגמרת. זה משהו שנתנו עליו את הדעת?
"הפציעות הללו נבעו מהעובדה שהעמיסו יותר מדי על הילדים, ושיד ימין לא ידעה מה יד שמאל עשתה. ילדים שהצטיינו בקבוצת הנוער, לדוגמה, שיחקו גם בנבחרת הלאומית וגם בקבוצת בית הספר. זה הוביל למצב שילד כזה שיחק קרוב ל־70 משחקים בעונה, כמות הרסנית בגיל כזה, שהובילה לפציעות. גם בקולג'ים הבכירים בארצות־הברית משחקים מקסימום 40 משחקים בשנה, ובשאר הזמן עובדים על טכניקה ופיתוח הגוף. אחת המטרות של איגוד הכדורסל היום היא לתאם בין כל הגורמים השונים, כדי למזער תופעות כאלה".
עד כמה השתנו שיטות האימון לאורך השנים?
"היום יש הרבה יותר משחקים במהלך העונה, ויותר עצימות בכל משחק, בכל ענף שהוא, והמציאות הזו הובילה לשינויים רבים. בכדורסל למשל, אתה לא יכול להתקדם אם הגוף לא מתפתח במקביל לטכניקה, ויש הרבה דברים חשובים מעבר לאימון עצמו, כמו בקרת עומסים נכונה. היום יש אימונים שונים לגארדים ולסנטרים, ויש הבדל גדול בעומס ובזמן ההתאוששות בין שחקן ששוקל מעל מאה קילו שרץ עשרה קילומטר, לבין אדם ששוקל שמונים ורץ לאותו המרחק.
"תראה לדוגמה את גולדן סטייט, בשנה שבה הם רדפו אחרי שיא הניצחונות, הם הגיעו גמורים לסדרת הגמר והתפרקו. בשנה החולפת הם למדו מזה, ויש להם מחליפים ברמה גבוהה, דוגמת עומרי כספי, שיכולים לתת לכוכבים שלהם זמן מנוחה, מה שישתלם להם בשלבים הסופיים של העונה".
כל כמה חודשים אנחנו שומעים על אופנה מתחלפת ושיטות אימון חדשות שמציעים לנו, מה דעתך על זה?
"חשוב לזכור שאימון תחרותי שונה לחלוטין מאימון לנופש ופנאי, למרות שהעקרונות הבסיסיים דומים. העולם המקצועני לא יכול להיות מושפע מתעשיית עולם הכושר, שבכל שנה מכניס משהו חדש, כדי לעניין את האנשים. באופן כללי אני חושב שהספורט הולך לכיוונים לא טובים, ושהיום בספורט התחרותי עובדים בשביל לא להיפצע. צריך לעבוד במטרה לשפר את הביצועים הגופניים".
מה דעתך על הספורט הישראלי?
"מפריע לי שיש כאן יותר מדי מאמנים זרים בענפי הספורט השונים. אני לא אומר שלא מגיעים לכאן גם אנשים מוכשרים שניתן ללמוד מהם, אבל לא כל מה שמגיע מחוץ לארץ הוא זהב. עושה רושם שבחלק מהמקרים לא נעשית בדיקה במי מדובר; אולי אלו פנסיונרים, או אנשים מעבר לשיא שלהם או שהשיטה שלהם בכלל לא מתאימה לישראל. יש לנו מספיק מאמנים מוכשרים וחייבים לקבוע קריטריונים הרבה יותר מחמירים כדי לאשר מישהו שמגיע מבחוץ, כמו שנהוג במקומות מתקדמים בעולם".
מלבד כדורסל וטניס, עבד קובלסקי לאורך השנים עם מגוון ענפי ספורט אחרים בארץ. "פרט לכדורגל הישראלי, שבו לצערי עדיין לא שברתי את המחסום, אני שותף לזכייה באליפויות כדוריד, עם מכבי והפועל ראשון־לציון, ובכדורעף עם מכבי תל־אביב. ספורט זה אחד המשווקים הטובים ביותר שלנו כמדינה בעולם, ואחת הדרכים הטובות ביותר לשבור מחסומים ולקרב בין אנשים.
"אנשים למשל לא מבינים מה זה להביא את הג'ירו לפה (מירוץ אופניים השני בחשיבותו בעולם, שיתקיים במאי הקרוב בירושלים, ד"מ), ואת העובדה שבמשך שלושה ימים בכל העולם מאות מיליונים יראו בטלוויזיה את הנופים בארץ".
מה דעתך על מצב רפואת הספורט בארץ?
"רפואת הספורט בארץ מעולה, יש רופאים ואורתופדים מצוינים, יש משאבים ואנשים עם הרבה מאוד ניסיון כמו איציק בן־מלך ומולי אפשטיין. הכל תלוי בסופו של דבר בניהול נכון של הדברים".
על מה אתה חולם?
"שהמשפחה והחברים יהיו בריאים ומאושרים, אני רוצה להגשים לראוניץ' את הרצון שלו להגיע לפסגה העולמית, ואשתדל לתת לו את הכול בשביל זה. אני חולם שיהיה לנו כאן שלום, שיוביל לפריחה כלכלית ופחות שחיתות, ויש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני נמצא בסך הכול במקום טוב, ובעשייה ברמה גבוהה, שאליה שאפתי ודחפתי כל החיים. היו כאלה ששאלו אותי למה שלא אשקיע את עצמי כרגע בטיפוח הנוער. אז אני עושה את זה דרך איגוד הכדורסל, ועוזר להכשיר את הדור הבא, אבל עדיין יש בי תשוקה לעבוד ברמות הגבוהות, ותמיד ארצה לכבוש עוד פסגה. אני בארבע".
