יהודי, מוסלמי ונוצרי פתחו מסעדה. לא, זו לא התחלה של בדיחה, זה קרה באמת: לפני חמישה חודשים, בעכו העתיקה. מסעדה שהיא סיפור של דו־קיום, אבל לא פחות של אוכל טוב, שנע על התפר שבין ערבי, ים־תיכוני, יהודי, ומאוד־מאוד טעים.
אנחנו מתקרבים למבנה המרשים של מסעדת רותס באולמות האבירים, ועוד לפני הכניסה בארי מכריז "הגענו לבית של המלך!". ואכן, יש תחושה מלכותית עתיקה לאורך כל הדרך: החל מהגנים המטופחים בכניסה, דרך המבנה העתיק והמרשים שבו שוכנת המסעדה עצמה, ועד האוכל שיש בו פשטות עשירה ומרשימה וגם פטריוטיות עכואית מרגשת.
בהמלצת השף פתחנו בפלטת מאזטים. היא כוללת חומוס סמיך ועדין בטעמו, עם צנוברים קלויים, קרם חצילים רך עם שומשום שחור, משוויה של פלפלים ועגבניות, עלי גפן קטנטנים ממולאים באורז ובשר, סלט פאטוש ענקי עם פיתה קלויה בזעתר, והשיא – קובה נבלוסיה במילוי טלה קצוץ עם צנוברים. מעטפת מאוד דקה ופציחה, ובתוכה המון מילוי. זה היה נפלא בתחושה ובטעם. מדובר במנת פתיחה אחת שהייתה יכולה להיות, בעושר הטעמים ובכמויות, להיות גם ארוחה שלמה.
בין המנות אנחנו לוגמים כוסית ערק מקומי, מתובל במיץ רימונים (יש דוכן מיצים מחוץ למסעדה שממנו מגיעים המיצים הטריים. וכשאני אומרת "מגיעים", אני מתכוונת שהמלצרית יוצאת ומבקשת ממנו לסחוט לפי הזמנה).
המנה הראשונה הנוספת היא כבד אווז. המלצרית רומזת לנו (לא כל כך בעדינות) שזו מנה שאנחנו חייבים להזמין. אנחנו לא אנשים של כבד אווז (או לפחות כך חשבנו עד לאותו הרגע), אבל לך תתווכח. ואיזה מזל שלא התווכחנו.מעבר לכך שמדובר במנה פנומנלית, היא הייתה פשוט השראה עצומה. טוסטונים מקורמלים (לא כביטוי, הם באמת היו מצופים בשכבת קרמל דקה ופריכה) ועליהם כבדי אווז רכים בצלייה מושלמת. מסביב ריבת פירות יער חמצמצה שמנוגדת לשומניות ולמתיקות של הכבד. מנה מושלמת, לא מילימטר פחות. רק בשביל המנה הזאת שווה לנסוע עד עכו, מבטיחה.
עוד מנה מופלאה יצאה מהמטבח של רותס: סביצ'ה מקומית. אכלנו סביצ'ות רבות, אך אף אחת מהן לא דמתה לסביצ'ה של רותס. פרוסות עדינות של דג, עם כוסברה, צ'ילי וירק, הונחו על קרם יוגורט טבעוני מסויה וקוקוס, שנתן קונטרה חמצמצה בדיוק כמו יוגורט אמיתי, וחיבר את כל הטעמים יחד. למרות האלרגיה החריפה שיש לי לתחליפי חלב מעובדים, זה עבד נהדר. לא יכולנו להתאפק והזמנו גם שווארמה דגים, שהייתה גם היא עכואית להתפאר – אמיצה וחתרנית: שבבים של דג טרי צלוי עם העור עד קריספיות מוחלטת, בתוך טחינה סמיכה מאוד, עמבה והמון ירק טרי ופראי.
בלית ברירה ובבטן מלאה, הזמנו שתי עיקריות: מסאחן עוף וקבב חלאבי. בדרך כלל במנות מהסוג הזה הבצק הוא רק גימיק, כמעט לא אכיל. לא כאן: הקציצות שחו ברוטב אדום סמיך, והבצק שכיסה את הקדירה היה ממש שמיכה שמנמנה ורכה, שתולשים ומנגבים בעזרתה את הקציצות – שבעצמן הן איזון, על המילימטר, בין אווריריות לדחיסות, בין קל לשומני. ואם כל זה לא ביטא מספיק חוכמה קולינרית, זה גם מגיע עם סלטון קטן ליד: רק צנונית, שרי וירק. וזה כל מה שצריך.
המסאחן הוא קרעים של עוף (פרגיות צלויות), עגבניות, המון בצל מטוגן, פלפל חריף, טחינה ונענע טרייה עם תיבול מדויק. צלייה מדויקת. מינונים מדויקים. ועל כל זה שקדים קלויים.
קינחנו בצנצנת מלבי עם מי ורדים ועוגיות פיסטוק מטריפות, שהיו סיום מושלם לארוחה נהדרת.
