"צבא יהודי צריך להיות בין הצבאות שייכנסו לברלין" (עמ' 209), כך כתב ביוני 1942 לוטננט־קולונל האירי ג'ון פטרסון, מי שהיה מפקדם הראשון של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, במלאת חצי יובל לייסוד הגדוד. אפשר רק לשער מה היה עולה בגורלם של יהודי אירופה אם משאלתו זו של פטרסון הייתה מתגשמת. משאלה שנולדה ב"מוח של גוי" (עמ' 195), כפי שהעיד על עצמו אבי הגדודים העבריים זאב ז'בוטינסקי, ומי ששקד ופעל עד יום מותו ממש על הקמת כוח צבאי יהודי שיילחם לצד בעלות הברית כנגד הנאצים במלחמת העולם השנייה.
מכל מקום, אפשר ללמוד מדרישה זו על ראייתו למרחוק של פטרסון, שכבר באמצע שנת 42', כאשר המלחמה באירופה ובאסיה כנגד גרמניה ויפן רחוקה הייתה מ"תחילת הסוף" כדברי צ'רצ'יל, ואף משינוי מגמה לטובת בעלות הברית, צייר בדמיונו את תמונת הניצחון של מלחמת העולם השנייה.
ספרו המרתק של ד"ר משה יגר, בכיר לשעבר במשרד החוץ, מתאר בשפה קולחת ובהירה את קורותיו של אחד מאוהדי הציונות הגדולים ביותר שהיו ליהודים מקרב העמים – ג'ון הנרי פטרסון. הוא השלישי בטרילוגיה שכתב יגר על שלושת הקצינים הבריטיים תומכי הציונות – אורד צ'רלס וינגייט, ריצ'רד מיינרצהאגן וג'ון פטרסון.
מחייטים ללוחמים
המפגש הראשון של פטרסון עם הציונות התרחש בראשית 1915 כאשר הגיע למצרים. במקביל להגעתו של פטרסון למצרים החל זאב ז'בוטינסקי לגלגל ולקדם את רעיון הקמת צבא יהודי, שיורכב מהיהודים שגורשו על־ידי התורכים מארץ ישראל בתחילת מלחמת העולם הראשונה ושישתלב במלחמה לצד בריטניה וצרפת. ז'בוטינסקי "האמין בכל לבו כי בלי כוח צבאי לא תהיה תקומה לעם היהודי… היה זה רעיון… נועז ופורץ דרך. זאת לבד מן השיקול המדיני, שלפיו בעת ועידת השלום שתתכנס בתום המלחמה… יהיה בארץ ישראל כוח צבאי יהודי… שיהווה נימוק מכריע בעד הקמת מדינה יהודית" (עמ' 48).
על אף רצונו של ז'בוטינסקי בהקמת גדוד לוחמים קרבי, הסכימו הבריטים על הקמתו של גדוד תובלה בלבד וכך נוסד גדוד נהגי הפרדות. על הגדוד התמנה לפקד פטרסון ולסגנו מונה יוסף טרומפלדור. הגדוד השתתף בקרבות בחצי האי גליפולי שבמערב תורכיה. פטרסון הגיע לתפקיד זה במקרה, וזאת לאחר שלא מצא את מקומו בחזית המערבית של המלחמה שהתרחשה בצרפת ובבלגיה. על מקריות הבחירה בו כתב פטרסון שהיא יכולה להיראות מוזרה "שכן הוא [הגנרל שמינה אותי] לא ידע מאומה על כך שאני יודע היסטוריה יהודית, ועל אהדתי לגזע היהודי" (עמ' 51).
אהדתו של פטרסון ליהודים לא מנעה חיכוכים ועימותים עם חיילי הגדוד במהלך מסעם בגליפולי. עימותים אלו כללו ניסיון מרד, מלקות ומריבה קשה עם טרומפלדור. למרות תקריות אלו ידע פטרסון להעריך ולפאר את אומץ ליבם ומסירותם של לוחמי הגדוד במהלך המערכה, וזאת כפי שעולה מדברים שכתב הגנרל איאן המילטון, המפקד הבריטי בגליפולי: "יש לי כאן תחת פקודתי יחידה יהודית טהורה. זו הפעם הראשונה בתקופה הנוצרית שאירע דבר כזה… החיילים והקצינים גילו אומץ לב בהובלת מים, אספקה ותחמושת לקו הלחימה, תחת אש כבדה" (עמ' 70).
לאחר המערכה בגליפולי ב־1916 פורק גדוד נהגי הפרדות, אך בזכות נחישותו של ז'בוטינסקי ובסיועו של פטרסון הוקם גדוד עברי לוחם בלונדון במהלך שנת 1917. זהו גדוד קלעי המלך ה־38, שהיה מורכב גם מיוצאי גדוד נהגי הפרדות. למחנה האימונים של גדוד קלעי המלך ה־38 בפלימות' הגיעו קבוצות מתגייסים, "שלרבים מהם רקע בחייטות. בעקבות כך זכה 'גדוד קלעי המלך ה־38' בכינוי 'שניידערס' (חייטים באידיש)". (עמ' 102).
ז'בוטינסקי התוודע לפטרסון כאשר זה חלה באמצע המערכה בגליפולי ונשלח לבית חולים בלונדון. ז'בוטינסקי בא לבקרו והותיר רושם עז עמוק על פטרסון כפי שעולה מדבריו של הקצין הבריטי: "אמרתי לעצמי: הנה אדם שאינו רק ספוג ברעיון הציוני, אלא יש לו גם תכניות מעשיות להגשמתו… איתן בעקרונותיו, נחוש לבצעם ואינו נרתע מן התוצאות…" (עמ' 192).
החמצה של בגין
לאחר גיוס המתנדבים ואימון הגדוד בלונדון הפליגו חייליו והגיעו לקהיר. מקהיר נסעו ברכבת עד לצריפין. בשבת בשעת התפילה, כפי שתיאר זאב וילנאי בגיליון מערכות הראשון משנת 1940, הופצצו החיילים המתפללים מתוך החזית התורכית. לאחר טבילת אש זו התקדם הגדוד מזרחה ותפס עמדה במצודה שבכפר עבואן. לאחר שהייתו בהרי אפרים ירד הגדוד לבקעת הירדן ותפס את מעברות הירדן מצפון ליריחו.
על פרק זה בספר ניתן להעיר כי היה מקום להרחיב יותר בעניין החשיבות ההיסטורית שהייתה לחידוש הצבאיות בעם היהודי לאחר 2,000 שנה דווקא בחבל ארץ זה, הנתון כבר חמישים שנה במחלוקת יהודית פנימית. אם נציב מולנו את סמל הפלמ"ח נראה בו שזורים יחדיו חיטה וחרב המייצגים שני אתוסים מרכזיים בציונות: התיישבות והגנה עצמית. בעוד שאת ערך ההתיישבות נושאת עד היום תנועת העבודה לדורותיה, ו"חצר כנרת" הוא אחד מאתרי המורשת שלה, היה יכול המחנה הרוויזיוניסטי להניף את דגל חידוש הצבאיות בארץ ישראל.
לצורך כך יכול היה הליכוד להפוך את המצודה שבכפר עבואן, שבה שכן הגדוד בהרי אפרים, ממערב לציר 60 של היום, ל"חצר כנרת" של הצבא העברי המתחדש. אך כפי שכתב היסטוריון יהודי אנגלי, "לא ידוע לי שמנחם בגין, כשהיה ראש ממשלה, כיבד אי פעם את זכרו של פטרסון" (עמ' 228).
יגר מציין כי "עיקר תרומתם של הגדודים העבריים איננה בפעולותיהם במסגרת הצבא הבריטי, אלא במה שקיומם חולל בתנועה הציונית, ביישוב העברי בארץ ישראל, ובמידה מסוימת בעם היהודי כולו".
בירוקרטים אנשי עוולה
פטרסון כאמור היה תומך גדול במפעל הציוני. רבים מבין כתביו ונאומיו עסקו בזכותם של היהודים על ארץ ישראל, ובחשיבות הרבה שיש לקיומה של הצהרת בלפור. במאמר שפרסם פטרסון באחד העיתונים החשובים בבריטניה, עם שובו מארץ־ישראל, כתב: "אם נשמור על 'הצהרת בלפור' כלשונה וכרוחה נזכה לאורך ימים ושנים בתודתו של העם היהודי ובידידותו" (עמ' 139).
מעיון בספר נראה כי אין כל חידוש בתמיכתו של פטרסון כנציג בריטניה בציונות, מאחר שזו הייתה עמדתה הרשמית, אם כי לא בפועל, של ממשלת בריטניה. לאחר פרסום הספר הלבן השלישי ב־1939, על ידי ממשלת נוויל צ'מברלין, כתב פטרסון כי "זו בגידה בתנועה הציונית… והיא נרקחה על ידי חבורת ביורוקרטים במשרד המושבות בלונדון… מדיניות החבלה בבית הלאומי היהודי, ושל עידוד הטרור הערבי, ננקטה במכוון על־ידי כמה פקידים בריטים בכירים שהשתמשו לרעה במעמדם הרם כדי לרמות את ממשלתם שלהם ואת עמם" (עמ' 175).
בין ההסברים שנתן פטרסון לאיבת הפקידים לציונות הוא ציין את ההרגל שלהם "לטפל בילידים, והנה ניצבה בפניהם לפתע התנועה הציונית… הם משלו לפי המתכונת הישנה, לפי המסורת הקולוניאלית…" (עמ' 177). שלטון הפקידים, "הביורוקרטים אנשי העוולה" (עמ' 216), ככל הנראה היה ונשאר המכשול העיקרי שעומד בפני הגשמת החזון של התנועה הציונית.
בין אינטרס לאומי למפלגתי
כמו במלחמת העולם הראשונה, כך גם בשנייה החל זאב ז'בוטינסקי במסע שתדלנות וניסיונות שכנוע של ממשלת בריטניה בהקמת צבא יהודי שיילחם לצדם כנגד גרמניה. אלא שהפעם דיבר ז'בוטינסקי על צבא בהיקף של חצי מיליון חיילים. לשם כך הזעיק ז'בוטינסקי את פטרסון וביקש את סיועו בהעברת המסר לממשלת בריטניה. פטרסון נענה מיד ופנה לשר המלחמה הבריטי בהצעה אך נענה בשלילה. פרק נרחב בספר שעוסק בסוגיה זו, של הקמת צבא יהודי, מלמד כי כאז כן היום היריבות הפוליטית בין מפא"י לבין הרוויזיוניסטים גרמה לחבלה במפעל הציוני.
בהקשר זה אפשר לציין את התנגדותו של חיים ויצמן, מי שהיה תומך נלהב ברעיון הגדודים העבריים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. התנגדותו של ויצמן סיכלה את ההסכמות שאליהן הגיעו פטרסון וז'בוטינסקי ביוני 1940 עם שגריר בריטניה בארה"ב, שאותן העביר השגריר לווינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הנכנס בבריטניה. בסיכום עם השגריר הבריטי דובר על הקמת צבא יהודי "בן 100,000 איש, כולל יחידה אווירית ויחידות שריון" (עמ' 188). להתנגדותו של ויצמן היו שותפים גם מנהיגים יהודיים בארה"ב, ובראשם סטפן וויז, אשר הודיע לשגריר הבריטי כי "המוסדות הציוניים האחראיים מתנערים מן התכנית ההרפתקנית של ז'בוטינסקי" (עמ' 189).
פרשה זו של הקמת הצבא היהודי, אשר הסתיימה עם מותו הפתאומי של ז'בוטינסקי, מלמדת על חוסר ההבחנה של מחנה הפועלים בין האינטרסים הלאומיים לאלו המפלגתיים. כמו כן אפשר לראות את העקביות בעוינות של חלק מיהדות ארה"ב לציונות. אם זוכרים גם את חלקו של וויז בהצנעת הידיעות על השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, מתקבלת תמונה של התנכרות רבת שנים לעם היהודי שמחוץ לארה"ב.
סגירת מעגל באנטבה
בראשית חייו הבוגרים היה פטרסון מהנדס שעסק בבניית גשר כחלק מקו מסילת רכבת מומבאסה־אוגנדה. במסגרת עבודתו זו התמודד עם אריות אוכלי אדם אשר עשו שמות בעובדיו. לאחר שהצליח פטרסון להרוג את האריות, חזרו העובדים המפוחדים לעבודה וסיימו את המשימה. פטרסון סיפר על קורותיו בספרו "אוכלי אדם מצ'אבו".
בערוב ימיו חי פטרסון בארה"ב ובאחד הימים קיבל הזמנה לשמש סנדק בברית המילה שנערכה לבנם של צילה ובן־ציון נתניהו. לרך הנימול קראו הזוג נתניהו "יונתן". "ההברה הראשונה 'יו' הייתה על שם ידידם ג'ון (הנרי פטרסון)…" (עמ' 221). כעבור שלושים שנה נפל יונתן, כמפקד בצבא היהודי שלמענו פעל פטרסון, בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה, באותה ארץ שבה החל פטרסון את דרכו.
ספר זה חשוב מכמה בחינות, אך ראשית הוא נדרש כהכרת הטוב וכהנצחת זכרו של איש אשר התמסר לרעיון הציוני ואף שילם על כך מחיר יקר. התקפותיו כנגד בגידתה של בריטניה ביהודים, הן בכל הקשור להצהרת בלפור והן בעניין הקמת צבא במסגרת בעלות הברית, גרמו לו נזקים כספיים כאשר "הגמלה הצבאית שלו חדלה להגיע כסדרה" (עמ' 218). בערוב ימיו היה פטרסון חולה וחסר אמצעים בעקבות הסנקציות הכלכליות הללו, אך גם אז לא הסכים לקבל מהתנועה הרוויזיוניסטית סיוע כספי לפנים משורת הדין. למרות חולשתו ומצבו העגום, "כאשר דיבר על עם ישראל ועל עתידו היו עיניו מבריקות", כפי שסיפר אברהם תהומי, מפקד 'ארגון ב" של ההגנה אשר זכה לבקרו בביתו שבקליפורניה.
ג'ון הנרי פטרסון הגדו
דים העבריים והציונות
משה יגר
מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"ט, 311 עמ'
