בדומה לדמויות גבריות אחרות שהציב שי אספריל במוקד העלילות שטווה במהלך הקריירה הספרותית שלו, גם שלוש הדמויות הגבריות ב"שופט" מתלבטות בשאלות הנוגעות לזהותן. השופט, שהוא הגיבור המרכזי, אריאל בן אליאס, כפי שהוא קורא לעצמו החל משלב מסוים בחייו, הוא שתוקי. זהות אביו אינה ידועה לו, ורק כשאמו, שגידלה אותו לבדה, מוטלת על ערש דווי, הוא מצליח לחלץ מפיה מי היה אביו. בכוחותיה האחרונים היא מספרת לו שאביו הוא גבר ערבי מעכו, שלמשפחתו הייתה מאפיית בורקס שבה עבדה. אריאל ממהר להיפגש עמו, אבל מעבר לתפקידו של האב בזהותו המפוררת של הגיבור הראשי, ומעבר לכך שעובדה זו מקדמת את הקריירה המשפטית שלו, משום שהוא נכנס למשבצת השופט הערבי במערך הקידומים, אין ביחסים ביניהם ממש ואין ספק שדמותו של האב אינה אלא פיגום להצגת דמותו של הבן.
גם דמותו של זאב, שאף הוא נושא אינסוף שמות, היא דמות שבורה: הוא אדם שאיבד את כל משפחתו בנסיבות מחרידות, והאובדן הזה צילק אותו והפך אותו לאדם חסר רחמים ונטול מעצורי מוסר, שנראה שרק תאוות הבצע מניעה אותו. נתן, חתנו, איבד גם הוא את אביו בגיל צעיר וגם הוא מונע על ידי משבר הזהות שמלווה אותו מאז אותו יום מר ונמהר ומכתיב את צעדיו, מתוך התחושה העמוקה שחייו לא יסתיימו כפי שהסתיימו חיי אביו.
הקשר בין הדמויות הללו יתברר רק בשלב מתקדם של הספר ואספריל בוחר בהן כדי לשיר, ולא בפעם הראשונה, את שירת הבדידות, שהוא מיטיב לשורר אותה. הבחירה בשלישייה הזאת משרטטת פרופיל גברי קשה ומורכב, והדמות המורכבת מכולן היא דמותו של השופט. בדידותו של זה אינה סתם בדידותו של אדם החי בגפו, אלא בדידותו של קין, של מי שהפנה עורף לחברה האנושית ואין לו בה חלק ונחלה.
קללת המים
במה חטא השופט? ראשיתו של החטא בקללה שקולל כילד, או אולי באזהרה שהוזהר על ידי ידעונית שאליה הלך עם אמו. "תיזהר במים", אומרת לו אותה מכשפה שאליה הולכת אמו כדי לשמוע בעצתה ולהבהיר את עולמה המסוכסך. בתחילה סבור הילד שהיא מדברת אל אמו, אבל ככל שחולפות השנים הוא מבין, ובצדק, שהאזהרה או הקללה כוונה אליו. חטאו הוא חטא של מחדל ולא של מעשה, והמחדל שלו אינו פלילי דווקא, אלא גרוע בהרבה, משום שהוא מגלה לו עד כמה היה הדימוי העצמי שלו, שאותו טיפח ביד חרוצים, מופרך בעצם, והוא מותיר אותו עירום ועריה.
מי שיושב בביתו, זוכה להערכה בעבודתו וחי חיי חברה, כשבלבו סוד נורא כזה, מתקנא אפילו בבדידותו של רובינזון קרוזו. הבדידות שהיא מנת חלקו נובעת מכך שהפנה עורף לאבני הגזית שעליהן מושתתת החברה האנושית על פי תפיסתו שלו, ועל כן הקרע שנגרם לו אינו קרע שלו מהחברה, אלא קרע שלו מעצמו. השבר הבלתי נראה בדמות הזאת מציג שוב את יכולתו של אספריל ככותב מתוחכם ואכזרי. יתרה מזאת, כשהוא מציג גיבור המתלבט בזהותו, חורץ את גורלו בקללה שקולל ומתווה את דרכו בעקבותיה, הוא מוליך אותו בדרכו של הגיבור הטרגי הנצחי, המלך אדיפוס, שממש כמוהו צועד, כך נראה, אל עבר גורלו הבלתי נמנע: "ידעתי", אומר השופט, "שאני נכנס לאזור מסוכן, אבל לא הייתה לי כל כוונה לסגת" (עמ' 204).
אספריל מפגין בספר הזה לא רק את יכולתו כסופר, אלא גם את כישרונו כקריין מיומן והוא מפגין את בקיאותו בספרות במקומות רבים בספר. אולי משום כך הוא אינו מסתפק ברמז שהוא שולח לכיוונה של אם כל הטרגדיות, אדיפוס המלך, ומזכיר גם טרגדיה אחרת, פחות עתיקה אבל לא פחות מפורסמת. כשהוא מספר על נדודי השינה של הגיבור הראשי, הוא מצמיד אותם לחטא, ממש כפי שעושה שייקספיר במקבת. את נדודי השינה של השופט מתאר המחבר במלים הללו: "אבל במיטה הלב שלי הלם, והרגליים שלי התנועעו כמתוך רפלקס שממשיך את תנועות השחייה. שעה ארוכה לא הצלחתי להירדם. לקחתי כדור שינה והוא העביר אותי, כעבור כמה דקות, אל מחוזות הדמדומים שבין השינה לערות, אל הרגע שהרגשתי בו פתאום את גופה הרטוב של סו זוחל אל מיטתי" (עמ' 125). והטקסט הזה נראה כמו התכתבות עם מקבת, שאחרי הרצח אומר לאשתו: "היה נדמה לי ששמעתי קול זועק 'שוב לא תישן'; מקבת רוצח את השינה, את שנת הישרים, שינה מטליאה אריג פרום של דאגות, המוות של כל יום חיים…" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה שנייה, תרגום: דורי פרנס). האלוזיה בין שני הטקסטים הללו הופכת את המחדל של השופט למעשה רצח, והחיבור הזה, שחי כמובן אך ורק בתודעתו של השופט, הופך אותו, בעיני עצמו, לקין.
גם השריטה שמותירה סו על גופו של הגיבור ושהוא רואה אותה רק למחרת היום אינה אלא סטיגמה, במובן המודרני של המילה (הסטיגמה באופן מקורי היא פצעו של ישוע, אבל במובנה המודרני היא אות קלון), שמזכירה לו את המחדל שלו.
מחיר הגילוי
104 עמודים בספר חולפים ביעף בטרם נודע לקורא מה הקשר בין הדמויות שהמחבר מציג. עד אז הוא מתחבט בשאלה מה הקשר ביניהן, וההתחבטות הזאת היא ציר המתח הראשון בעלילה; מרגע שמתברר הקשר בין שתיים מהן, מיד נחשף גם הקשר בין יתר הדמויות. ואז חלה התפנית, ומאותו רגע ואילך המתח סובב סביב השאלה האם יתגלה חטאו של השופט ומה יהיה מחיר הגילוי. הדילוג שמדלג המחבר בין שאלת הקשר בין הדמויות לבין השאלה מה יעלה בגורלו של השופט הוא דילוג שמעביר את העלילה להילוך גבוה, והוא גוזר על הקורא לשבות מכל מלאכה עד לסיום הקריאה בספר.
אלא שאסור להציג את הספר הזה כספר מתח ותו לא, משום שהוא הרבה יותר מזה, שכן לא רק המתח מזין את העלילה הזאת, אלא גם רעיונות אחרים. וכך, כאילו לא די במוראות הבדידות הנוראה שהמחבר מיטיב כל כך להציג אותם, הם מתעצמים עוד יותר באמצעות תיאור תאוות החיים החושנית של הגיבורים. בתיאורי הצבעים, הריחות והמרקמים שבהם הוא מקיף את גיבוריו, בתאוותנות של אסתטיקן נרגש, הוא מעצים את בדידותם ומדגיש אותה.
כך לדוגמה, כשהוא מתאר את נתן המצפה לאשתו המבוששת להופיע הוא כותב: "לקראת חצות, בחדר השינה המשקיף על גגות יפו העתיקה, אחרי שהתקלח, נצמד נתן אל הכרית שלו, שכבר הדיפה את ריח ה'נואר דה נואר' שהתבשם בו, ועד מהרה שקע בשינה עמוקה ורכה" (עמ' 109). במילים אחרות, גם הדאגה לאשתו, והוא באמת דואג לה, לא גוזלת ממנו את תענוגות הנוף, כלי המיטה והבושם. גם אריאל מתגלה כאדם חושני, כזה שחושיו מוליכים אותו שולל, והוא נמשך לאישה שאינה מושכת אותו באמת והוא בוודאי שאינו אוהב אותה, רק בגלל החוויה החושית שהווייתה משרה עליו.
ניחוח דידקטי
לא רק עם יצירות קלאסיות מתכתב אספריל, אלא גם עם יצירות בנות זמננו. קשה לדוגמה שלא להיזכר ב"טובת הילד" של איאן מקיואן כשקוראים את "השופט". גם שם מציב המחבר במרכז העלילה שופטת, ומפשיט אותה ממחלצות המוסר שהיא דוגלת בו באופן אכזרי שמותיר אותה להתמודד עם תוצאות מעשיה, שגם הם אינם פליליים, אבל הם מציגים כמה דקה היא שכבת המוסר והתרבות בלבו של כל אדם, גם זה שמקצועו לשפוט את מעשיהם של אחרים.
אין ספק שלפרקים מזכירה כתיבתו של אספריל בחושפנותה ובאומץ שהיא מגלה את כתיבתו של מקיואן, ואף על פי כן, עליי להודות, יש לספר הזה שתי חולשות. הראשונה היא, כפי שכתב עמרי הרצוג בביקורת שפרסם ב"הארץ" ב־5 במאי 2016 על ספרו הקודם של אספריל, "אגרוף", ש"הספר מנוהל על ידי עודפות בוסרית של ספר ראשון". אני סבורה ש"השופט" הוא ספר שנכתב בכישרון רב, ובתנופה אדירה, הוא מעלה לדיון נושאים מעניינים ויש לו עלילה נהדרת, אלא שקצת קיצור לא היה מזיק לו, כי לפעמים העושר שבו הוא מציף את הקורא הוא עושר השמור לרעת בעליו. חולשתו השנייה של הספר היא הפרק האחרון שלו, שטוב היה שלא נכתב מאשר נכתב. הפרק הזה הוא פרק אפולוגטי, ונוכחותו בספר מפיצה בו ניחוח דידקטי, כזה שמסביר ומפענח הכול, ולא מותיר את הקורא עם אפילו טיפה של תאווה בידו. ביצירת אמנות צריך תמיד להישאר דבר מה לא מפוענח, והפירוש המוחלט יאה לחקירות משטרה ולא לספרות משובחת כמו ספרו של אספריל.
למרות שתי ההערות הללו, "השופט" הוא לא סתם ספר יפה, אלא ספר מעורר מחשבה, מרתק ומכמיר לב. העובדה שהמחבר מצליח לעורר את הרגשות הרכים ביותר דווקא כלפי החוטא הופכת את הספר הזה ליצירה מתוחכמת ומורכבת מאוד, שהקורא יכול להפוך בה שוב ושוב ולגלות בה לא רק עולמות ספרותיים, אלא גם עולמות אישיים ופסיכולוגיים. למעשה, לא אריאל בן אליאס הוא גיבור הספר הזה, אלא הגיבורה הקבועה ביצירתו של אספריל, הלא היא הבדידות. גם בספר הזה הוא מזכיר לקוראיו שלא טוב היות האדם לבדו, אבל בה בעת הוא גם אומר להם שהוא לבדו בין כה וכה.
השופט
שי אספריל
עם עובד, 2019, 284 עמ'
