קריאת ספר היא פעולה מאוד אינטימית. היא דורשת מהקורא את כל תשומת ליבו, ולרוב לא ניתן לשלב במהלכה פעולות נוספות. יש לכך יתרונות וחסרונות; היתרונות הם שחוויית הקריאה משמעותית יותר עבור הקורא, וההתמסרות של הקורא כלפי הספר מתוגמלת בקשר הרגשי שהוא חווה. החסרונות הם הצד השני של המטבע – במירוץ החיים המודרני, אנשים נרתעים מהתמסרות כזו, והתוצאות ניכרות בשטח: פחות ופחות אנשים קוראים ספרים. אבל מה עם להאזין לספרים?
ספרי השמע כבר מזמן אינם מיועדים עבור עיוורים בלבד, ומאז פרץ הסמארטפון לחיינו, יותר ויותר אנשים מאזינים להם דרכו. בארה"ב זו כבר עובדה בשטח: בשנת 2017 גלגל שוק ספרי השמע האמריקני 2.5 מיליארד דולר. על פי הערכות, אחד מכל ארבעה אמריקנים האזין לספר שמע בשנה החולפת. לישראל הבשורה הזו מחלחלת לאט: הפלטפורמה העיקרית להאזנה לספרים היא אפליקציית "אייקאסט", והם טוענים כי יש להם עשרות אלפי משתמשים ומאות ספרים – אך עדיין רוב הישראלים מעדיפים לצרוך את הספרות שלהם כתובה.
לאור העובדות הללו, החלטתו של ינץ לוי להוציא את ספרו החדש, "הספד לאגרנט", בפורמט האזנה בלבד היא החלטה אמיצה למדי והימור לא קטן. אל משימתו הוא גייס את אחת השחקניות המוכשרות ביותר בארצנו, גילה אלמגור־אגמון, שתקריין עבורו את הספר. ולמרות שמדובר בצמד יוצרים מוכשרים מאוד, ניגשתי אל הספר (באפליקציה) בחשש, מארבע סיבות עיקריות – אני רגילה להתמסר לחלוטין לספר שאני קוראת, אני אוהבת מאוד לקרוא ואני טכנופובית לא קטנה; אך מעל לכול – אני רגילה לקרוא בעיקר בשבת.
ספר השמע הזה עקר אותי מאזור הנוחות שלי בכל מה שאני רגילה אליו ביחס לספרים – את האינטימיות בין הקורא לכותב מפֵרה צלע שלישית, המקריא; חוויית ההאזנה, טובה ככל שתהיה, אינה קריאה; עבור ההאזנה לספר נדרש שימוש באפליקציה; ועבור שומרי מצוות, האזנה לספרי שמע בשבת אינה באה בחשבון.
כך, בעת ההאזנה לספר, לא הרגשתי שאני צורכת ספרות, אלא משהו שדומה יותר לתסכית. המקצב וההקראה של המילים שיחקו חלק לא פחות חשוב מהמילים עצמן, אם לא יותר. נדמה שאלמגור ממש גונבת את ההצגה: מצאתי את עצמי לא אחת מחייכת בעת ההאזנה, ובפרק הסיום אפילו מוחה דמעה – אך בעיקר בשל ההקראה המופתית שלה, ופחות בזכות הטקסט.
אך לפני שאמשיך לפרט את דעתי על המדיום בכלל, אתאר את "הספד לאגרנט" בפרט. העלילה מתמקדת תחילה באגרנט, קיבוצניק מבוגר שהפך בזקנתו לכותב ההספדים של הקיבוץ בו הוא מתגורר. אך מהר מאוד אנו נפרדים מאגרנט, והעלילה נסובה סביב ההספד האחרון שהספיק לכתוב לפני מותו – האם הוא מיועד לחבצלת, חולת סרטן חברת הקיבוץ שרצתה לשים קץ לחייה וביקשה ממנו שיכתוב עבורה הספד מרגש, או שמא עבור מנחם, חבר הקיבוץ שביקש הספד עבור האזכרה של אשתו המנוחה? באמצע המאבק ניצבת דלינקה, האלמנה הטרייה והשתקנית של אגרנט, שאת דעתה על מי הוא מושא ההספד נגלה רק בפרק האחרון (והמרגש) של הספר. את כל העלילה מלווה תפאורה של קיבוץ שעבד עליו הכלח – תיאורי הזקנה של הדמויות והנוף של העמק שבו ממוקם הקיבוץ מוסיפים רובד קודר ומציאותי לספר, ותיאורי הבדידות של זקני הקיבוץ – במיוחד כשהם מוקראים בקולה הזקן של אלמגור – יגרמו לכם להרים טלפון לסבא וסבתא.
הספר עוסק במילים שנאמרו ואלו שלא, ולאחרונות יש משקל גדול יותר וחשוב יותר מלראשונות. השתיקות של דלינקה אוצרות בתוכן משמעות גדולה יותר מהמילים הנבובות שאגרנט כותב על חברי הקיבוץ המתים. הביקורת על המילים שנאמרות אך לא אומרות דבר, באה לידי ביטוי במאבק העיקש בין חבצלת למנחם: שהרי, אם לא ניתן לזהות מההספד על מי הוא נכתב, הוא כנראה רק אוסף קלישאות שחוקות על מוות ותיאור תכונות חיוביות גנריות, שהיה יכול להתאים לשתי נשים שונות מאוד באופיין. המשחק של לוי במילים שנהגות בקול לעומת אלו שלא, מעניין עוד יותר כשחושבים על המדיום שבו בחר להוציא את הספר, ואין ספק שהבחירה להוציאו בפורמט זה בלבד מקבלת הסבר מתוחכם.
אך לצד הערכתי לחדשנות שבמהלך, בתום ההאזנה לא חשתי שצרכתי ספר. אולי זה בגלל שלא התמסרתי אליו כמו אל ספרים מודפסים, כי האזנתי לו תמיד תוך כדי נסיעה או ניקיון הבית, ואולי זה בגלל שחוויית הדמיון, שמתרחשת בעת הקריאה, הייתה חסרה מעט, כי הקריינות מאכילה את הקורא בכפית. זה לא שיוצאת תוצאה לא מוצלחת – בקולנוע אנחנו אפילו רואים את הדמויות, לא רק שומעים אותן – אבל קריאה זה לא.
בשורה התחתונה, חובבי הז'אנר ייהנו מאוד מהספר. אני כשלעצמי, מעדיפה את הספרות שלי עטופה בכריכה רכה, ואם אפשר – גם לא מוקצה.
הספד לאגרנט, ינץ לוי. קריינות: גילה אלמגור–אגמון, הוצאת אייקאסט ספרים מוקלטים, 1:12:27 שעות
