דוקטור הו (DOCTOR WHO), סדרת המדע הבדיוני של ה־BBC, היא כבר מזמן סוג של מוסד בתחומה. בגלגולה הקודם היא שודרה 26 עונות. העונה ה־11 בגלגולה הנוכחי מגיעה עכשיו לשידור בישראל, ולוותה בהודעה הדרמטית: אחרי ש־13 שחקנים שונים שגילמו את דמות הדוקטור – כולם גברים – הדוקטור הופך לדוקטורית. למי שלא מצוי לגמרי בעניינים, נסביר שהחלפת הדמות הראשית מתאפשרת בגלל התמרון העלילתי הקבוע, שבו כשהדוקטור עומד למות הוא מתחיל לזהור ונולד מחדש בדמות אחרת, של שחקן אחר. השחקן הקודם בתפקיד, פיטר קפאלדי, אמנם הכניס גיוון מסוים כשגילם דוקטור מבוגר וסקוטי, אבל הבחירה בשחקנית ג'ודי וויטיקר (ברודצ'רץ') היא בהחלט מהפכה רצינית, שעוררה הדים בקרב המעריצים. המדע הבדיוני הוא ז'אנר עם מסורת של בדיקת גבולות מגדריים, אבל היו שראו בהודעה חוסר כבוד למסורת של הסדרה. לעומתם היו כאלה שבירכו על הצעד וראו בו עוד חלק חשוב ממהפכת המי טו.
אז מי צדק? מצפייה בחצי הראשון של העונה, נראה שהעונה הנוכחית היא אחת העונות החלשות של הסדרה. אבל רגע, לפני שקופצים למסקנות, צריך להבהיר שלא הוגן לשפוט את העונה דרך הפריזמה המגדרית. ג'ודי וויטיקר דווקא מתגלה כשחקנית נפלאה, שנכנסה לנעליו של הדוקטור בחינניות כזאת שדווקא קל להאמין לשינוי. היא עדיין אותו טיפוס לא רגיל, שמדבר בשטף ובהתלהבות ילדית, נוהגת על חללית הטארדיס עם מניירות מוזרות ונעה במרחבי החלל והזמן, ולא תמיד זוכרת את הדברים הפשוטים ביותר. גם המלווים החדשים שלה די מעניינים, והם מצליחים לספק דינמיקה טובה למדי.
ובכל זאת, משהו העונה לא עובד, ובעיקר בגזרת העלילה. האיזון המיוחד של הסדרה תמיד היה תלוי ביכולת שלה להיות מורכבת וחכמה, ובו־זמנית גם מהנה ונוגעת ללב. סדרה שהיא אמנם פילוסופית ואפלה כמו שסדרות מדע בדיוני יכולות להיות, אבל גם סדרה חמימה לכל המשפחה, שלא שוכחת עד כמה מסע בחלל ובזמן יכול להיות הרפתקה גדולה. רק שהעונה נראה שהסדרה נתקעה אי־שם באזור המשפחתי והמתוק ומסרבת לייצר עלילות מורכבות מדי. וזה כבר כנראה קשור למהפכה נוספת ומדוברת פחות, שהתרחשה מאחורי הקלעים של הסדרה – אחרי כמה וכמה שנים, הכותבים הראשיים של הסדרה עזבו, והעבירו את הלפיד לכותבים חדשים. נראה שאלו התלהבו מעט יתר על המידה מהמהפכה הפמיניסטית שהם אחראים לה, ומתעקשים למלא ביחד איתה את כל משאלות הפוליטיקלי־קורקט. כך אנחנו מקבלים פרק על רוזה פארקס, שכולו מלא בחשיבות היסטורית מתקתקה, או פרק על מכשפות שמכיל בתוכו כל קלישאת שנאת־נשים אפשרית ביחד עם נאומי חמלה נוטפי קיטש. התעלומות החכמות, הרעיונות הפילוסופיים המרתקים, החשיבה מחוץ לקופסה – כל אלה הופכים שוליים.
זה לא שהסדרה כבר אינה מהנה כלל. היא עדיין חיננית ומלאת המצאות. אבל אנחנו יודעים שהיא פשוט יכולה להיות כל כך הרבה יותר מזה. גם הפרקים הטובים יותר, כמו הפרק על החברה למשלוחים גלקסיים, נשארים בבינוניות. אמנם הניצוצות המוכרים מצליחים להופיע, ומזכירים לנו את הפוטנציאל החבוי בסדרה – את היכולת של העלילה שלה ללכת לאן שהחלל והיקום לוקח אותה, ולגרום לנו לפתוח את המחשבה ולא רק להטיף לנו מסרים – אך כל אלו לא מומשו עד הסוף בפרק ההוא, והתוצאה אִכזבה. הסדרה הזאת, כמו הטארדיס, הרי יכולה להיות כל כך הרבה יותר גדולה ממה שהיא נראית.
דוקטור הו, סלקום טיוי
