באיזשהו שלב במהלך ההצגה "המקום ינחם אתכם" מצאתי את עצמי סופר אשכנזים. אולי בעקבות הדיון הער על "בלאקפייסינג" שעוררה באותו שבוע שפיטה (רותם שפי), שהתמודדה על ייצוגה של ישראל באירוויזיון. ניסיתי לזהות מי מהשחקנים המרגשים בהצגה שמעלה על פני השטח את סיפור חטיפת ילדי תימן – מאיה בואנוס, נדב פרידמן, מרי אן גנין, אור חסון, עדי מסעוד־הלוי, צליל רובינשטיין – הוא אכן תימני.
בדיון המרתק שהתקיים אחרי ההצגה בין בואנוס, יוצרת ההצגה, לנעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, ולקארן, שההצגה מתבססת בין היתר על עדותה של סבתה, ציינה בואנוס שאני כנראה לא היחיד, והתקוממה על ההסתכלות זו. "כל הזמן שואלים אותי אם אני תימניה, ואם השחקנים שלי תימנים. הפרוייקט הקודם שלי עסק בפרוטוקולים של משפט אייכמן, ואיש לא שאל אותי אם אני דור שלישי או מה המוצא של השחקניות שלי. סיפור חטיפת ילדי תימן הוא לא סיפור 'תימני' הוא אסון של החברה הישראלית כולה".
ההצגה, שעלתה בפסטיבל עכו האחרון וזכתה שם בפרס המוזיקה (ניהול מוזיקלי ולחן של דניאל פיין), נעה בשלושה מסלולים מצטלבים. האחד הוא מעין טקס ישיבת שבעה, בה משולבים מוטיבים מן המסורת התימנית, שמשמש מעין מצבה לאותם ילדים נעלמים שהוריהם לא ישבו עליהם שבעה. "למעשה, 'המקום ינחם אתכם' מזמין את הקהל לשבת שבעה על אנשים חיים, ובכך לשאול על מקומם הנעדר בחברה, להעניק מעמד פומבי לפרשה שנדחקה הצידה ולתהות על מקומה בנרטיב הזיכרון הישראלי", כך יוצרי ההצגה.
מסלול שני הוא עדויות וחומרים דוקומנטריים שהוצאו מהארכיונים, שנוכחים על הבמה בדמות ארגזי ארכיב מוארים שמהדהדים בית קברות קטן (עיצוב תאורה של אמיר קסטרו, ועיצוב חלל של הדס טובל). ולמרות שעדויות רבות כבר עלו ונשמעו, כל מפגש מחודש עם סיפור פרטי ומזעזע כזה הוא חשוב ובעל עוצמה, ודווקא דרך מפגש עם שמות ופנים, אפשר להבין את הטרגדיה. נכון עשתה בואנוס שבחרה להציב סיפור אחד כזה במרכז ההצגה. עם זאת, השימוש במספר שחקנים בתפקידים לא מוגדרים אמנם היה בעל כוח דרמטי, אך גם בלבל מעט לטעמי, ומשך תשומת לב מהעדות.
מסלול שלישי המלווה את ההצגה מתחילתה ועד סופה מציג את "הפשע הציוני" – כור ההיתוך – כך שבאופן הדרגתי ומחוכם, מאבדים השחקנים את הסממנים התימניים שלהם והופכים ל"ישראלים". למרות שמדובר באחד החלקים המרשימים בהצגה, וגם אם ברור שההתנשאות והזלזול היו כר פורה שאִפשר את האסון של ההורים, אני תוהה האם נכון ליצור זהות בין המחיקה התרבותית שהייתה מנת חלקם של קבוצות עולים רבות לארץ, לבין פרשת חטיפת ילדי תימן שהיא אסון ופשע ברמה אחרת לגמרי.
בכל אופן, ההצגה משלבת בחוכמה גם מוזיקה ותנועה, ויוצרת חוויה רגשית עזה ומעוררת מחשבה. יש לשבח את היוצרת שבחרה לעסוק בנושא כל כך חשוב שלא מדובר מספיק, בוודאי לא על במות התיאטרון, ולקוות שתמשיך לעסוק בנושאים שהם בשר מבשרה של החברה הישראלית.
המקום ינחם אתכם, Buenos אנסמבל
