כששואלים את ליה די־נור איך הוקמה הוצאת הספרים הקטנה שלה היא מסבירה שתחילה באו ספרים ורק אחר כך נתפרה סביבם הוצאה. די־נור, שמתרגלת כבר שנים יוגה, פגשה בספר "יוגה לנשים" של גיטה ס' איינגאר והרגישה שהיא חייבת לתרגם אותו לעברית כדי שעוד ישראלים ייחשפו אליו. "לא הוצאתי את הספר הזה ואת הספרים שבאו לאחריו כי אני מוציאה לאור, אני מוציאה לאור כי בחרתי להוציא את הספרים הללו", היא מתארת את המהלך. וכך, בשנת 2012 הקימה הוצאת בוטיק העונה לשם: "לִילה".
די־נור היא נצר למשפחה שבאה מתחום הספרות והמו"לות. אמהּ, דניאלה די־נור, היא מו"לית ותיקה של הוצאת ספרים הנושאת את שמה. סבתה מצד אמהּ היא נינה אשרמן די־נור ז"ל, שהייתה משוררת ואשת תרבות וחברה מוכרת ונערצת בתל אביב של שנות החמישים והשישים. ואילו סבה, יחיאל די־נור ז"ל, הידוע יותר בכינויו הספרותי ק. צטניק, עבר את התופת של אושוויץ ותיעד זאת באופן חושפני במיוחד בספריו, ובהם "סלמנדרה", "בית הבובות'", "פיפל" ו"כוכב האפר". ספריו משמשים לאורך השנים מושא למחקר ולא מעט תלמידים נחשפו אליהם בבתי הספר התיכוניים.
"כדי לקנות את הזכויות לספר 'יוגה לנשים', השתמשתי בהוצאה של אמא שלי כגב", אומרת די־נור. "פניתי אל המוציאים לאור בחו"ל כליה די־נור, שהיא חלק מ'דניאלה די־נור מוציאים לאור'. אחר כך הייתי צריכה להקים בית לספר הזה, ככזה שעזר לי בחיים וחסך הליכה לעוד ועוד סדנאות יוגה יקרות, ולאחריו באו בהדרגה הספרים הנוספים שבחרתי להוציא. כיום, כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת שאני מתעסקת עם ספרים ועם יוגה, אבל ההגדרה הראשונית שלי על עצמי היא לא מו"לית או בעלת הוצאת ספרים. ייתכן שאני לא מגדירה את עצמי ככזו בגלל שזה מסב לאמא שלי כאב וחשוב לי לשמח אותה".
מה מכאיב לאמא שלך?
"מעציבה אותה ההתדרדרות של התרבות, של התכנים ושל השפה, כל העולם שהשתנה. היא גם חושבת שאני חיה בעולם שכולו פרפרים ופיות. הרי פעם כל העיסוק ביוגה נחשב לעיסוק שאפיין אנשים שנחשבו שונים חברתית, ורק כיום זה מאוד התקרב למיינסטרים עד שגם אמא שלי בשנים האחרונות מתרגלת את ה'איינגאר יוגה'. היא דואגת לי כמו כל אמא, חוששת שנכנסתי לתחום שאראה בו רק אכזבות. היא לא רוצה שיהיה לי מפח נפש".
איך באמת מנהלים סיכונים בהוצאה שההתמחות שלה היא בספרים שמבטאים נישה צרה?
"הפסדתי כסף רב מהחסכונות שלי, ובשביל שההוצאה תמשיך להתקיים אני מעבירה הרצאות בחברות עסקיות וגם לוקחת על עצמי הפקות דפוס בעבור הוצאות אחרות. אך בדרך הרווחתי דברים רבים אחרים. בספרים המעטים שאני בוחרת להוציא לאור טמון רצון עז שהוא מעבר לשיקולים אחרים. אני לא אומרת שאין בהוצאה מהלכים הגיוניים ואין שיקולי תקציב, הכול קיים, ובידי כלים עסקיים שרכשתי לאורך שנים, אבל יש בי גם אמונה חזקה שהספרים האלה מוכרחים לראות אור, שזה הדבר שהאנושות צריכה עכשיו".
מודל מנהיגות חדש
די־נור (45), גרושה ואם לנועם בן ה־10 וחצי, מתגוררת במושב עמיקם שליד פרדס חנה. לאורך השנים עבדה בחברות גדולות. בין השאר עבדה כעוזרת אישית במשרדה של תמי מוזס־בורוביץ' במסגרת חברת האחזקות "מפל תקשורת", וגם כמנהלת פרויקטים בחברת "לאומי פרטנרס", זרוע השקעות של בנק לאומי. כבר כאישה בעולם העסקים הפיננסיים החלה לתרגל יוגה, אבל רק בגיל 35 נסעה לראשונה למסע בהודו, ובו תרגלה יוגה ופגשה מורים ומאסטרים ליוגה שעד אז רק קראה בכתביהם. מאז רצתה להפוך את היוגה למקצוע. נדמה שבהוצאת הספרים שלה מצאה את השילוב הנכון ביותר.
גם בספר החדש שמוציאה די־נור לאור בימים אלה מתלכדים הגשמי והרוחני. הספר, "מנהיגות שאקטי – מדריך מעשי ליישום מודל מנהיגות קשובה", מציע חזון רוחני להתפתחות המנהיגות העסקית בעולם המודרני. לשיטתו של הספר, תכונות שמוגדרות כגבריות, כמו "לנצח בכל מחיר", דומיננטיות מאוד בעולם העסקים וזאת על חשבון תכונות "נשיות" כמו שיתוף פעולה ואכפתיות. בהעדר איזון בין הנשי לגברי בעסקים, כפי שמסבירה ד"ר יעל אלמוג־זכאי, יו"ר הארגון "קפיטליזם קשוב לישראל", בהקדמה למהדורה העברית של הספר – שרוי הקפיטליזם במשבר עמוק.
"המילה 'שאקטי' מבטאת את התגלמות האיכויות הנשיות והיא קיימת בכולם, בגבר ובאישה כאחד", מסבירה די־נור. "בעשורים האחרונים, בגלל שהעולם מאוד נשלט על ידי מנהיגים גבריים, הכול הגיע למקום מאוד לוחמני, מאוד אינטרסנטי והיררכי: כל אחד רוצה להיות מנכ"ל, בולטת הגאווה הפנימית והרצון להתעלות מעל כולם, להיות הכי חזק והכי עשיר. בפועל, אתה יכול להתגלם בכל דבר שאתה עושה, ולא משנה אופיו של התפקיד. אני עוברת בחברות גדולות ומלמדת מיינדפולנס, מעבירה סדנאות קצרות ומשתמשת בספר הזה. אני נכנסת לאודיטוריומים של חברות כמו 'פיליפס', HP ו'דלתא' ומולי יושבים עשרות מנהלי מחלקות ואני מזהה בעיניים שלהם צמא אדיר לידע הזה".
את הספר חיברו נילימה בהאט וראג' סיסודיה. בהאט היא מרצה בינלאומית בנושאי תרבות ארגונית ושימשה בעבר ראש תחום תקשורת ויחסי ציבור בתאגידים גדולים וגם מורה בכירה ליוגה. סיסודיה הוא פרופסור וחוקר עסקים בעל שם בינלאומי, שספר אחר שלו, "קפיטליזם קשוב", שנכתב בשיתוף עם ג'ון מקיי, נמצא ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל. אל הספר "מנהיגות שאקטי" הגיעה די־נור כאשר פגשה את בהאט לפני כשנתיים בהרצאה בארץ במסגרת כנס של אתר הנשים "סלונה", שבו היא מתחזקת בלוג.
על פי הספר, חמשת האלמנטים של מודל "מנהיגות השאקטי" הם: נוכחות, כוח הנוכחות (השאקטי), שלמות, גמישות ועקביות. על כל אחד שרוצה לשנות את איכות חייו האישית והעסקית לצאת ל"מסע גיבור" – תהליך עמוק של התבוננות פנימית. "הוא נקרא 'מסע הגיבור' מפני שדרוש אומץ רב כדי להיכנס פנימה ולהתבגר אל כל מה שאנחנו יכולים להיות", נכתב בספר.
איך המנהלים מיישמים זאת בפועל?
"כשאתה מגיע למצב שאתה עוצר לרגע ומסתכל על עצמך לפני שאתה מגיב, לפני שאתה מאשים, לפני שאתה אומר לעובד: 'אני מחליט', 'זה שלי'. כולם רוצים שהרעיון שיבחרו יהיה שלהם, כולם רוצים שאותם יקדמו, אבל אם תעצור לרגע ותראה אותך אצל האחר, יהיה לך קל לשתף פעולה".
די־נור מסבירה שהיא מנסה ליישם את מנהיגות השאקטי גם בהוצאה שלה, שבה היא משתפת פעולה עם כשמונה אנשי מקצוע בתחומי התרגום, העיצוב, העריכה וההגהה. די־נור: "דרוש אומץ רב כדי להסתכל פנימה ולראות את האמת של הדברים שאתה אחראי להם ולא לחיות בתחושה של 'שתו לי, אכלו לי' שיכולה להתרחש גם בחברות עסקיות. כל הזריקה הזו על האחר היא נוחה מאוד ומספקת מקום פנימי כזה של עצלות מסוימת, אבל ההתבגרות האמיתית מגיעה כשאתה מתחיל לקחת אחריות על הדברים שלך".
אישה בעולם גברי
די־נור גדלה ברמת אביב, בת יחידה במשפחה "בעלת ממון ונכסים", כפי שתתאר לא אחת לאורך הריאיון עמה. היא בעלת מראה של בת העדה התימנית, לא דומה חיצונית לאמהּ, ומספרת כי אביה שנפטר היה בן העדה. "אל תכתבי תימני, הוא עדני, ואם את אומרת לדודות שלי בכרם שזה תימנים, הן מאוד מתעצבנות", היא מבקשת.
הוריה התגוררו תקופה בהולנד, אך אמה שבה ארצה ואביה לא היה עמן בקשר לאורך השנים. "אמא שלי הייתה פורצת דרך, כי היא הייתה אם חד הורית, וזה משהו שהיה מאוד חריג לפני כארבעים שנה. היא הייתה לביאה אמיתית. גדלתי ברמת אביב גם בשנים של טרום האינטגרציה בבתי הספר. זו הייתה שכונה ירוקה ומתוקה שבה סוג מסוים מאוד של אוכלוסייה ואני הייתי חריגה בנוף כי הייתי כהת עור. בגינה כל הילדות היו בלונדיניות עם מטפלות תימניות ורק אני הייתי תימנייה עם 'אופר' מלונדון. כילדה, העסיקו אותי תמיד שאלות על זהות, שייכות, נושא ה'שחור' וה'לבן' ועולמות מנוגדים גם בתוכי וגם במשפחה ובמציאות שלי".
כילדה אהבה מאוד לקרוא. אריך קסטנר, סיפורים של מרים ילן שטקליס, וגם מיתולוגיה יוונית, סיפורים חסידיים ופירושים ציוריים לסיפורי התורה. "אלו ספרים שהייתי חוזרת וקוראת בהם עשרות פעמים. מיתולוגיה היא דרך יצירתית מאוד לבטא את הפסיכולוגיה האנושית. מגיל מאוד קטן נמשכתי לדעת את אותו מקור כוח שהוא מעבר לדברים, ליוצר, לבורא".
אמה עבדה לאורך השנים בתפקיד בכיר בהוצאת הספרים "זמורה־ביתן", והשיגה בעבורה כל ספר שרק רצתה. די־נור: "אמא תמיד היתה מביאה לי ספרים טריים. בחופשים הייתי באה להוצאה. מאוד אהבתי את אהד זמורה, שתמיד היה עם הסיגר. עד היום אני בקשר עם המזכירה שלו, כי ממש גדלתי שם".
כשהייתה כבת 15, פתחה אמה הוצאת ספרים עצמאית. "אני זוכרת רגעים משותפים והרבה בתי דפוס", היא מתארת. "היא הייתה צריכה לנסוע לאשר גיליונות ובערבים לפעמים הצטרפתי אליה. הימים של ההוצאה של אמא שלי, ימי תחילת שנות התשעים, היו שנים טובות מאוד לשוק. היו לה רבי מכר ואני זוכרת איך היא הייתה יורה כותרים".
הספר "מנהיגות שאקטי" מראה, בין השאר, כיצד גם נשים בתפקידים בכירים נאלצו לסגל הלכי רוח גבריים כדי לשרוד בקריירה. "רוב הגברים והנשים שגדלו והתערו בעולם הפטריארכלי פיתחו יתר על המידה את האני הגברי שלהם והתמקדו בביצוע משימות", נכתב בספר. "כעת הגיע הזמן שגברים ונשים, שניהם, יתעוררו אל הנשיות המטפחת, הבין־אישית והמכילה שבתוכם".
"אמא שלי הייתה אישה בעולם של גברים", מתארת די־נור. "בשבוע הספר, שהיה משמעותי מאוד באותם ימים, נהגתי להיכנס עם אמא שלי אל מאחורי הקלעים. היא הייתה פיגורה בעולם הספרים. הייתי רואה אותה בין כל הגדולים: מודן, זמורה, יורם רוז, כולם גברים, ואמא שלי, שלא הייתה מטר שמונים כמוני, הייתה בעלת נוכחות. היא הייתה צריכה להילחם כדי לשרוד בעולם הגברי הזה. היא הייתה חייבת לאמץ תכונות גבריות, אחרת היו מוחצים אותה".
סבא ק.צטניק
מפגשים ספורים בלבד היא זוכרת מסבה וסבתה, ואף על פי כן הללו הותירו עליה רושם רב. "הם היו מאוד עסוקים בעצמם, נסעו הרבה לחו"ל וסבתא שלי הייתה פעילה לשלום עולמי וגם בנתה את סבא שלי כסופר. המושג הזה של 'ק. צטניק' נבנה והתפתח הרבה מאוד בזכותה, האישה שמאחוריו. היא הייתה זו שיזמה ודחפה את הספרים שלו, מכרה אותם בחו"ל וגם למשרד החינוך".
סבתה, נינה אשרמן די־נור, בתו של פרופ' יוסף אשרמן, גניקולוג ומחלוצי חקר הפוריות והעקרות, קראה את ספרו הראשון של ק. צטניק, "סלמנדרה", והייתה נחושה לאתר את האיש. והיא אכן מצאה אותו כשהוא ישן במחסן ישן ועל ספסלים בשדרות רוטשילד. על ספריו בחר לחתום בשם ק. צטניק כי מבחינתו כתב בשם כל הנספים בשואה ולא רק בשמו. "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק", אמר האיש, שנקרא במקור קרל צטינסקי, אך לא האמין כי שמו המלא צריך להופיע על ספריו.
"סבתא שלי הייתה השידוך הכי מבוקש בתל אביב", מתארת די־נור. "היא הייתה יפהפייה, עשירה ומבריקה וידעה שבע שפות על בוריין. אצלה בבית התקיימו ערבי סיפורת של יושבי 'קפה כסית'. היא ראתה את סבא שלי, את העור והעצמות הזה, ופשוט אספה אותו אליה, שיקמה אותו וטיפלה בו כי במהות שלה היא הייתה סוג של הילרית. ההורים שלה לא היו ממש מרוצים מהקשר שלהם. בחתונה שלהם היא אמרה שהיא מתחתנת לא רק איתו, אלא עם עוד שישה מיליון שלדים.
"כילדה, פעם סבא בא אלינו לאכול. אימא שלי מבשלת מרקים עשירים עם מוח עצם וירקות רבים, אבל סבא שלי לא ידע להכיל את זה ואמר: 'וואו, מה זה השפע הזה?'. כשאני הייתי באה אליו לאכול בצהרים, גם הוא היה מכין לי מרק: הוא היה לוקח שתי כפות של אבקת מרק עוף צהובה, מערבב במים חמים, והייתי חייבת לאכול הכול כי אוכל לא זורקים.
"מאוד רציתי שסבא לא יהיה עצוב כל כך. כשהייתי באה לבקר אותו היה ריח של מוות בבית. הרגשתי שם כל כך הרבה סבל ורציתי מאוד שיהיה לו טוב כי ראיתי ניצולי שואה שבחרו בחיים ואני לא חושבת שסבא שלי בחר בחיים. הוא לא חזר לעצמו. הוא חי כאילו בשואה אבל בלב תל אביב".
בשנת 1961, כשהגיע להעיד במשפט אייכמן, קרס סבה והתעלף. הוא היה בין המעטים שפגשו באייכמן בתקופת השואה – ושרדו. הוא נחקר ועונה על ידי הגסטאפו בנוכחותו של אייכמן. די־נור הסב סיפר כי התעלף לאחר שהתבקש באולם בית המשפט למסור את שמו המלא וכך נודע לראשונה מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק.
"בכל שנה מחדש הקרינו את הקטע הזה של ההתעלפות של סבא שלי בטקס יום השואה של בית הספר", נזכרת די־נור. "אני הייתי מרכינה את הראש כי הרגשתי שיש כל כך הרבה דברים שמתנגשים. לא מצאתי את המקום שלי בתוך המפה הזו. ההתייחסות שלי לשואה תמיד נגעה בי במקום של אמא שלי יותר מהמקום שלי עצמי. היא דור שני, וכל יום שואה מחדש אני תמיד חושבת עליה, כי היא גדלה עם ההתעלפות הזו בשידור חי".
אומרים שלניצולי שואה קל יותר לדבר עם דור הנכדים מאשר עם בני הדור השני. גם אצלכם, סבא סיפר דווקא לך את אשר עבר?
"הוא לא הסכים לדבר על זה. אני הייתי באחת המשלחות הראשונות של בתי הספר שנסעו לאושוויץ. בתקשורת דיברו על כך שהנכדה של ק. צטניק נוסעת, ואני זוכרת שדניאלה שמי ראיינה אותי לעיתון 'העולם הזה'. כשבאתי אליו לספר לו, הוא כעס שאני נוסעת והתחיל לצעוק: 'את לא תיסעי לשם, אף אחד לא ייכנס לשם'.
"נסעתי, וזה היה אחד הסיוטים הכי גדולים בחיי. הייתי בחרדה ובכיתי באופן בלתי נשלט. כשנכנסנו לתאי הגזים וראיתי את חריטות הציפורניים על הקירות וערמה של שלדים קטנים, דמיינתי את סבא שלי. את עומדת מול הר אפר שגבוה ממך פי תשעה כי את ילדה ואת מבינה שזה רק השאריות. המעט שבמעט. וכל הזמן אמרו לכל יהודי שפגשנו שם, 'הנכדה של ק. צטניק נמצאת פה', ואז היו מסתכלים ואומרים: 'אבל היא תימנייה'. בלילות של המסע הזה, הייתי שוכבת במיטה ומתפללת שאצליח לחזור הביתה. הייתי אומרת לעצמי: 'ליקוש, כבר אין פה שואה, אף אחד לא יחזיק אותך פה'".
הגעת למסע באושוויץ אחרי שקראת את כל הספרים של סבא שלך?
"היה לי מאוד קשה לקרוא אותם. חלקם ממש הפחידו אותי כי מדובר בסבא שלי, ועד היום לא הצלחתי להשלים את הקריאה".
לאורך השנים נמתחה ביקורת על הספרים של ק. צטניק. בין המקטרגים המרכזיים היה חוקר הספרות פרופ' דן מירון. נטען כי הספרים משתמשים ב"אפקטים ספרותיים מוגזמים", וכי מדובר למעשה ב"פורנוגרפיה של השואה". די־נור: "אני חושבת שהספרים האלה מאוד קיצוניים כי הוא היה בן אדם בקיצון. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים במסע בפולין זה שכל הזמן אמרתי לעצמי: 'אז מה הוא היה צריך לעשות בשביל לצאת מפה?'. שאלתי את עצמי האם בשואה נדרש ממך לאבד צלם אנוש ורק בשביל היצר ההישרדותי הזה בן האדם שבך הלך ממך. כשמישהו עובר כאלו דברים איך בכלל ניתן לבקר את אופן התיאור בספריו? זה לצאת חי מתוך גיהינום, ובשביל לצאת מתוך מקום כזה אתה צריך לעבור דרך אש חיה, כשהגחלים עוטפות אותך מכל מקום".
שתיים מיצירותיו של ק. צטניק נמצאות כיום בתוכנית הלימודים בספרות של החטיבה העליונה (כיתות י' עד י"ב): "השעון" ו"סלמנדרה", אך לתחושתה של די־נור, רבים לא זוכרים או לא מכירים את סבא שלה ואת ספריו. "אני נבחנתי על ספרים של סבא שלי לבגרות. בשנה שעברה הבן שלי בא הביתה וסיפר שהמורה שאלה אם יש להם בבית קשר לשואה. לא רק שהיא לא ידעה שהנין של ק. צטניק אצלה בכיתה, היא אפילו לא ידעה מי זה ק. צטניק".
להאיר את האור מישראל
מאז יצא הספר "מנהיגות שאקטי" עוברת די־נור בחנויות כדי לראות אם הוא אכן נוכח על המדפים, וזוכה לכבוד הראוי לו. "הוא מקוטלג כספר ניהול והייתי צריכה להילחם שכך יהיה. נכנסתי בימים האחרונים לחנות ספרים בקניון רמת אביב, והספר היה ממש חבוי בין שני ספרים, בקושי ראו אותו. אמרתי למנהלת החנות: 'איך את לא מבליטה ספר שכזה'. היא מיד ביקשה שאספר לה על הספר, וכשהחלה לקרוא בו ראיתי שהעיניים שלה נדלקו והיא אמרה: 'חבל שלא הסבירו לנו על זה קודם. סתם זורקים עלינו פה כמויות של ספרים'. האם עכשיו אני אמורה לעבור חנות־חנות ולהסביר לכולם על מה הספר? אם צריך, זה מה שאעשה".
כעת נילימה בהאט שוב בדרכה ארצה, לכנס "מנהיגות שאקטי" שדי־נור מארגנת, ומנסה לרתום בעבורו את בכירי המשק גם כמרצים וגם כנותני חסויות. די־נור: "עמית אוברקוביץ' מחברת החשמל ונילי גולדפיין (שותפה בקבוצת נירם גיתן NGG, מ"פ) כבר אישרו את השתתפותם, ואנחנו במגעים עם שני בנקים גדולים. כל חברה שרוצה להכניס שפה עסקית חדשה מוזמנת לפנות אלינו. זהו מודל שכבר נלמד באוניברסיטת סאן דייגו בארה"ב ואין לי ספק שבשנים הקרובות ילמדו אותו גם באוניברסיטאות בארץ.
"אני חושבת שלישראל יש כוח רב כמדינה. כל ה'אור לגויים' הזה. אם כל אחד בעם הזה ייכנס לתוך עצמו ויישם את הדבר הזה, ביכולתנו להשפיע מאוד לטובה גם על כל העולם. כרגע אנחנו משתמשים בכוח בדרכים פחות טובות שמחלחלות לרשתות החברתיות, לכבישים, לתור בקופות החולים. העם היהודי הוא עם מאוד חזק, אז למה להתאחד רק בשעת צרה וסבל? רוב המועדים והחגים שלנו הם על זה ששרדנו, על זה שלא השמידו אותנו, אבל כל זאת כבר לא רלוונטי. אלו דברים ששייכים לעבר. אני באמת מאמינה בזה בלב שלם, לכן בחרתי להוציא את הספר הזה לאור בארץ. נילימה כותבת כי בני האדם נמצאים בפני ההרפתקה האנושית הגדולה ביותר שלהם, אז מי אמיץ מספיק להצטרף?"
