מטפס במדרגות

כמה ימים לאחר המופע שבו השיק את "כמה מודעות", אלבום הבכורה של קריירת הסולו שלו, פותח לי אילן דמרי את דלת דירתו התל־אביבית, חמוש בכובע לבֶד עגול ושיקי. הכובע הזה לא כל כך מתחבר לי לתדמית הילד הטוב שלו מלהקת המדרגות. האם בכך הוא מנסה ליצור איזה בידול בין דמרי של המדרגות לזה של קריירת הסולו החדשה? "אני הולך עם הכובע כבר הרבה זמן", עונה דמרי על תמיהתי. "תמיד אהבתי להתלבש, אבל בצורה שתהיה מחוברת לפנימיות שלי. התעסקתי באופנה עד שחזרתי בתשובה, ואחר כך הלכתי באופן טבעי למקום סולידי ומתון יותר. בשנים האחרונות הרגשתי שאני מדחיק צד אסתטי שקיים בי ומהותי לי, ובאיזה שלב הרגשתי שאני יכול לתת לו ביטוי חיצוני שהוא נעים, ולהרגיש שלם ונוח עם עצמי".

כמעט עשרים שנה אחרי שהוציא עם הוד דיין, שותפו לצמד המדרגות, את האלבום "בפתח הדלת", שחולל מהפכה במוזיקה היהודית המתחדשת – דמרי מוציא דיסק משלו. 12 קטעים עם חומרים שונים לגמרי, רובם פרי עטו, שמדברים בין היתר על אהבה, מודעות עצמית, ייעוד, בדידות ועוד. "במשך הזמן עלו לי כל מיני רעיונות וכתבתי שירים עם תוכן אישי יותר, שלא התאימו למשבצת של המדרגות, ומאוד רציתי להוציא אותם", אומר דמרי. "אבל אם המדרגות היה מבחינתי הגשמת חלום, אלבום אישי היה כבר משהו שמעבר לחלום. כאילו נס".

על הנס הזה עבד במשך כארבע שנים, והסתמך על כמה ניסים קטנים בדרך. "אחרי האלבום האחרון של המדרגות ב־2012, חברים קרובים אמרו לי: 'למה אתה לא עושה תקליט לבד, משהו קצת אחר? הרי יש בך עוד גוונים, תבטא אותם!'. שמעתי את הדיבורים האלה אבל הם עברו לידי, כי לא ידעתי איך לממש את החלום הזה – הרי מדובר בהשקעה של הרבה מאוד כסף. יום אחד הגיע אליי חבר ושאל אותי שוב על כך, ועניתי לו שזו הוצאה שגדולה עליי. הוא התעניין בכמה כסף מדובר, עניתי לו, והוא הציע לממן לי את האלבום ולהיות שותף בתמלוגים. שאלתי אותו, 'אתה בטוח?', והוא ענה 'כן'. ראיתי שהבנאדם רציני, אבל עדיין רציתי לתת לו זמן לחשוב. באותו שבוע הוא הציע לבת הזוג שלו להתחתן, וכתוצאה מכך נאלץ לחזור בו, בשל ההוצאות הצפויות של החתונה. בגלל שהכנתי את עצמי לאפשרות הזאת, אמרתי 'ברוך השם שנתן לי את התבונה לא לרוץ עם זה ולעצור לרגע'. אז אמנם הוא לא יכול היה לעזור, אבל מבחינתי הרכבת כבר יצאה מהתחנה. המוטיבציה עלתה, התחלתי לאסוף שירים ואמרתי לעצמי: אני לא מפסיק".

בתחנה הראשונה של הרכבת עלה יענקל'ה סגל, חבר טוב של דמרי, שבא מתחום המוזיקה האתנית והג'אז, ועיבד והפיק בהתנדבות את השיר "נעליים חדשות". אחרי שהסתיימה העבודה על השיר הזה, סגל החליט לעבד שירים נוספים, וכך רכבת החלומות של דמרי המשיכה לדהור, כשעליה עולים מדי פעם מעבדים ומפיקים אחרים, דוגמת עדו גונן, אודי תורג'מן, נושי פז ודודי לוי – חברים טובים של דמרי, שנתנו כתף בלי לקבל שכר. התוצאה המוגמרת היא אלבום יפה ושונה, צבעוני ועשיר, במגוון סגנונות – החל
משירי נשמה ופיוט, דרך פופ, סופט רוק, ראפ על גבול הספוקן וורד, ועד פולק ושאנסון בניחוח טריפ־הופ. "מבחינת העיבודים וההפקה המוזיקלית, זה דיסק שהוא שונה לגמרי מהשירים של המדרגות. המעבדים והמפיקים באו ממקומות אחרים לגמרי, וההתייחסות המוזיקלית הייתה שונה".

למרות הגיוון המוזיקלי, האווירה באלבום די רגועה. אתה פוחד לעזוב את אזור הנוחות הרגוע שלך?
"תראה, לטעמי, גם 'נעליים חדשות', 'תרגילי נשימה' ו'שיר על דבר פניך' הם כולם גרוביים, וזה וואחד שינוי מבחינתי. השיר 'תרגילי נשימה' באמת מדבר על הנושא הזה – הקושי שלנו לעזוב תבניות, לעזוב את החממה שבנינו לעצמנו ושנוח לנו בה, ולתת לעצמנו ללכת למקומות חדשים ואחרים. זו נקודה שבאמת התמודדתי איתה, אבל לא יכולתי לשבור את ההגה חזק מדי ימינה או שמאלה. אני חושב שבחמישים־שישים אחוז מהאלבום יש אווירה מאוד מלודית, רכה ונעימה, שיכולה להזכיר את המדרגות, והיתר זה כבר כיוון אחר, יותר גרובי".

אבל עדיין רגוע.
"נכון. לאט־לאט. זה לא שאני אומר 'בוא נעשה משהו שונה לגמרי ממה שכבר עשיתי' – ואז הולך לשם. מאוד חשוב לי ליצור דברים מהמקום שלי. וגם אם אנשים מהצד אומרים לי – 'אילן, תן בראש! תעוף!', אם אני לא ארגיש טבעי באותו מקום, לא אלך אליו בכוח. אז יצא שבארבעים אחוז מתוכו האלבום הוא יותר גרובי – וזה סבבה. כשנושי פז לקח את 'כמה מודעות' למקום של הרבה גיטרות, אמרתי לו, 'תעשה מה שאתה חושב, אני איתך'".

אף על פי שכל השירים באלבום ייחודיים, הפיוט "פדני" עדיין יוצא דופן. "אבא שלי ז"ל היה גבאי ופייטן של הקהילה התוניסאית 'שערי שלום' בחצור־הגלילית. היה לו קול עם עוצמה גדולה, והוא כמובן הוביל את הפיוטים לפני החגים, בראש השנה וביום כיפור. הוא מאוד השפיע עליי מוזיקלית, והחלטתי שאני חייב להכניס לדיסק שלי פיוט שמוקדש לזכרו. הרבה אנשים ששמעו אותו ביוטיוב התרגשו ממנו, כתבו לי, התקשרו אליי, ואמרו שהוא מרגש ומקסים, ושאני חייב לעשות עוד כאלה. אבל בגלל שכבר עשיתי שני אלבומי פיוטים עם המדרגות, החלטתי להסתפק כאן בפיוט אחד שמוקדש לאבא שלי".

באלבום יש שני שירים שכתבו נשים: 'תילתן' של הדר אלפסי ו'עד ערב' של אלומה לב. איך התחברת אליהן?
"כשקיבלתי את הטקסטים מהדר ומאלומה, הייתה לי הזדהות מאוד עמוקה עם השירים. ממש התרגשתי כשקראתי את המילים, והמנגינות פשוט נבעו מעצמן. השיר 'תילתן' של הדר מדבר להבנתי על רצון 'להגשים חלום' שמתעכב מלהתממש, ובעבר באמת לא ידעתי אם אוכל להגשים את החלום המוזיקלי שלי. השיר של אלומה 'עד ערב', כאילו נכתב במיוחד על חוויה שעברתי באחד מימי הכיפור. כתוב שם: 'ולא ידעתי עד עכשיו אם מקרבה או מחולשת הגוף' – וזה בדיוק מה שהרגשתי. לא ידעתי ממה נובעת החולשה שלי באותם רגעים בתפילה. השפה שם מאוד פיוטית ואישית".

כאמור, אחד המוזיקאים שאיתם עבד דמרי על האלבום הוא הזמר והמפיק דודי לוי (לשעבר גיטריסט להקת "נוער שוליים"), שכתב והפיק לו את השיר "קיץ", באווירה אלקטרונית מיוחדת ודי שונה משאר התקליט. "דודי נורא אוהב את המוזיקה של המדרגות ואני אוהב את המוזיקה שלו. הכרתי אותו כשהגיע ללמוד 'ימימה' לפני 15 שנה. בזמנו היינו נפגשים ומג'מג'מים ואני גם הייתי שר. במשך השנים התארחתי באלבומים הקודמים שלו, והיו לנו (המדרגות) גם הופעות משותפות איתו. מאז המשכנו בקשר מוזיקלי, נפגשנו מדי פעם, ניגנו, כתבנו שירים והקלטנו סקיצות. במהלך העבודה על האלבום שלי, הוא הרים אליי טלפון ואמר: 'כתבתי טקסט לסקיצות שעשינו לשירים, ואני רוצה להקליט אותם איתך'. אמרתי 'בכיף'. מאוד אהבתי את ההפקה והעיבוד האלקטרוניים, ולקחתי את אחד השירים לאלבום שלי".

הצלחה תמימה

דמרי, 52, גרוש ללא ילדים, לאחר אפיזודה זוגית קצרה לפני כ־17 שנה ("אני מחפש מאוד זוגיות ורוצה להקים משפחה – ודווקא בסדר הזה"). הוא נולד בחצור, שמיני בין 11 ילדים, לאבא אזרח עובד צבא ולאמא עקרת בית. בצעירותו למד בישיבת התיכונית בקריית־שמואל, וכשהישיבה נסגרה חזר בכיתה י' ללמוד בחצור. "מאוד הצטערתי לשוב לשם. לא היה בתיכון של חצור מסלול שקרוב לליבי כמו אמנות, אז למדתי מקצועות הומניים שלא התאימו לי, ודי חיפפתי".

לקראת סוף השמינית הוריד את הכיפה. "המסגרת הדתית לא התאימה לי וכל הנושא של הדת לא דיבר אליי. חשבתי גם שהדת תפריע לי לממש את עצמי בתוך התעשייה והאמנות, אז עזבתי". את שירותו הצבאי עשה תחילה במחלקת קשר בשריון, ואחר כך כגרפיקאי של הגדוד שלו. "כשהגדוד עלה ללבנון, הרס"ר החליט שהוא רוצה לעשות קצת שיפוצים ולייפות את המקום. אבא שלי, שבא לשפץ שם כאזרח עובד צה"ל, אמר לו: 'הבן שלי יודע לעשות כל מיני דברים יפים – קח אותו'. אז הוא לקח אותי".

אחרי הצבא פנה דמרי ללימודי תדמיתנות ואופנה. "זו הייתה שנה קשה בטירוף, כי לא אהבתי לעבוד על מידות ועל טכניקה, שהיו כמו סינית בשבילי, אלא יותר ליצור ולעצב". בתום הלימודים חבר דמרי למעצב אופנה שהכיר ושימש כעוזרו, אולם משהו בתוכו לא היה שלם עם הבחירה שעשה. "הרגשתי שהאופנה ממלאת אצלי איזו משבצת זמנית, אבל היא לא באמת הכיוון הנכון בעבורי. אני זוכר שיום אחד נכנסתי לסטודיו, וראיתי את הקולקציה של המעצב שעבדתי איתו תלויה על הקיר. הסתכלתי עליה ושמעתי בתוכי קול שאומר: 'זה לא מה שהנשמה שלך באמת רוצה'. בצד עמדה הגיטרה שלי, לקחתי אותה והתחלתי לנגן. זה היה רגע מאוד מרגש מבחינתי, כי פתאום הבנתי מה הנשמה שלי רוצה באמת. מצד שני, לא ידעתי איך אני מיישם את הרצון הזה ומגיע למקום שלי, וזה תסכל אותי ממש עד דמעות.

"ובכל זאת, ברגע שהבנתי מה הכיוון, פתאום קרה משהו. אחרי בערך שבוע־שבועיים חבר הכיר לי מישהי שלמדה ריקוד בלונדון, שהייתה חברה של בת הזוג של הוד. דיברנו, ואחר כך כל החבורה עלתה לשתות קפה בבית שלי. התחלתי לנגן באופן ספונטני, וחברה של הוד – כיום אשתו – אמרה לי, 'תקשיב, אתה שר מהמם, אני רוצה שתפגוש את בן הזוג שלי'. אמרתי שבכיף. כשהוד בא אליי הביתה, התחלנו לנגן, ובאותו היום ג'מג'מנו שעות. בסוף המפגש הוא אמר לי, 'אני אשמח להמשיך להיפגש איתך'. משם זה התחיל".

במשך שבע שנים נפגשו השניים כדי לנגן רק בשביל הכיף בבית של דיין. "יום אחד חבר משותף בעל אולפן בת"א, שבו הוד עבד כטכנאי, אמר לנו: 'תיכנסו לאולפן, תעשו תקליט'. אז התחלנו להקליט שירים, יותר בכיוון של שירי אהבה, ועם הזמן, כשהתחלנו לחזור בתשובה, התוכן הזה כבר לא התאים, אז החלטנו לוותר על מה שכבר עשינו ולכתוב טקסטים חדשים".

העבודה על האלבום, שנקרא בסופו של דבר "בפתח הדלת", החלה ב־1997 כשהשניים כלל לא העלו על דעתם שהם הולכים להפוך לפורצי דרך במוזיקה היהודית – שהייתה עד אז שקועה בתרדמת עמוקה.

 

איפה הרגשתם שקרתה הפריצה? היה איזה שיר מאותו דיסק שפתח לכם את הדלת?
"לאו דווקא. באותה תקופה היו באוויר המון תחנות פיראטיות, כמו רדיו ברסלב וכאלה, וכשיצא האלבום הזה הן ממש עפו עליו. פתאום הם שומעים מוזיקה יהודית שמופקת אחרת ונשמעת כמו 'פוליס' ו'פינק פלויד', וזה עושה להם משהו. פתאום קוטנר כותב עלינו ומשמיעים אותנו בגל"צ, ונהיה באזז. אני זוכר שאחרי יום כיפור דובי לנץ ניגן את 'מרגיש' בתוכנית של רזי ברקאי, ואני אמרתי לעצמי – וואו! היו תגובות מטורפות, והדיסק עף. באותו זמן קנו עדיין דיסקים.

 

"בכל תחנה שאירחו אותנו הייתה לנו חוויה חזקה. למשל כשהיינו ברדיו ברסלב, העלו על הקו את הרב עופר גיסין שאמר לנו: 'הייתי מת להיות איתכם עכשיו באולפן, כי נפל דבר בישראל: האלבום הזה הוא היסטוריה'. ואנחנו לא הבנו את זה. עשינו אותו מהמקום הכי תמים. שום אסטרטגיה, שום כלום. וזה הדהד כל כך חזק. אגב, גם הדיסק 'שואף' שיצא ב־2007 היה חלוץ באלבומי פיוטים וגרם לפיצוץ. אחרינו הוציאו אלבומים כאלה ברי סחרוף, מיכה שטרית, מאיר בנאי. זה נהיה פתאום מיינסטרים. אני חושב שאדם צריך לעבוד מהמקום האמיתי והתמים שלו ולא לנסות לכוון לטעם הקהל, כי זה הורס כל חלקה טובה. עובדה, כל הדברים שהצליחו נוצרו יש מאין, ממקום מאוד תמים. לא שאני לא זולג לשם לפעמים, אבל אני מרגיש שזה פוגע בברכה שיש בתום ובניקיון שבאים מבפנים. הניסיונות לשחזר הצלחה מועדים לכישלון".

שמחת מצווה

ב־2012 הוציאו המדרגות את "הלב הרוח והנשמה", על פי שיריו של רבי אברהם אבן עזרא. זה היה אלבומם האחרון. אני שואל את דמרי מדוע בשבע השנים האחרונות לא שמענו מהם שום דבר חדש. "האמת שמאוד קשה לעבוד על אלבום במשך שנתיים־שלוש, ובסוף לא להצליח להתפרנס ממנו", הוא אומר בגילוי לב. "האלבום הזה היה כישלון מבחינה מסחרית, למרות שבעיניי הוא מדהים, ובעיני הוד הוא האלבום הכי טוב שעשינו. חשבנו שאנחנו מביאים משהו אחר, משובח ואיכותי, אבל התגובות היו פחות טובות.

"את האלבום הקלטנו אחרי שניצן זעירא פנה אלינו בבקשה שניצור שירים למופע בפסטיבל העוד הבינלאומי בשנת 2012. הוא אמר שהוא יהיה אחראי על ההופעה, על היח"צ שלה ועל ההפקה הפיזית של האלבום, ואנחנו על המוזיקה. זה היה מופע מאוד גדול עם הרבה אמנים, ומאוד הצטערנו שהוא לא המשיך".

מדוע לא היו עוד הופעות?
"האמת היא שחשבנו שהמופע הזה ירוץ כמו 'אדומי השפתות' של ברי, אבל זה לא קרה. להרים מופע כזה זו לוגיסטיקה מטורפת, ואנחנו לא יכולנו לקחת את זה על עצמנו. מאוחר יותר שילבנו בהופעות שלנו חומרים מהאלבום, אבל לא יותר. הוא לא קיבל תמיכה תקשורתית מספקת, ואנשים פחות הכירו אותו, אז העדפנו בהופעות לתת שיר פה שיר שם, ולא לבנות מופע שלם עליו. כדי לבסס מופע על אלבום צריך משרד שיטפל בזה וייחצן את זה כמו שצריך".

לפני שהוצאתם את האלבום לא השמעתם אותו לאנשים כדי לדעת אם הוא עובד?
"ברגע שהיינו שלמים עם התוצאה – לא היה אכפת לנו. על 'שואף' אמרו לנו 'אל תעשו אותו, אף אחד לא יקשיב לו' – ובסוף הוא האלבום הכי מצליח שלנו. לדעתי הוא נמכר ביותר מ־20 אלף עותקים, ועוד בתקופה ההיא, שהיו מלא צריבות והורדות פיראטיות. 'שפל רוח', שהיה הלהיט של האלבום, הושמע כמעט כל יום בתוכנית 'המילה האחרונה'; אברי גלעד מאוד אהב אותו. אבל היו בו גם 'שירת העשבים', 'אנעים זמירות' – שירים שאנשים מאוד התחברו אליהם".

דמרי, שבעברו עבד באגף לתרבות ואמנות בעיריית ת"א, מצליח היום לשמחתו להתפרנס ממוזיקה. "אני מלמד זמרים בבית הספר 'מזמור' תנועה, אינטרפרטציה ופיתוח קול. בעבר שיתפתי פעולה עם שולי רנד במהלך עבודתו על אלבומו הראשון, ונהניתי מאוד. כיום הרחבתי את שיתופי הפעולה לזמרים נוספים, כמו נאור כרמי ויוני גנוט, ולכל מיני הרכבים, כמו 'הלובים', וארז נטף עם המופע שלו 'מתוניסיה לירושלים'; אני שר בהקלטות של אמנים שונים, כמו עובדיה חממה שמקליט עכשיו פרויקט גדול בשם 'מדרש שיר', ומוציא בכל שבוע שיר על פי מדרש שהוא כותב. עובדיה הוא איש צדיק. לפעמים אני חושב שהוא עושה את הפרויקטים האלה רק כדי לפרנס עוד מוזיקאים. הוא עושה את זה כמובן לעצמו, אבל משקיע, מביא את הנגנים הכי טובים שיש בשוק ומשלם בעין יפה. אני גם שר בחתונות עם ההרכב 'נושאי הכלים', ומאוד אוהב לעשות את זה".

אתה אוהב להופיע בחתונות?
"כן. זה כיף. אני בא עם הלב. כשאתה עושה מצווה – משמח חתן וכלה – זה מרים אותך. אני הולך לשם רק עם הראש הזה, אחרת לא הייתי מחזיק מעמד. זה מתיש וקשה".

מה הלאה? חושב כבר על האלבום הבא?
"כן, חושב, אבל קודם אני מעוניין לעשות אלבום נוסף של המדרגות. יש אמנם שמונה קטעים במצב מאוד מתקדם, אבל בגלל שהוד התחיל לעבוד על מופע של אשתו, ואני התחלתי לעבוד על האלבום שלי, הפסקנו בינתיים את ההקלטות של האלבום שלנו. אני מאוד מקווה שנצליח לסיים אותו בשנה הקרובה. צריך רק למצוא את הזמן".