כמי שכוס הבירה שלו מכילה בדרך כלל להקות רוק ואמנים שביום טוב מוכרים 25 כרטיסים להופעות שלהם, קשה שלא לצאת מערב כזה עם קצת קנאה בלב. 12 אלף איש הקיפו בהרבה אהבה את הבמה העגולה במוצאי השבת האחרונה, כשעליה הופיעו להקת אתניקס ואייל גולן. גם בהופעה שלהם שנערכה כמה ימים לפני כן, היכל מנורה מבטחים היה מלא עד אפס מקום.
ההקשרים האסוציאטיביים שצפים בשיח על אייל גולן הם סגנון החיים שלו ופרשיות המוסר שעלו סביבו. אבל בעיני חלק גדול מהקהל, הליך הענישה הציבורי כבר מוצה: ההפקה של גולן לא היססה לתת למופע המשותף עם אתניקס את הכותרת "כל המדינה שרה", ובקרוב הוא יוביל עם אביב גפן תוכנית בפריים טיים של קשת.
ועדיין, מדובר בעניין מורכב לחובבי מוזיקה בכלל, ודאי למי שצריך לכתוב עליה. אין כאן עמדה נחרצת, ואני כן מרגיש חובה לכתוב בהתנצלות: מי שמחפש ביקורת שיוצגו בה רק המגרעות של גולן בלי האיכויות המקצועיות שלו – יצטרך לדלג על עמוד זה. אי אפשר להתעלם מכך שהחיבור שלו ושל אתניקס לפני עשרים שנה הוא זה שהביא את הפופ הים־תיכוני למכור מראש הופעות לעשרות אלפי אנשים בדקות בודדות בלבד, ראו גם מקרה עומר אדם ממש בימים אלה.
גולן ואתניקס חייבים הרבה לדור המדבר המייסד של אביהו מדינה, חיים משה, זוהר ארגוב, דקלון ויהודה קיסר (שאותו הם מארחים בערב), אבל הם אלו שבישרו את בואן של "שבע השנים הטובות" של הז'אנר, שהפכו ל־14 ול־21 שנים, ועושה הרושם שימלאו להם שלושים בלי שום בעיה. יום אחד האקדמיה תצטרך לתת את הדעת המחקרית על איך זאב נחמה, בעל חזות של רואה חשבון או מנהל בנק, מתפקד בפועל כבר שלושים שנה כפופ סטאר.
לפני 20 שנה גולן כמובן עוד היה בצל של אתניקס. דווקא העמידה של נחמה ליד גולן של היום – זה הנוצץ, המקועקע, שלבוש בבגדי מעצבים שנתפרו למידותיו – רק מעצימה את השאלות סביב ה"סטאר קוואליטי" שלו. אבל עם מציאות אי אפשר להתווכח, וכמו אז גם היום זה מייצר את אותו סינכרון מוזיקלי, שהביא להם את הניצחון הגדול לפני עשרים שנה על ההגמוניה בפלייליסט הישראלי.
על הבמה גם גולן וגם אתניקס יודעים לשחק את המשחק היטב. שניהם יודעים טוב מאוד מהן נקודות החוזקה שלהם, ואיפה כדאי להם לשחרר. על הקול של גולן נכתבו כבר אין סוף סופרלטיבים, את כולם הוא גרף ביושר. החוכמה של נחמה היא לדעת לבחור את מלחמות האגו ולא להיאבק בזה. בכל דואט ביניהם ניכר שכל אחד יודע מתי לעלות על השני בקול שלו ומתי לסגת אחורה. איכות הסאונד בערב הספציפי הזה הייתה טעונת שיפור, ולא פעם הורגש עומס יתר על האוזן.
המקום של אתניקס כלהקה בתוך הסיפור הזה, מורכב למדי. תמיר קליסקי, שלא מופיע עם ההרכב מאז הסכסוך המשפטי המתוקשר שלהם, היה נוכח בפרונט הוויזואלי ובדי־אן־איי המוזיקלי של ההרכב. קשה לא לשים לב לפיל המוזיקלי הגדול הזה, גם בערב שבו עמדו שלושים איש על הבמה.
עובדתית, אתניקס ממשיכים לתפקד גם עם נגנים חלופיים. בדור שהקריוקי שולט בו, לסולן יש נוכחות בווליום גבוה מהרגיל. לזקנים כמוני הקונסטלציה החדשה מרגישה כאילו נחמה הוא נהג במכונית מירוץ, והנגנים מסביב נמצאים בפוזיציה של הצוות המטפל. באופן סימבולי זה השתקף גם במיקום הפיזי שלהם על הבמה. נחמה עומד מוגבה בתוך רחבה גדולה במרכז והם במעין יציע תחתון שמזכיר תזמורת מלווה בהצגת תיאטרון.
ההפקה המוזיקלית של הערב דיברה בשפה מאוד ברורה של מוזיקת מועדונים כשהמטרה היא כמובן להרים כמה שיותר. הרבה מאוד שירים קיבלו תפנית של מסיבה, ואת שפת הקלידים של קליסקי החליפו ביטים של דאנס והאוס, שהתלבשו על המקצבים שהנגנים הכתיבו לאורך הערב.
למעטפת יש מקום חשוב מאוד בערב הזה, השואו תמיד היה חלק בלתי נפרד מערבי פופ כאלו, האתגר הוא לא להפוך את זה לחזות הכול. נראה שעל אף להקת הרקדנים שמחליפים אינספור תלבושות, האקרובטיקה, הלפידים, מסכי הענק, מגה־רמקולים והתחושה הכללית של מופע בלאס־וגאס, זה לא יהיה פייר לטעון שהערב מושתת רק על המעטפת. בכל זאת, נשמעו שם מגה־להיטים כמו תותים, ג'סיקה, חייל של אהבה, מלך המגרש, ב־מ־וו שחורה ועוד.
השורה התחתונה לגבי מי יכול ליהנות מערב כזה נטועה דווקא בוורסטיליות המוזיקלית שלו. ים־תיכוני, עיבודי סלסה, סמבה, היפ־הופ, פלמנקו ספרדי והמנון רוק בון ג'ובי סטייל ל"רק האהבה תנצח". המחיר של הגיוון הזה הוא חוסר זהות מוגדר למופע. אם אתם מחפשים להתענג על סלסול בלתי נגמר של גולן או להתרגש מאינטימיות עם אתניקס – זה פחות המקום בשבילכם. אם בא לכם מסיבה או שיש לכם מחסור בחתונות, מעטפת הפקתית כזו תעשה לכם את העבודה. רק שאת סטייק האנטרקוט תצטרכו לקנות במסעדה ליד האולם.
