המשחק של אנדר // ישי פלג
חייל מגויס לצבא, שורד תקופת טירונות קשה, לומד, מסתגל, מתקדם בסולם הדרגות, מפתח תורת לחימה, נאבק באתגרי פיקוד ומנהיג צבאות בסדרת אימונים – ולאחר מכן במלחמות של ממש – עד הניצחון. הספר הזה, שראשיתו בסיפור קצר, עוסק בקריירה הצבאית של אנדרו ויגין, או אנדר, מתחילתה ועד סופה. אלא שהצבאות כולם נמצאים בבית ספר ללחימה שמרחף בחלל, החיילים הם ילדים ובני נוער שנותקו ממשפחותיהם, והאויב, בזמן האימונים, הוא הילדים האחרים שנלחמים באנדר מהיותו טוראי פשוט ועד שהוא מנהיג את צבאו לניצחון על כל שאר הצבאות המתאמנים בבית הספר.
ספר המדע הבדיוני המכונן הזה, מגולל את הכשרתו הקשה והכואבת של הגנרל שיילחם במלחמה האחרונה של המין האנושי מול גזע חייזרים קטלני. אבל ילדי בית הספר ללחימה, מבחינתם, משחקים משחק: הם אמנם מחולקים לצבאות, לובשים מדים ומצטיידים בכלי "נשק", אבל הקרבות ביניהם מתחוללים במגרש ספורט חלל ומתנהלים לפי כללים, כשהמטרה היא לפרוץ את שער האויב ולהגן על השער שלך.
מוריו של אנדר, צריך לזכור, לא משחקים משחק. צוות בית הספר מנסה למצוא, ובעצם ליצור, את המפקד שמוכן לעשות הכול כדי לנצח את גזע החייזרים. הם צריכים לבנות מכונת מלחמה, כלי השמדה שישמש אותם להביס את האויב. בשביל זה הם צריכים ללמד את המפקד שלא משחקים לפי הכללים. שאין חוקים. שהמטרה היחידה היא לנצח, בכל מחיר.
אנדר לומד טקטיקה, אסטרטגיה, הנהגה ויחסי אנוש, ובעיקר איך לנצח – גם כשהסיכוי אפסי. אבל לכל אורך האימונים תמיד נמצאת במוחו של החייל־הילד הידיעה התת־מודעת שהקרב אמיתי, ושהסיכונים לא ייגמרו באיזה צלצול שיוציא אותו להפסקה. העול הפסיכולוגי שהידיעה הזאת מטילה עליו הוא שעומד במוקד הספר, והוא מה שהפך אותו מספר מד"ב לנוער ליצירה שראויה לעמוד על מדף הספרים המנטלי שלנו, גם כספר מלחמה.
המשחק של אנדר // אורסון סקוט קארד // מאנגלית: בועז וייס // הוצאת אופוס
מחווה לקטלוניה // אלחנן שפייזר
מלחמת האזרחים הספרדית אינה הקונפליקט הידוע ביותר של המאה ה־20. היא נדחקה בין שתי מלחמות העולם, כך שלרוב היא נזכרת כדרך אגב וכחלק מתקופה לא יציבה בעליל באירופה ובעולם. אם התזמון שלה לא מספיק, גם הצדדים הלוחמים עלולים לבלבל את הסקרנים שירצו להחכים בכמה פרטים. בצד אחד היו הנציונליסטים – בהובלת אנשי צבא בכירים, שהכריזו מלחמה, ובצד השני היו הרפובליקנים – קבוצה שהיו כלולים בה הממשלה הספרדית המקורית, אך גם קבוצות גדולות של סוציאליסטים, קומוניסטים ואנרכיסטים, עשרות אלפים מהם מתנדבים מרחבי העולם שהצטרפו למלחמה מסיבות אידיאליסטיות.
אחד המתנדבים האלו היה הסופר והעיתונאי ג'ורג' אורוול, שעל פי עדותו הגיע לברצלונה כדי לכתוב על המלחמה, אך הצטרף "למיליציות הרפובליקניות כמעט מיד, כיוון שזה נראָה כמו הדבר היחיד שאדם יכול לעשות" (בתרגום חופשי). נקודת המבט הייחודית של אורוול – שמתחילה כתמימה, כמעט נאיבית, אך מהר מאוד משתנה והופכת לצינית יותר ככל שהוא חווה יותר – מאפשרת לקורא לחוות את הלחימה לעיתים כצופה מהצד בעל גישה פילוסופית ובהירה, ולעיתים כאחד החיילים הפשוטים, שקם בבוקר רעב, מתגעגע לסיגריות, למיטה חמה ולאשתו, ומקווה שיוכל לחזור לאלו בשלום.
אורוול מספר סיפור טרגי וכאוב, אך כשהוא עוסק בנושאי הספר המרכזיים הוא מרבה לנקוט בגישה הומוריסטית, כך שלבסוף התחושה היא שכמעט מדובר בפארסה. המילים שממחישות זאת בצורה הטובה ביותר מופיעות לקראת סוף הספר, לאחר שצלף פוגע בצווארו של אורוול ומחטיא את עורקו הראשי במילימטרים, והוא ניצל בנס: "לא היה אדם שפגשתי באותה תקופה", נזכר הסופר, "שלא שכח לציין בפניי שאדם שנפגע בצווארו ושורד הוא בעל המזל הגדול ביותר בעולם. לא יכולתי שלא לחשוב שזה היה מזל גדול הרבה יותר אם לא הייתי נפגע כלל".
מחווה לקטלוניה // ג'ורג' אורוול // מאנגלית: יוסי מילוא // הוצאת עם עובד
אם יש גן עדן // אלישע נדב
אי שם בשנות התיכון, ניסה אבא שלי להשביע אותי שכשאתגייס – ללבנון לא אגיע בשום מצב. מספר ההרוגים מקרב חיילינו גדל משנה לשנה בעקומה אדומה מדם, ונדמה היה שתעוזתו של חיזבאללה גדלה בהתאמה למידת ההתבצרות המביכה של צה"ל מאחורי בטון המוצבים העבה. אני סירבתי להישבע, ועד שהתגייסתי צה"ל כבר יצא מרצועת הביטחון בלילה אחד של מאי 2000. אני, כמובן, רק רציתי להגיע אל האזור האסור, אל אזור הדמדומים הלבנוני שבין הנסיגה למלחמה שעוד תבוא.
"אם יש גן עדן" הוא מבחינתי הפרק החסר בהיסטוריה הפרטית שלי. מי שלא אהיה והיכן שלעולם כבר לא אהיה. את ספרו זוכה פרס ספיר של רון לשם, שראה אור ב־2005, קראתי לראשונה בקדחתנות בימי מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. העורף הישראלי בער, אבל הלב היה במורדות הלבנון, בדרך אל הליטאני. הספר החזיר לרגעים את פעימות הלב המואצות, המוכרות, וגם את הפחד שבהמתנה במארב לילי בוואדיות הר דב, כשמחבלי חיזבאללה מסתובבים בשטח.
סלחו לי על ההשוואה, אבל קצת כמו תיאורו של סופר השואה ק.צטניק את אושוויץ כ"פלנטה אחרת", גם הבופור של צוות פלח"ן גבעתי הוא מעין אקס־טריטוריה. יקום מקביל שמחשב את קיצו לאחור. המונולוגים האותנטיים, השפה הייחודית, הגישה לחיים (ולמוות), הופיעו כבר בגרסה ראשונית בשנת 2001, ככתבה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות, תחת השם "הר הקללה". הם שבו והתגבשו בספר, ואז קיבלו חיים משלהם, פנים וקולות, בסרטו של יוסף סידר "בופור" – שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
לצוות לוחמי החי"ר האחרון בבופור חוקים פנימיים, אמונות תפלות, פחדים ודילמות לא מוכרות או מובנות לישראלי שיושב לבטח באותו הזמן בתל־אביב. באופן מפתיע, "אם יש גן עדן" הוא לא סיפור על איוולת הנוכחות הצבאית שלנו בעומק הלבנון לאורך 18 שנה. לירז, מפקד הצוות העפולאי, מתקשה לקבל את הפער בין הקריאות ליציאה מלבנון ובין התחושות שהוא חווה כשהוא שוהה שבועות ארוכים עם חייליו במוצב המבודד. בדרמה התיעודית (כפי שמכנים כיום את סוגת היצירה הזו) שכתב רון לשם, הוא משמיע את קולו של דור חדש, שכבר לא מוסר את שנותיו היפות רק מסיבות אידיאולוגיות של אהבת הארץ, אלא מטעמי אחוות לוחמים והבנה שזהו שלב התבגרות ישראלי מחויב המציאות.
אם יש גן עדן // רון לשם // הוצאת זמורה ביתן
שלום ולא להתראות // חיים נבון
מלחמת העולם הראשונה הייתה איומה ונוראה. לא רק בגלל הקטל הבלתי־נתפס, אלא גם בגלל חוסר התוחלת. צעירי אירופה נהרו בהתלהבות לשדות הקרב, שבעים מהעושר המשועמם של היבשת הישנה. הם קיוו לקרב אבירי קצר, ומצאו עצמם בניגוד הגמור שלו: רובצים במשך שנים בחפירות מלאות בוץ, חולדות מכרסמות את רגליהם, גשם יורד עליהם ללא הרף, ומדי פעם גם פגזים. מיליונים נקטלים לשווא, בעוד החזית זזה כמה מטרים לכאן או לכאן.
בספר המופת של המשורר האנגלי רוברט גרייבס, אפשר לראות כיצד סיימה המלחמה הגדולה את עידן האבירות האצילית של המאה ה־19. בתחילת המלחמה, כך סיפר גרייבס, נכנס למועדון הקצינים שלו קצין מגדוד אחר, הזמין בירה, ושאל את הנוכחים: "אתם יודעים למה אני כאן?" "ודאי", ענה לו הקצין המקומי הבכיר: "רצית לבדוק שאנחנו זוכרים את השבועה מ־1808". סבי־סביהם של הקצינים משני הגדודים נשבעו אמונים מאה שנה לפני כן, לאחר קרב משותף. מורשת הקרב הזו זרמה בעורקי מחליפיהם. מתוך עולם כזה, של תהילה וזיכרון, הידרדרו הלוחמים לעולם אחר לגמרי, של בוץ ואפאתיות; לעולם שבו צוות המקלע יורה בכל בוקר מאות כדורים לעצים ממול, עד שהמקלע חם מספיק להרתיח עליו קומקום תה. המלחמה ההיא גם הולידה את הפציפיזם המערבי, ובמובן הזה אנחנו משלמים את מחירה עד היום.
שלום ולא להתראות // רוברט גרייבס // מאנגלית: מאיר ויזלטיר // הוצאת כנרת, זמורה–ביתן
דלעת – מוצב אחד בלבנון // מאיה פולק
"דלעת – מוצב אחד בלבנון" הוא ספר שנכנס לקרביים של השירות של חיילי צה"ל במוצב דלעת בלבנון בשנות התשעים. מתי פרידמן, אז עולה חדש מקנדה, פגש בבת־אחת ובעוצמה רבה את אחד מסלעי המחלוקת הקשים והמדממים ביותר של החברה הישראלית: השירות ברצועת הביטחון.
בספר מתוארת התעסוקה המבצעית היומיומית, הניתנת לעיתים לאלתורים. מעל, מרחפות הדילמות לגבי צדקת הדרך והמחיר הכבד בחברים טובים שאינם, כאשר אסון המסוקים הוא שיא האובדן של תקופה עקובה מדם ממילא. כל זאת מתואר בשפה נגישה, בתיאורים מלאים ואמינים, שמציגים דמויות עם דילמות, פחדים וכאבים, שלא יודעים עד הסוף האם הם גיבורים או קורבנות.
הפרספקטיבה המלאה בספר מתאפשרת הודות לכך שפרידמן לא מסתפק במבע המוגבל שלו ושל חבריו לנשק, שהיו אז צעירים בשירות סדיר, אלא מביא פרספקטיבה של אביו על אירועי שנות התשעים כמי ששירת במוצב לפניו, מתייחס לתנועת "ארבע אמהות" וגם חוזר למוצב אחרי שנים בניסיון להבין את האירועים בחלוף הזמן.
הספר נכתב במקור בשפה האנגלית, שפת האם של פרידמן, ונבחר לרשימת מאה הספרים הטובים של השנה בעיתון ניו־יורק טיימס ולאחד מעשרת הספרים הטובים של שנת 2017 באתר אמזון. גם העיבוד לעברית משובח, בעל מבע ישראלי מאוד, ומאפשר באמת חור הצצה אותנטי, שהוא פרי תחקיר ולא רק שחרור של זיכרונות מורכבים לצרכים של תרפיה אישית. ככזה, הוא גם ספר היסטוריה קריא במיוחד, שמי שרוצה להבין את התקופה ההיא יוכל לצאת נשכר מהקריאה בו.
דלעת – מוצב אחד בלבנון // מתי פרידמן // הוצאת כנרת זמורה–ביתן
מלכוד 22 // נועה שטרן
אם תקראו רק ספר אחד מהרשימה, הוא צריך להיות מלכוד 22. יוסריאן, מטילן בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה, רק רוצה שאף אחד לא יהרוג אותו – בין אם זו אש הנ"ט היוקדת של האויב או בין אם אלו מפקדיו שנחושים לשלוח אותו למשימות התאבדות כדי לזרז את התקדמותם בצבא. מהר מאוד, כמאמר משפט הפתיחה של הספר, תמצאו את עצמכם מאוהבים בו עד טירוף.
הלר מצליח לתאר את האבסורדים הצבאיים באופן שיגרום לכם לדמוע מצחוק, וכמה עמודים אחר כך לבכות בעצב. אביו הרוחני הוא הספר הצ'כי "החייל האמיץ שוויק", שם שוויק יוצא בשליחות האימפריה האוסטרו־הונגרית ללחום במלחמת העולם הראשונה. אך יוסריאן של הלר הרבה יותר מצחיק והרבה יותר עצוב משוויק, ובזכות התרגום החדש של ספרי עליית הגג לפני עשור – גם הרבה יותר קורץ לקורא בן ימינו.
הספר יצא בארה"ב שנתיים אחרי פרוץ מלחמת וייאטנם, וזכה להכרה רק כשהחיילים האמריקנים שלחמו שם חזרו הביתה ומצאו נחמה בין דפיו. אלינו לארץ הוא הגיע קצת לפני מלחמת יום כיפור, וגם כאן הצליח לשבות את לב החיילים, שהזדהו עם המלכודים שניצבו בפני החיילים באי פיאנוזה. וזו הגדולה של הספר: כל חייל ששירת אי פעם בצבא יוכל להזדהות עמו, מהג'ובניק בקריה ועד הלוחם בסיירת. הרי שייסקופף לא שונה בהרבה מהרס"ר הממוצע, הרפואה בצה"ל בהחלט נראית כאילו דוק דניקה אחראי עליה ויש גם לא מעט קצינים תאבי כוח כמו קולונל קתקארט (או גנרל פקם. או קפטן בלק). לעיתים נדמה שטוראי־ראשון־לשעבר ווינטרגרין – פקיד הדואר הערמומי, שבהעלמת מכתב מנהל את כל הגנרלים – עבר להתעלל בפורום מטכ"ל.
אולי כדאי שכל הישראלים שהתענגו על הספר בזמן השירות בצה"ל יחזרו לקרוא אותו פעם נוספת – ויזכרו שעדיף שגנרלים לא ינהלו את המדינה כמו שהם ניהלו את הצבא.
מלכוד 22 //  ג'וזף הלר // מאנגלית: ירון בן–עמי // הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים
