חלק מהקסם של הצגות תיאטרון, כמו גם החיסרון, הוא החד־פעמיות שלהן. הצגה בערב אחד תמיד תהיה שונה במקצת מזו של ערב המחרת, ולאחר שהפקה מסיימת את חייה, גם אם יופק שוב המחזה, השחקנים, התפאורה והבמאי יהיו שונים.
בימים אלו מתרחש בתיאטרון גשר מעין שידור חוזר להפקה המוצלחת של ההצגה "העבד", המבוססת על ספרו של יצחק בשביס זינגר, שעיבד יבגני אריה ותרגם בן בר־שביט. ההצגה עלתה לראשונה על במת גשר בשנת 2002 וזכתה להצלחה קופתית וביקורתית. היא רצה מעל ל־300 פעם, הופיעה ברחבי העולם וזכתה בחמישה פרסים מטעם האקדמיה לתיאטרון בישראל.
עכשיו, יותר מ־15 שנים אחרי בכורת אותה הצגה, ערך וביים אותה מחדש יבגני אריה, תוך שמירה על כמה וכמה מאפיינים של ההפקה המקורית, וגם חלק מהשחקנים מאותה הצגה חוזרים למלא את תפקידם.
העלילה, המתרחשת בפולין של המאה ה־17, מגוללת את סיפורו של יעקב – תלמיד חכם שנמלט מפוגרום, נתפס ונמכר לעבדות בכפר קטן. שם הוא סובל מנחת זרועם של הגויים תוך שהוא מנסה להמשיך ולקיים אורח חיים יהודי. במקביל הוא מתיידד עם בתו של אדונו, ונדה, ובהמשך גם מתאהב בה. בהמשך יעקב נפדה וחוזר לחיות בין היהודים, אך אהבתו לוונדה לא עוזבת אותו, והוא חוזר לכפר ומביא את ונדה איתו לעיירה היהודית, ומציג אותה כאשתו שרה. אבל זרותה הבולטת גורמת גם ליהודים להפנות להם עורף.
במרכז המחזה נמצא המתח בין התכנים הקשים של ההצגה לבין היופי המוצג על הבמה. התפאורה הנהדרת של הבמאי יבגני אריה ומיכאל קרמנקו, עיצוב התלבושות העשיר של רקפת לוי – שנע ממלבושי הפריצה המהודרים ועד לתלבושת הפרה (את שתיהן מגלמת נטשה מנור) – והתאורה של אבי יונה בואנו, כולם יוצרים עולם ייחודי בהשראות שנעות בין ציורי יוסלה ברגנר לאמנות סלאבית.
אבל המתרחש בעולם הזה ספוג בגסות. מהילולות השיכורים של הכפריים הגויים לערלות הלב וההתנשאות של הקהילה היהודית. מול הגסות הזו אמורה לזהור הרכות של סיפור האהבה בין יעקב לוונדה־שרה. אך לטעמי זה לא קורה. למרות העבודה המרשימה של לנה פיירפלד, שזה התפקיד הראשון שלה בתיאטרון הרפרטוארי בתפקיד ונדה, וליהוקו של ישראל דמידוב הוותיק בתפקיד יעקב, לא הרגשתי שסיפור האהבה המוצג ביניהם מצליח להעלות את ההצגה לגבהים אפשריים. בנוסף, דמותו של יעקב לא עברה כתלמיד חכם, ועיצובה בגו חשוף ובשיער ארוך הזכירה את הצלוב יותר מאשר אברך יהודי פולני.
הנושאים החשובים והרלוונטים שבהם עוסקת ההצגה – שנאת הזר, חוסר סבלנות – פעלו עליי במישור שכלי, אך לא הצליחו באמת לגעת, כמעט עד לסצנה האחרונה והיפהפייה. עוד יוצאות מהכלל הן סצנות התנועה ההמוניות או להקת הכלבים המשתוללת, שמצליחות להחיות את העולם היפה והקפוא המוצג על הבמה.
העבד תיאטרון גשר
