"זהו, אני מוכן. אני באמת מרגיש שהגיע הזמן, ונראה לי שאני במקום הנכון לעשות את זה", כך פותח יהושע לימוני את המפגש שלנו – שמתקיים לרגל צאת אלבומו הרביעי, "מתפוצץ", שיצא לפני כחודש אחרי הדסטארט מוצלח. הנחרצות הדרמטית הזו מאוד לא אופיינית לו – לאורך השנים לימוני חזר לתודעה הציבורית, וההצהרה הזו, כמו גם הוצאת האלבום, מסמלות שינוי כיוון מהדרך בה הלך עד כה.
גילוי נאות – את לימוני הכרתי כבר לפני כמה שנים טובות. זה התחיל מהמלצה של חברה על "זמר מעולה שחזר בתשובה", ולאחר מכן חלקנו את אותה השכונה בתל־אביב, חבורות משותפות, כמה וכמה מפגשים סביב עולם המוזיקה ולפחות מספר דו־ספרתי של הופעות שלו – שאליהן התקבצו כל מי שהאמינו בכל ליבם שהוא והאלבום שלו "מנות קטנות", זה הדבר הבא שצריך לפרוץ במוזיקה הישראלית. השיא מבחינתי היה כשהמתופף שלו הבריז מהופעה באולפן ונקראתי להחליף אותו, והרגשתי כאילו המאמן קורא לאוהד מהיציע לבוא להושיע את הקבוצה.
מיטיבי הלכת במוזיקה ידעו לקשר את לימוני ל"שפיות זמנית", להקה שהקים בתיכון כשהיה בן 15 ושהוציאה את "הקיץ האחרון" – אחד הלהיטים הכי גדולים של תחילת שנות התשעים ועד היום מגיח להופעות אורח בפלייליסטים בימי זיכרון.
קצת אהבה לא תזיק
לימוני (48), נולד למשפחה חילונית בהרצליה. כשהיה בן עשר התייתם מאביו – אירוע שהוא מעיד כי עיצב במידה רבה את תפיסת עולמו. בגיל 14 למד לתופף על תופים, ומשם התגלגל ללהקה הראשונה שלו "שפיות זמנית" – שם שימש כמתופף עד לגיוסו ליחידת "מורן". אחרי הצבא, לימוני מצא את עצמו בארה"ב, כשהוא לומד תופים בבית הספר הנחשב institute musicians בלוס אנג'לס, שם סיים את הלימודים בהצטיינות. הניתוק מהסביבה המוכרת הניב את הרומן הראשון שלו עם היהדות, שהתקדם בקצב מהיר.
הוא חזר לארץ והתחיל לנגן כמתופף עם הרכבים שונים כמו "תופעת דופלר", והשיא היה כשניגן בסיבוב ההופעות של אלבום הבכורה המיתולוגי של אביתר בנאי. אבל לצד הצלחה מקצועית כמתופף, הוא לא מצא את מקומו בעולם הדתי, והחליט לשנות כיוון בחזרה אל העולם החילוני.
בהמשך הוא הקים הרכב וקרא לו בשמו – "יהושע". במשך כמה שנים ההרכב הופיע כמעט בכל מקום בארץ, ובסופו של דבר הוציא אלבום של 11 שירים. האלבום אמנם לא שבר שיאי מכירה, אך דווקא גלגלצ שמו עין על הפרויקט ועל ההרכב, והגדירו אותם כ"דבר הבא" במוזיקה הישראלית – והשירים "מתנדנד ונופל", "מנגינה", "צ'רלי" וגם גרסת הכיסוי ל"האיש מן הבקעה" שביצעו במסגרת השירותרום, נכנסו לפלייליסטים המיוחלים והושמעו בתדירות גבוהה ברדיו. אך דווקא אז הלהקה החליטה להתפרק.
"סך הכול יש לי זיכרונות טובים של עבודה משותפת, של תמיכה, של הפריה הדדית – אבל גם מתיחויות, חוסר דיוק וחיפוש אחר מילוי של צרכים משניים", מתאר לימוני את התקופה ההיא. "עצם קיומה של להקה בכלל גובל בנס. היינו קבוצה של אנשים שונים, שהדבר המרכזי שחיבר ביניהם היה הרצון לעשות מוזיקה. זה לא שהכרנו לפני ההרכב. המתופפים של ההרכב סבלו ממני הרבה. זה כמו נישואים רק של חמישה־שישה אנשים וכולם גברים. צריך ייעוץ בשביל הדברים האלה. ברגע שיש כסף אז זה גם הופך לעבודה והגישה הופכת למקצועית יותר, אבל ברגע שאין כסף, קשה מאוד להחזיק לאורך זמן. היינו שונים בהשקפות שלנו על העולם ואפילו על מוזיקה.
"כל החבר'ה של ההרכב היו מוזיקאים מקצועיים ומוכשרים, כמעט כולם מצליחים בתעשייה, כל אחד בתחומו. זה היה תהליך טבעי של המציאות, אבל גם חשוב להבין שהייתי כמה שנים אחרי תהליך חזרה בתשובה שהתפוצץ לי בפנים. היהדות הייתה מודחקת אצלי עמוק בבוידעם של הנפש. כל המהלך הזה של כתיבת שירים והיציאה איתם, בא במידה מסוימת כתחליף לאותו מילוי שהיה לי, או לפחות שחשבתי שהיה לי, בזמן הקצר שבו ניהלתי אורח חיים דתי. חלק גדול מהמהלך הזה היה פשוט על מנת לכסות או למלא את הבור שנפער בי כשעזבתי את התשובה".
זה נשמע לי כמו בלגן מאוד גדול בתוך הראש.
"זה מקום מבולבל, מנותק, חסר ביטחון, שמחפש וזקוק להכרה. בתוכי היו המון מאבקים פנימיים ולא באמת הבנתי את המהלך שלקראתו הלכתי. שילמתי מחירים על הניתוק הזה. אבל זה גם מה שדחף אותי קדימה. אם הייתי יותר מקורקע ופחות מדומיין, מי יודע באיזה מקצוע הייתי עוסק היום. אם הייתי יכול לייעץ לאותו יהושע, הייתי מנסה לחזק לו את הביטחון העצמי, האמיתי ולא המדומיין – שחלק גדול מאיתנו אוחז בו. אני חושב שרוב הצרות באות מחוסר ביטחון עצמי, חוסר הערכה עצמית. הייתי מייעץ לו להיות יותר כאן ועכשיו ליהנות מהרגע, מהדרך. להעריך יותר את המתנות שהשם שולח לו כל הזמן. לדעת להגיד יותר תודה. לאהוב, לא לפחד מזה ולא לפחד מלפחד. פחות לקדש את הדיכאון, את המסכנות. הייתי מחבק אותו ואומר לו שזה בסדר שאין לו עדיין את הכלים, זה יבוא בהמשך. אני לא יודע את מה מכל זה הוא היה יכול לשמוע"
לא נהנית מזה אפילו קצת? בכל זאת – גלגלצ, הופעות. זה כל מה שלהקה מתחילה בארץ חולמת עליו.
"במקרה שלי אני לא זוכר הרבה זוהר, זה היה מאבק, גם כשהשירים הושמעו ברדיו בגלגלצ וגם כשנבחרנו לדבר הבא. וגם, לצד כל העניין של החשיפה – תמיד היה בי משהו שרצה להישאר מאחורי הקלעים. היו לי יחסי אהבה־שנאה עם התנועה הזאת.
"מה שכן, ואפילו עד היום, הסצנה של מועדוני ההופעות התל־אביביים ממש נכנסה לי לדם. חייתי אותה כל כך הרבה שנים, והריחות של המקומות האלה הם בשבילי כמו מקום מוכר – לא הייתי אומר 'בית', אולי יותר כמו ריח של סיגריה למעשן. גם היום, למרות שזה מרגיש לי אגרסיבי, יש בי מקום שנמשך לשם. היינו בזמנו קבוצה של להקות שהתחילו ביחד, והופיעו ללא הפסקה כמעט בכל תל־אביב – שוטי הנבואה, בוטן מתוק בקרקס, אלג׳יר, מרסדס בנד ואנחנו. היה בזה גם משהו ממכר ללא ספק. יש בזה גם אמת וגם פוזה, הכול היה מעורבב. אני זוכר אותנו מסתובבים באמצע הלילה עם דליים ומברשות, ותולים פוסטרים לפני הופעות, בורחים מהפקחים, במסגרת הדהירה הזאת למלא את הבור, להצליח, להתפרסם. נראה לי שהצלחתי לפספס המון יופי וחברות, וכאמור המון מתנות שהשם שלח לי שהתקבלו כמובנות מאליהן, ונתפסו בעיניי כעוד כלי שאפשר להשתמש בו ללא הכרת תודה מספקת".
הפריצה הגדולה
לצד הבריחה מפקחים, לימוני מצא את עצמו בורח בחזרה לפינת היהדות שעזב כמה שנים קודם לכן. הוא התחבר לחב"ד, ובעיקר לרב גרליצקי בתל־אביב, והתחיל מסע מחודש אל המקום הדתי בחייו – שבו הוא נמצא היום. "הסיבוב הראשון שפחות הצליח, לימד אותי לא לחזור על טעויות בפעם הזאת", מסביר לימוני את הליך הקאמבק, "הקפדתי שהקצב יהיה תואם למקומי הנפשי. זה לא שתמיד הצלחתי, אבל בסך הכול התנהלתי הרבה יותר בחוכמה. פחות נגררתי ויותר הובלתי. ברור שיש שינויים חברתיים, אבל גם הם מאוד איטיים ומבוקרים. חלק מהחברים ניתק קשר – באופן טבעי, התחלתי להסתובב יותר במסגרות דתיות, ולאט־לאט מצאתי את עצמי בסביבה חברתית שונה. מה שמאזן את התהליך זה שאני ממשיך לעבוד בדיוק באותן מסגרות שעבדתי לפני כן, אז אני כל הזמן בא במגע עם כלל ישראל ואני מאוד אוהב את זה. נראה לי שאם זה לא היה ככה, זה היה לי קלסטרופובי מדי. היה בי משהו שאוהב לצאת מסעודת שבת לרחוב התל־אביבי ולראות שעדיין לא כולם שומרים שבת. זה הרגיע אותי".
"מבחינה מוזיקלית, כל הזמן שואלים אותי אם אני מנגן ניגוני קודש או סתם שירים, וכל פעם זה היה מרתיח אותי מחדש. צריך להבין: אני חב"דניק, ובחב״ד יש הרבה שחור ולבן. אני מוצא את עצמי נלחם המון על הנקודה הזאת בחוגים הדתיים והחרדיים שאני מסתובב בהם. אני רואה בלנגן גם חלק מהשליחות שלי. לא באתי רק לקבל, באתי גם להשפיע החוצה. זה מה שהרבי מבקש מאיתנו כל הזמן, ובחוויה שלי יש הרבה מקום ל״תשובה״ גם בציבור הדתי והחרדי בעניין הזה של השחור והלבן. דווקא אנחנו, ה'בעלי תשובה', יכולים, והייתי אומר – אפילו חייבים, להביא את השינוי ואת החיבור. אנחנו יכולים וצריכים להיות כוח מרפא ומאחד ולא רק נגררים. מתחילת מסע התשובה שלי הרגשתי שאני סולל לי דרך ואני יודע שהרבה מהאנשים שבאתי איתם במגע עלו לנסיעה כזו או אחרת על הדרך הזאת".
במקביל לחזרה השנייה בתשובה, יצא גם האלבום השני שלו, "מנות קטנות". אלבום יפהפה של 12 שירים, רובם שקטים אך סוערים מאוד בטקסטים שלהם. את האלבום ליווה סיבוב הופעות ארוך שגיבש ללימוני קהל קבוע שהגיע לכל הופעה, אך מלבדם ומלבד הבלחות קצרות ברדיו, ממדי ההצלחה נשארו מצומצמים למדי.
"אני זוכר שמילאתי את כל החדר שלי בספוגים, השכרתי ציוד הקלטה והקלטתי כמעט את כל השירים לאלבום לבד. משה לוי, שגר כמה רחובות ממני, היה קופץ מפעם לפעם ונותן כיוון. שם גם נוצר לי חיבור עם דודו טסה, והוא ניגן איתי באלבום כמה שירים, ובאלבום הפריצה שלו 'בסוף מתרגלים להכל' כתבנו ביחד שלושה שירים ('מטושטש', 'משטרה', 'חפש', י"ה). לקח לי תשעה חודשים להקליט ולערוך את התוצר, והייתי צריך אחרי זה הפסקה של שלושה חודשים מהאלבום".
היה שלב שבו הרגשת שהחזרה בתשובה מאיימת על משהו שאתה מנסה להשיג?
"לגמרי. בשנתיים־שלוש הראשונות של התשובה לא כתבתי בכלל. הייתי במדבר יצירתי, אבל לא סתם מדבר, מדבר סהרה כזה. זה הלחיץ אותי – אמנם כבר הכרתי את תנועת הנפש הזאת אצלי, אבל לא לתקופה כזו ארוכה. מה שפרץ את מחסום הכתיבה הייתה פריצה לדירה שלי בתל־אביב, שבה גנבו לי כמעט את הכול, כולל כל החומרים מהאלבומים. לא נשאר לי ציוד ולא נשאר לי תיעוד. דווקא הפריצה גרמה לי למין תחושת קלילות כזאת, כאילו הורידו לי משקל מהכתפיים. ואז התפרץ לו שטף של כתיבה, שהביאה בעצם את האלבום השלישי, שאותו כבר כתבתי עמוק בתוך התשובה. שם כתבתי את כל מה שהצטבר לי בבטן ולא היה לי עם מי לשתף או את מי לשאול. זה מאוד עזר לי.
"צריך להבין שבתוך תהליך כזה מורכב כמו תהליך התשובה אתה מוצא את עצמך הרבה פעמים לבד, ללא מישהו שיכול להבין באמת איפה אתה נמצא. זה מצד אחד תהליך מאוד פרטי, ומצד שני הוא חיבור למשהו כללי ונשגב. התנועות ההופכיות האלה יכולות לעשות בלגן לא קטן בנפש. לי היה מזל. אני חושב שההוצאה של האלבום מאוד עזרה לי לצלוח את השביל הזה בשלום. היא עזרה לי לשמור על עולמי הפרטי בתוך כל השינויים. הרגשתי שזה שומר עליי ועוזר לי לפרוח".
לא מתעוררת תל–אביב
כמו ב"מנות קטנות", גם באלבום השלישי של לימוני, "סיכוי לאהבה", הרווקוּת משחקת תפקיד מרכזי בתהיות שעולות מבין השירים. היום, כשהוא נשוי להילה ואב לתמר מושקא, הוא רואה את הדברים בפרספקטיבה אחרתלגמרי. אני תוהה באוזניו האם פרפקציוניסט כמוהו לא מתקשה לשיר לקהל בהופעות את התחושות שליוו אותו אז, ושכבר לא נמצאות שם היום.
"כשאני מסתכל אחורה, לא הייתי ממליץ על רווקות מאוחרת בכלל. אם יש משהו אחד שהייתי יכול לתקן, אז הייתי מתחתן מוקדם יותר. מבינים את זה רק אחרי שמתחתנים. אצלי לא היה אף אחד שדחף אותי להתחתן, להפך, קיבלתי מקום מאוד מאפשר וחופשי גם מצד המשפחה וגם מצד החברים. בדיעבד אני חושב שאתה גם בוחר בחברים שנמצאים בסיטואציית חיים דומה, וזה משחרר ממך קצת לחץ. כך גידלו אותי, ויש בכך צדדים טובים. לא בטוח שהייתי יכול לעסוק במה שאני עוסק לולא הגישה הזאת מהמשפחה.
"אבל יחד עם זאת, ובעיקר לגבי נישואין והקמת בית, היה בגישה הזו חיסרון לדעתי. היא אפשרה לי להימרח עם עצמי עד אין סוף, כאילו הכול בסדר. מה שבאמת לא. אז לגבי הורים שלוחצים על הילדים להתחתן, אני בעד. כמובן כשזה נעשה בטעם טוב ובמינון נכון. אבל תסתכל על תל־אביב – זאת עיר שכשלעצמה היא יכולה להכניס את הבן־אדם לתחושה שאין זמן. כיוון שהכול נראה אפשרי כל הזמן, והכול צעיר וזז כל הזמן, אז יש תחושה כאילו הזמן עומד מלכת. עד היום, כשאני מגיע לתל־אביב אני רואה הרבה חברים, שכנים או דמויות שנשארים תקועים באותה אמבטיה, שנים על גבי שנים. תל־אביב יכולה לעשות לך את זה, להרדים אותך. לבלבל אותך לגבי מה חשוב ומה לא חשוב, העיקר יכול להפוך טפל, והטפל יכול להפוך עיקר.
"כמו שאתה יכול להבין אני כרגע לא ממש מתגעגע לתל־אביב", הוא אומר, וממהר לסייג: "אבל יש לי גם המון רגשות חיבה אליה. הגדילה המוזיקלית שלי והרוחנית שלי קרו בה בסופו של דבר ולכן גם השירים הם חלק ממני עד היום. שם גם הכרתי את אשתי, בדייט על הים".
את פירות הדייט המוצלח זוכים לשמוע באלבום, בשיר "רק טוב" שהקדיש לימוני לאשתו – שיר שקט, נעים ועטוף בעבודת קלידים נהדרת. משהו כמו "מנועים שקטים" של אסף אמדורסקי, שפוגש את כריס מרטין לטיול קצר. אך לצד שירים כאלו והמקום הדתי שהוא נמצא בו – "אני לומד תורה יותר מכל תקופה אחרת בחיים שלי" – לימוני לא בורח באלבום משאלות ותהיות שממשיכות לרחף באוויר, גם אחרי שמצא את המנוחה והנחלה המשפחתית. דוגמה אחת לכך, היא הביצוע באלבום ל"חבלי משיח" של נעמי שמר.
מה לא יעבור סינון אצל יהושע מודל 2019?
"יש תכנים שלא ייכנסו מטעמי צניעות. בנוסף, הפסקתי לעבוד עם זמרות, ואני גם לא מקליט זמרות בשירים שלי, והיו לי כמה וכמה אפשרויות פז בתחום הזה שוויתרתי עליהן. האלמנט של שליחות תופס חלק משמעותי בעשייה שלי. אמנות שלא מרימה היא חסרת
טעם בעיני – אמנות מרימה זה מנעד רחב, היא יכולה להיות גם כזו שמובילה ללב שבור.
"אך לצד זאת, האלבום האחרון שלי, על הנייר, פחות דתי. יש בי דחף תמיד לברוח מהתניות. תמיד אשאף להיות נאמן למקור, אותנטי, ואהיה מוכן לשלם על זה מחירים גם במובן הדתי. בעיני יש משהו מאוד דתי באמת".
כשניפגש עוד עשר שנים, מה יהיה?
"וואו, היום יותר מאי פעם, אני רוצה באמת להצליח. יש בי כל הזמן פחד מההצלחה, וזאת מלחמה פנימית. אבל היום אני רוב הזמן מנצח ולשם אני חותר. יכול להיות שהמושגים שלי של הצלחה שונים מהגדרה של אחרים. חשוב לי להרבות טוב, חיים, אהבה אחווה שלום ורעות. אם המוזיקה היא כלי שיכול להביא את זה, אז אני על הרכבת ודוחף קדימה.
"בתפילות שלי אני נאבק על היכולת שלי לבקש להצליח, אם היו יכולים להיכנס לי לראש בתפילה זה היה יכול גם להפוך לסיטקום. כשאני מבקש להצליח אני מבקש גם שזה יהיה לרצון מצד השמיים, ובאותה נשימה גם מבקש את היכולת לשחרר את הכול ברגע אם זה לא לרצון. צריך לזכור שהמוזיקה היא כלי ולא מטרה". 
