סמינריון ההדרכה לקראת קומונה בבני עקיבא, אי אז בסוף שנות התשעים של האלף הקודם, צדה את עיני קברניטי התנועה נערה אחת מתוך מאות שהשתתפו בו. הסיבה: היא הייתה קירחת לחלוטין. במהרה התברר כי אמילי דילהרוזה מירושלים, המיועדת לקומונה בסניף שכונה ד' בטבריה, הפסידה בהתערבות כמה חודשים קודם לכן, ובלי לחשוב פעמיים ביצעה את מה שהוחלט עליו מראש וגזזה את מחלפות ראשה. למרות שבתנועה הורמו לא מעט גבות, הוחלט לזרום עם התופעה הבלתי שגרתית.
אבל סיפור האהבה הזה לא נמשך יותר מדי זמן. באמצע שנת השירות החליטה הגברת דילהרוזה הצעירה לחתוך לסיני בלי להודיע לאיש, ואת השערורייה הזו תנועת הנוער כבר לא יכלה לשאת. אמילי הודחה מהקומונה. הטלפון הראשון שעשה אביה הזועם לכשנודע על דבר היעלמות הילדה, היה לאחד מרכזי מחוז צפון בבני עקיבא, בחור בשם אייל עמרוסי. שנתיים לאחר מכן עמדו השניים מתחת לחופה.
עשרים ומשהו שנים וכמה שערוריות אחרי, שבהן עוד ידובר, אני יושב מול אמילי עמרוסי בבית קפה במודיעין ושואל אותה האם היא מרגישה שחייה נעים משערורייה לשערורייה. היא מתקוממת. "זו אמירה שמקטינה אותי. אולי אני נעה מאמת לאמת, גם אם היא מרגיזה מישהו? אולי החיים שלי מבטאים חוסר מורא? יודע מה, גם חוסר זהירות לפעמים".
למשל?
"לעלות ראשונה על מצנח באיזה חור על גבול ארגנטינה־בוליביה, בלי ביטוח ובלי מושג מי מפעיל אותו, לשבור את הגב וכמעט למות. לתקוף יריבים במילים קשות ואז להרגיש שזה היה מוגזם. אבל אתה יודע, יש בזה גם חן. הרבה אנשים אוהבים את זה. ואני מרשה לעצמי לנהוג לפעמים בחוסר זהירות מתוך אמון מאוד גדול שאנשים לא ירעו לי, שיהיה בסדר. מאמינה שאני יכולה להשאיר מאה שקל כאן על השולחן ושלא ייקחו לי".
אבל כן לוקחים. שוב ושוב.
"זו באמת בעיה, ואני ממשיכה לתת אמון. זה מה שמרכיב אותי. זו אני. אני יכולה להימנע מדברים שאני משלמת עליהם מחירים, אבל אז זו לא תהיה אני".
אין גיל שבו את אומרת לעצמך די?
"יש התמתנות עם השנים, אבל אני לא יכולה לשתוק. אני אדם סוער, וכנראה רוצה לחיות את החיים האלה".
להשתחרר מעול הפרנסה
עמרוסי (40) היא אכן אדם סוער, בחייה הפרטיים כמו גם באלה המקצועיים. כמות הפרויקטים שהיא לוקחת בהם חלק בו זמנית היא כמעט בלתי נתפסת. קחו נשימה: היא בעלת טור אישי וכותבת כתבות מגזין במוסף "ישראל היום", אחרי תשע שנים שבהן כתבה טור במוסף הפוליטי ("הרגשתי שאני חוזרת על עצמי, שאין לי מה לחדש עוד, ושיש רבים אחרים שיכולים לעשות את זה"); מגישה ברשת ב' תוכנית שבועית בשישי בבוקר עם פרופ' יובל אלבשן, ופעמיים בשבוע את יומן הערב עם רן בנימיני ("ההאזנה לתוכנית עלתה ב־20 אחוז מאז שנכנסתי. נדמה לי שברשות השידור של לפני שלוש שנים אי אפשר היה לדמיין שבחמש בערב, פריים טיים רדיופוני, יושמעו טקסטים כמו שלי שלא מפי מרואיין"); עובדת על סדרת דרמה טלוויזיונית שבמידה רבה מבוססת על חייה ("יש לנו ברירה אחרת? פותחים את החלון וכותבים על מה שרואים משם"); בעלת טור בירחון הנשים "פנימה" ("במשך תקופה הם לא שינו את התמונה שלי עם כיסוי הראש, היה שם איזה דיליי"); יזמית מסעות כתיבה לנשים במקומות אקזוטיים ("מקווה שעכשיו זה יהיה פעמיים בשנה"); כותבת הצגת יחיד שתעלה בעוד כשנתיים; מלמדת כתיבה בבית למורשת אורי צבי גרינברג ובמקומות נוספים; מתחזקת מספר הרצאות; רצה במופע עם הזמרת ליאת יצחקי בשם "שתיים"; מופע עם רות נודלמן על אמהות; ומשלימה את הפרויקט שלרגל השקתו אנו נפגשים, "הפרשה" – הנגשת חמישה חומשי תורה לילדי ישראל מכל המגזרים.
כל זה עד השנ"צ, מה שמשאיר לך את כל אחר הצהריים פנויים.
(צוחקת) "כן, יש לי המון זמן פנוי, אז אני עושה ציפורניים. שואלים אותי תמיד איך את מספיקה הכול, האמת היא שיש דברים שאני מזניחה. למשל, לא עושה כלים. יש לי מגדל עד התקרה, ורק כשהילד אוכל את הקוסקוס עם הכף של המשחקים אני מבינה שהמצב חמור. יש דברים שאני מחפפת בהם, כדורים שאני שומטת. אז הבית לא מתוקתק, גם אם לא מחריד ברמה תברואתית. בזמן שיכולתי לבחור לשטוף כלים או לשחק עם הילד, אני משחקת עם הילד".
ועדיין, עמרוסי מעידה שהיא לא עושה את מה שהיא אוהבת. "כמעט כל מה שאני עושה הוא קצת כמו ילדה שחייבת ללכת לבית הספר ולא עושה את מה שהיא באמת צריכה. קצת כמו פועלת בסדנת יזע בסין, חוצבת פרנסה וחוזרת הביתה. רוב הדברים האלה הם בשביל להתפרנס ומכוח האנרציה, כי אמילי הישנה הייתה שם. את החדשה עוד לא בניתי, אני ילדה בגלגול השני שלי. הגעתי רחוק בסרגל של אמילי הישנה, אבל כמעט אף אחד מהדברים שאני עושה עכשיו לא נמצא ברשימה של מה שאני רוצה לעשות באמת. הייתי הרבה זמן עם תחפושת ואני קצת ממשיכה איתה".
מה אמילי החדשה באמת רוצה לעשות?
"אמנות שמנוטרלת מהצורך להתפרנס".
כתבת בעבר ספר פרוזה, "תריס".
"הוא היה מגויס, היום אני יכולה לומר. בשמחה, מתוך שליחות שאני לא משילה מעליי בתיעוב, אבל מגויס. אני לחלוטין מאמינה בלדבר על ההתיישבות, זה רק לא מה שאני מתעוררת איתו עכשיו בבוקר כמו פעם. אני רוצה לכתוב יצירות גדולות יותר ממה שאני עושה היום. לשחק. אני יודעת שאלה דברים שמתאימים לי, ואני לא יכולה לעשות".
אז למה לא?
"כי אני אמא לארבעה ילדים שצריכה להביא אוכל הביתה".
עבור עמרוסי האירוע המכונן והמעצב בשנים האחרונות היה גירושיה מאייל. התפרקות הזוגיות שחוותה, חרגה מהמסגרת המשפחתית שבה הייתה אמורה להישאר, ויצאה לאוויר העולם בדרכים שלא תמיד היו נשלטות. חלקן היו מעוותות ומכאיבות. היא עברה תקופה קשה והיום היא מרגישה לראשונה צורך ויכולת לדבר עליה: "הכנות שלי היא חלק משמעותי ממני, והנכס הגדול שלי הוא שאנשים מאמינים לי. ופתאום, הציגו אותי כאישה לא כנה. אנשים קרובים אליי לא האמינו לי. בשיא החושך, נתתי לאייל פתק קטן שעליו כתבתי מה אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי: 'כאן נקברה אישה כשרה שלא חטאה'. ואני מוכנה לדבר על זה עכשיו, על חיי, כי זה ממש חשוב לי. זה השם שלי".
"רוב הדברים שאני עושה הם בשביל להתפרנס ומכוח האינרציה, כי אמילי הישנה הייתה שם. את החדשה עוד לא בניתי, אני ילדה בגלגול השני שלי. כמעט אף אחד מהדברים שאני עושה עכשיו לא נמצא ברשימה של מה שאני רוצה לעשות באמת. הייתי הרבה זמן עם תחפושת ואני קצת ממשיכה איתה"
שובו אחים
היא נולדה בירושלים למשפחת דילהרוזה, דור 12 בירושלים. הוריה החילונים חזרו בתשובה כשהייתה בת 12 בעקבות גילוי ממצא ארכיאולוגי מתקופת בית שני מתחת לביתם. בארבע השנים הראשונות היו דתיים־לאומיים, הפכו להיות חרדים, וחזרו לכיפה הסרוגה. היא הבכורה מבין חמישה אחים ואחיות. כיום שניים מהם חרדים, אחות אחת חילונית, והאח הצעיר דתי לייט. היא למדה באולפנת עפרה, ונשארה במסלול הדתי־לאומי גם כשהוריה שינו את שוב ושוב את אורח חייהם.
"אני זוכרת שיום אחד ראיתי מישהי במכולת בעפרה. היא הייתה מטופחת, עם כיסוי ראש ועגילים ושרשרת תואמת, ומאחוריה מסודרים כמו אצבעות כף יד חמישה ילדים מתוקים. ממש יכולתי לדמיין את הבית המושלם שיש לה ביישוב ואמרתי – כמוה אני רוצה להיות. היה בי משהו שרוצה להיות משהו שאני לא. רציתי להתקבל, כמו כל מהגרת, ולא דיברתי את השפה. בסוף הגעתי עד הקצה, דוברת מועצת יש"ע. הייתי נערת הפוסטר של ההתנחלויות, כי מה שהוליך אותי לשם היה תודעת המהגרת. הוריי חזרו בתשובה, לא הייתי מהמגזר ולא בשום שבט. וכמהגר אתה נהיה יותר פטריוט. רציתי להיות יותר מתנחלת מדומפה. יותר ציונות דתית מציונות דתית. רציתי להיות ההיא מהמכולת. והנה אני היום – גרה בדירה ירושלמית מבולגנת של שמונים מטר, עם ארבעה ילדים, בלי מטפחת ובלי אף סט של עגילים ושרשרת תואמת".
אחרי שנתיים של חברות עם אייל הרכז, הם התחתנו. "נישואיי לא היו למופת, אבל גם לא רעים. לא ידעתי שיש משהו אחר, בחיי שלא ידעתי מה אני מפסידה. חשבתי שכולם מקשקשים על אהבה. אני זוכרת שבתור סטודנטית ניקיתי בתים, והיה זוג שבכל שבוע הייתי מוצאת בחדר השינה שלהם פתקים שהשאירו אחד לשנייה – 'אני אוהבת אותך', 'יום מדהים אהובתי' וכאלה. גיחכתי לעצמי וחשבתי שהם משאירים את זה בשבילי. הייתי משוכנעת שהם מעמידים פנים. הייתי אומרת לחברות הרווקות שלי 'תתחתנו כבר, מה את כבר צריכה, מישהו שיפרנס, שלא יהיה מסריח, שיקום בלילה לתינוק יחד איתך?' חשבתי שאהבה זה להוליווד. חשבתי שכולם משקרים כשהם מספרים על געגוע, אינטימיות, סוד בין שניים. רק היום אני יודעת שהם לא שיקרו.
"גרנו בקרוון ברחלים, תשע משפחות. אחרי ארבע שנים, התחילו להתלחש סביבנו למה בעצם אין לנו עדיין ילדים. ואז פרסמתי מאמר בעלון היישוב שהיה מיועד לשכנותיי ובו קראתי לנשים דתיות צעירות לדחות את הולדת ילדיהן עד שיגבשו את זהותן ויחזקו את הקשר עם הבעל. אורי אליצור ז"ל שמע על המאמר וביקש לפרסם אותו ב'נקודה', והגיליון שלאחר מכן כבר הוקדש כולו לתגובות. חלקן מאוד כעוסות, אבל אלו שהיו הכי תומכות היו של נשים מבוגרות, גם בנות שבעים, שכתבו על החיים שלהן והודו לי. אני שמחה שהיום כבר לא צריך לכתוב את זה. כל אחת יכולה לדחות את הבאת הילד הראשון, וזה בסדר".
משפחת עמרוסי עברה לבית חורון, גרה שם שנתיים ואז עברה לטלמון. עשר שנים התגוררו בקרווילה, ואז בבית שּבנו, ובו הספיקו לגור שנה עד שהכול התפרק.
"אני יכולה לומר שהתחתנתי מהסיבות הלא נכונות", היא אומרת, "אבל אם אגיד שאני מצטערת על הנישואין האלה ושהם היו טעות, זה אומר על ארבעה ילדים שאולי הם טעות וזה ממש לא נכון. לכן אני אומרת לילדים שלי ומציעה גם לנשים גרושות אחרות לומר, שאבא ואמא נפגשו כדי שאתם תיוולדו, ואחר כך לא היה צורך להיות ביחד אז נפרדנו. זה מאוד נכון לי. הפערים בינינו והשוני הפכו אותם לילדים מושלמים".
לדבריה, הסדק המשמעותי בזוגיות החל להיפער עם חטיפת שלושת הנערים ב־2014 . "הייתי אמנם בפרופיל ציבורי גבוה גם לפני כן, אבל האירועים סביב חטיפת הנערים העצימו את הפער בינינו וכשהכול נגמר כבר לא הייתה שם זוגיות יותר. הייתי החברה הטובה של בת־גלים שער, דוברת המשפחה ובעלת יומן שמתפרסם בכל בוקר בעמוד הראשי של 'ישראל היום' כדי שהסיפור יישאר בדעת הקהל ולא יידחק לעמוד 17.
"עולמן של שלוש משפחות חרב עליהן. חוויתי גם חורבן אישי, הילכנו כשני זרים באותו בית. הגירושין כבר נרקמו והייתי מאוד בודדה. שנתיים אחר כך מצאתי כתף רגשית אצל אדם שהכרתי מהעבודה. הכתף הזו הייתה לא לגיטימית, ואני לא גאה בה בשום פנים ואופן. אבל לא היה שום דבר מעבר לחילופי מסרונים. "אבל מה שיצא בתקשורת על הקשר הזה היה פשע כלפיי, כלפי ילדיי וכלפי המעורב האחר. פוזרו שמועות מכוערות עליי ועל חיי האישיים בלי שום בסיס של אמת. מי שהיה מעורב בפרסום ייתבע על כך. היום אני יותר אסופת כוח לתבוע את עלבוני ואת שמי הטוב. וגם מספיק חזקה בכדי להתפלש בשבר הזה ולבחון למה זה קרה לי".
ומה התשובה שאת מוצאת?
"קודם כול, אני אדם סוער וכנראה רוצה לחיות חיים סוערים. והיה משהו שכיביתי בכוח, אני זוכרת את עצמי מכבה בכוח את הרצון לחיים, את הרצון לנכוח בחיים האלה. תקופה של שבע שנים שבה ילדתי ארבעה ילדים וגידלתי אותם מאחת בצהריים עד הלילה, אישה שמכינה פתיתים כל יום וסגורה בתוך בועה, חממה נפלאה בשם טלמון שלא מתאימה לי ומייצרת שיח פנימי מאוד בינארי.
"ויש עוד משהו. נטלתי אז כדורים נוגדי דיכאון, שלדעתי מערערים את שיקול הדעת. ציפרלקס ודומיהם אמנם מחיים אותך ומפיחים בך שמחה, אבל היא מערערת את שיקול הדעת היציב. אני לא מאשימה את הכדורים, אני לוקחת אחריות ולא הייתי בסדר – אבל היה כאן בית מפורר ואישה מפוררת ששיקול הדעת שלה ממנה והלאה. אני יודעת לומר היום שזו הייתה פצצת אטום שהטמנתי לעצמי. הייתי צריכה שינוי, ולא היה סיכוי שאעשה אותו לבד. והפצצה אכן התפוצצה".
אחרי מה שהיא מכנה "הפיגוע שלי", שהתרחש במאי 2016, עברה עמרוסי תקופה ארוכה של הסתגרות. "לא שידרתי, לא פרסמתי בפייסבוק, כמעט לא הנחיתי אירועים. מדי פעם הרגשתי שיש יד גדולה שלוקחת אותי מעל פני הים, להגמיע אותי אוויר, ואז מניחה אותי שוב על קרקעית האוקיינוס. הייתי כותבת למעט חברותיי – 'נגמר לי החמצן בבלונים, מתי מגיע החוף'. היו מי שהתערבו בפיגוע שלי בהתחסדות וברשעה. אני מאמינה שמי שהתערב בזה יקבל את שלו. המצב היה קשה עד כדי מחשבות קשות של ייאוש. ויחד עם זאת, גם בזמן אמת וגם היום אני יודעת שהכול היה מושגח, מדויק ומכוון מהפיקוח העליון, עד הסנטימטר האחרון.
"כמו בפיזיקה וכמו בטיולים שנתיים, הנפילה היא מהירה והעלייה מהתהום היא איטית. אתה תופס אותי עכשיו כשכבר חזרתי אל ההגה, אבל אני עוד לא יודעת מה לשים בווייז. מה יעד הנסיעה. ובטח שאני לא נוהגת מהר ופרוע כמו שהייתי לפני כן. בימים של השקיעה לתוך המזרן שקיבל את צורת גופי, הרגשתי שאני מחליפה נפש. ידעתי שאקבל נפש רחוצה וטרייה. ובאמת נולדתי מחדש. אני חיה עכשיו את החיים מספר שתיים שלי, ומרגישה ילדה או מתבגרת בכל מיני מובנים".
חשבת בשלב מסוים שתתקשי לעבוד שוב במגזר?
"לא. עברתי ואני עוברת חושכים לא פשוטים, אבל אני עדיין מרגישה שהמגזר הוא הבית שלי. אף פעם לא הרגשתי אחרת".
"רציתי להתקבל, כמו כל מהגרת, ולא דיברתי את השפה. בסוף הגעתי עד הקצה, דוברת מועצת יש"ע. הייתי נערת הפוסטר של ההתנחלויות, כי מה שהוליך אותי לשם היה תודעת המהגרת. הוריי חזרו בתשובה, לא הייתי מהמגזר ולא בשום שבט. וכמהגר אתה נהיה יותר פטריוט. רציתי להיות יותר מתנחלת מדומפה. יותר ציונות דתית מציונות דתית"
הארי פוטר בתורה
ואכן, עמרוסי קמה מהמשבר האישי הקשה שעברה, והיא נחשבת כבר לא מעט שנים לאחת הנשים הבולטות והמוכרות במגזר הדתי־לאומי, מה שהביא גם להצעות לא מעטות להצטרף לפוליטיקה. "ב־2006 הרב בני אלון ז"ל זימן אותי ללשכתו וביקש שאצטרף לאיחוד הלאומי ללא פריימריז", היא מספרת, "ב־2009 הליכוד הציע לי שריון.
ב־2012 בנט ישב אצלי בבית יחד עם קלוגהפט כשהוא הקים את 'הישראלים', הייתי בחודש השמיני להיריון והוא אמר 'בואי, אני רוצה שתהיי בחמישייה המובילה'. זה קרה עוד לפני שהוא פנה לאיילת שקד. סירבתי אז ואני מסרבת גם היום. קודם כול כי אין לי זמן, אבל בעיקר כי אני שואלת איפה אשפיע יותר. לא אגיד 'אתם צריכים אותי בחוץ' – למרות שיש לי שם עבודה חשובה לעשות – אבל אני מסתכלת על שלי יחימוביץ, שכעיתונאית הוציאה את צה"ל מלבנון כשישבה לאהוד ברק על הצוואר באמצעות תוכנית הרדיו שלה יום אחרי יום, וכחברת כנסת הושיבה את הקופאיות בסופר פארם. עם כל הכבוד למפלגות, מפלגת העיתונאים לא פחות חשובה. במערכת הבחירות הנוכחית קיבלתי שתי הצעות רשמיות ממפלגות גדולות, ולא היססתי לרגע לפני שסירבתי. אני לא שואפת לשם ולא מתעניינת בזה".
למי תצביעי?
"זו מערכת הבחירות השמינית שיש לי בה זכות הצבעה, ואף פעם לא הייתי כל כך שמחה ובטוחה בבחירה העתידית שלי. לא אגיד לך באיזו מפלגה מדובר, למרות שהקוראים יכולים לנחש. ועל אף שאני מתה על המפלגה הזאת, ומבסוטה מאוד מהנבחרת – אבקר אותה ברדיו אם צריך, ואראיין את ראשיה ללא משוא פנים".
מה את חושבת על מהלך הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי?
"זה היה מתבקש. הם דוברים שפה יהודית־ישראלית שיש נתח גדול של ישראלים שמעוניינים בה. הם לא התאימו למפד"ל מלכתחילה".
"אני מסתכלת על שלי יחימוביץ, שכעיתונאית הוציאה את צה"ל מלבנון כשישבה לברק על הצוואר באמצעות תוכנית הרדיו שלה, וכח"כית הושיבה את הקופאיות בסופר פארם. עם כל הכבוד למפלגות, מפלגת העיתונאים לא פחות חשובה. עכשיו קיבלתי שתי הצעות רשמיות ממפלגות גדולות, ולא היססתי לרגע לפני שסירבתי. אני לא שואפת לשם ולא מתעניינת בזה"
במקום להיות חברת כנסת, עמרוסי החליטה לפני כמה שנים לעשות משהו אחר לטובת הציבוריות הישראלית, והחלה לכתוב את "הפרשה" – סדרה בת חמישה ספרים שבה היא, העורכת עינת ברזילי והמאייר מנחם הלברשטט, מנגישים את סיפורי התורה לילדי הגן ותחילת בית הספר היסודי. בימים אלה נשלמה הכנת הסדרה כולה והיא יוצאת במארז חגיגי בהוצאת "ידיעות ספרים".
"הפרויקט הזה החל מצורך", היא מספרת, "חיפשתי ספר להקריא לילדים שלי על פרשת השבוע, והיה רק משהו חרדי שבו רק גברים נלחמים כל הזמן בגויים. חשבתי שצריך להיות משהו שיחצוב את הדבר הזה גם לסרוגים וחילונים. כל ילד בארה"ב יודע לספר על תיבת נח, ופה הס מלהזכיר. אנחנו הבאנו לעולם את הסיפורים האלה, אתוסים של תרבות עולמית.
"היו בדרך אתגרים. למשל, איך אני מתווכת את האיסור שיש בספר דברים לא להתחתן עם גויים, לדור עכשווי שבו המשפט הזה נחשב לגזענות. אשנה את התורה? אז מצאנו פתרון בכך שהפכנו את הציווי לחיובי, כלומר שה' מבקש שנתחתן רק עם העם שלנו. זה כבר היה קל יותר להחלקה בגרון מודל 2019".
איך מתגברים על פרשיות לכאורה משעממות כמו ב"ויקרא"?
"דווקא ויקרא הוא עטור קסם, כמו הארי פוטר, אש יורדת מהשמיים וכל זה. הפרשות הקשות היו בספר דברים שחוזר על עצמו ויש בו המון אזהרות, או פרשות עם אוסף מצוות שלא קשורות האחת לשנייה. דפקתי את הראש בקיר אבל בסוף עברנו את זה".
יכול להיות שבאמת הייתי צריכה להתגרש – אבל רק בעוד עשר שנים. ושהמחיר שילדיי משלמים היום גבוה מדי. שהייתי צריכה להשהות את כל צרכיי למענם. אני אתן כליה לילד שלי, אתן לו הכול אם צריך, ומה אנחנו עושים בגירושין אם לא שמים את עצמנו לפניהם?"
שני בתים וגעגוע
בתקופה האחרונה החלה עמרוסי לכתוב לא מעט בטוריה נגד מוסד הגירושין. טוויסט מפתיע ממי שחוותה גירושין מרצונה החופשי, ושמצהירה כי נישואיה לא היו משהו להתפאר בו.
"שלושים אחוז גירושין זה נתון מטורף וכואב, ופתאום צמחה לי שליחות חדשה בחיים – כן, אני חושבת שצריך לדבר על זה שאין נישואין מושלמים", היא מסבירה את הסתירה. "שאפשר לא לפרק בית על כך ש'זה לא מספיק', וש'אולי יש משהו טוב יותר בחוץ'. אין מושלם. זה התחיל כשאנשים באו ואמרו שאני פרסומת גרועה לנישואין: 'איך את נראית טוב, את קורנת, רזית' – אנשים נתנו לי מחמאות וזה צרב לי. אמרתי אוי ואבוי, אם יש ילד אחד שאמו ראתה אותי וזה נתן לה רעיון שגירושין זה דבר טוב, אני חייבת לעצור את זה. אז התחלתי לכתוב על זה והזמינו אותי לדבר בבית הדין הרבני ועם קבוצות של נשים לפני גירושין. אם יש ילד שהוריו חשבו להתגרש והתעכבו עוד כמה דקות בגללי, קניתי את עולמי".
זה דורש הסבר.
"פסיכולוגית, אין דבר כזה שני בתים. יש בית אחד. במסגרת הרעיון הזה של משמורת משותפת, שהוא אסון לילדים, הילד ישן כל יום על כרית אחרת. חצי מהדברים מפוזרים והילקוט הופך לבית. אמא שלו הופכת להיות דודה שלו חצי מהשבוע, ואבא הופך להיות דוד. ואגיד משהו קשה – יש אחד ממאה של יתמות בסיטואציה הזו".
עדיף לחיות בבית משותף שיש בו מתח ושנאה?
"ברור שאם יש אלימות מסוג כלשהו, לא. אבל אני הייתי במקום אחר לגמרי, של שותפים לדירה, ואפילו לא רעים. הצלחנו לעבוד ביחד, רק לא הייתה אהבה".
אז הגירושין שלך היו טעות?
"ראשית, מותר לי להטיף כפובליציסטית גם אם אני לא מיישמת, מזה אנחנו הרי מתפרנסים. אבל העיקר הוא שאפשר ושצריך להתווכח על מועד קביעת המוות. כלומר, יכול להיות שבאמת הייתי צריכה להתגרש – אבל רק בעוד עשר שנים. ושהמחיר שילדיי משלמים היום גבוה מדי. שהייתי צריכה להשהות את כל צרכיי למענם. אני אתן כליה לילד שלי, אתן לו הכול אם צריך, ומה אנחנו עושים בגירושין אם לא שמים את עצמנו לפניהם?"
את מתחרטת?
"יש בי צער על כך שגם אם מצאתי עכשיו בן זוג, הוא כבר לא יהיה אב ילדיי וסב נכדיי. המשפחות שלנו אף פעם לא יתחברו. לכן האדם שלצידו אקבר יהיה אב ילדיי. אנחנו אולי לא ביחסים טובים, אבל הוא עץ המשפחה שלי. הוא הנגיעה שלי בנצח. ואם הוא או שייקה יצטרכו כליה, אתן לו. כי הוא אבי ילדיי. למרות ששייקה ממלא את כל עולמי, זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר".
"שייקה" הוא שייקה הולנדר, בן הזוג של אמילי בשנה וחצי האחרונה. היא מכנה אותו "צינור החמצן שלי". הוא מכפר הרא"ה במקור, היום גר בגבעת־שמואל. בן 48, גרוש ואב לחמישה, איש היי־טק.
הפרופיל של שייקה נשמע כמו הכי אנטי שערוריות, אנטי חוסר זהירות.
"כל חיי אני נכספת לנורמליות ונדבקת באנשים, חברים ובני זוג בוקים וישרי דרך, משעממים במובן הכי טוב של המילה. אני נשענת עליהם, ונכספת לנורמליות דרכם. לפעמים אני לא מבינה איך האנשים האלה חושבים. אני מסתכלת על הפה שלהם זז ולא מבינה מה הם אומרים".
האם אנחנו עומדים לראות חתונה בקרוב?
"עברנו כבר את כל השאלות עם עצמנו, עכשיו אלה תהליכים שכל אחד צריך לעבור עם הילדים שלו".
את רוצה להתחתן.
"אני בעד להתחתן גם חמש פעמים, אני מאוד אוהבת חתונות. ללבוש שמלה לבנה. לא התחתנתי כבר עשרים שנה. סתם, אני מקווה שאתחתן רק עוד פעם אחת, אבל אין לחץ".
