שני חברים שונים בתכלית השינוי המליצו לי על בובה רוסית. גם החברה התל־אביבית המגניבה והמתוחכמת וגם החבר תושב הפרוורים ואיש המשפחה המהוגן, טענו שיש משהו בסדרה המשונה הזו שגרם להם לצחוק ולחשוב. לאור המלצה משולבת מסקרנת זו, ועל אף השם המרתיע, ניגשתי לדייטפליקס השבועי עם האיש שלי בתקווה לטוב. להלן תוצאות הניסוי:
נדיה וולבוקוב חוגגת את יום הולדתה ה־36 במסיבה ניו־יורקית מלאת גלאם, סמים, היפסטריות מודעת לעצמה וחברים טובים שהיא זונחת במהרה לטובת גבר מזדמן. ואז היא מתה. אל דאגה, אין מדובר בספוילר, בבובה רוסית הסוף הוא רק ההתחלה ונדיה מיד חוזרת לאותה מסיבת יום הולדת ומתחילה לחיות את אותו היום שוב. ושוב. ושוב. היא מוצאת את מותה כל פעם מחדש (באופנים קומיים ומצמררים כאחד), עד שנמאס לה והיא מנסה לצאת מהלופ, לפתור את התעלומה, להילחם בגורל ואז… היא מתה שוב רק כדי להתעורר לאותה מסיבה.
אם גם אתם מתחילים להרגיש בלופ, אתם לא טועים, וכנראה גדלתם בשנות השמונים. אכן, מדובר בגרסת המאה ה־21, הקצבית, המעודכנת, המעוצבת והניורטית לקומדיה הרומנטית "לקום אתמול בבוקר". בסרט המצליח, ביל מאריי מגלם שדרן טלוויזיה בלתי נסבל ואנוכי שמוצא את עצמו חי את אותו היום שוב ושוב עד שהוא משנה את דרכיו לטובה. הדמיון הנ"ל לא פוגע בעיניי בצפייה בסדרה, כי כאמור, בהחלט מדובר בגרסה שונה למדי.
כגיבורה הראשית קיבלנו את נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש") המצוינת. ליון הכריזמטית – שגם כתבה כמה מהפרקים וביימה אחד מהם – יוצרת דמות מורכבת, משעשעת ומתישה כאחד, כך שקשה להוריד ממנה את העיניים. הלופ שבו היא כלואה מבטא היטב את תחושת התקיעות האופיינית כל כך לדור ה־y, הסבוך בעצמו עד אין קץ.
שנית, בשונה מ"לקום אתמול בבוקר", בובה רוסית חריפה הרבה יותר, והולכת רחוק יותר גם עם ההומור המורבידי וגם עם ההרפתקאות המפתיעות שנוצרו דווקא לנוכח ההגבלה העלילתית. וכאן אנחנו כבר מגיעים לשדרוג המהותי ביותר, שגם עוזר לנו להבין את שמה המטעה של הסדרה – כי מפרק לפרק, דמותה של נדיה הקשוחה משילה את שכבות ההגנה ונחשפת בפנינו, בדיוק כמו הבובה הרוסית שבארץ מכונה בבושקה, עד שמגיעים לבובה ה"תינוקת", האהובה על כולם, זו שתמיד הולכת לאיבוד ראשונה.
חסרונה העיקרי של הסדרה מתבטא ביומרות שלא מתממשות. הקומיות הטרגית של בובה רוסית אכן מעוררת מחשבות לפרקים. התמה המרכזית מחזירה אותנו לתהייה הנוקבת של ניטשה, הפילוסוף המזוהה יותר מכול עם שאלת "החזרה הנצחית" – אם נדמיין כי כל מעשה, כל מילה, כל כאב וכל עונג שנחווה בחיינו יחזרו על עצמם שוב ושוב לנצח, האם הדבר יכביד עלינו עד שנתאבן או שמא זה ידרבן אותנו לעשייה חיובית אינסופית? ובעולם כזה, האם הגיהינום הוא אכן הזולת כפי שהציע הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר? או שמא, כפי שטען איש ההגות מרטין בובר דווקא הדיאלוג עם האחר, הדיאלוג הכן שמעבר למילים, הוא זה שמאפשר לאנושיות לבטא את עצמה? הסדרה מרפרפת על תהיות אלו ואחרות אך לא מתעכבת עליהן יותר מדי. זה אמנם הופך את חוויית הצפייה לכיפית ולזורמת, אבל דווקא בגלל האיכויות של ליון והתסריט השנון, נותרת תחושה קלה של פספוס.
לסיום, הבטחתי לחברה הממליצה לציין את פסקול החלומות, ואכן מדובר בהחלט בשדרוג שהוסיף חצי כוכב לדירוג. הפסקול זמין ביוטיוב ומומלץ במיוחד לימי החורף האחרונים.
בובה רוסית, נטפליקס
