סופי רון–מוריה, בת 51, נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בירושלים. עיתונאית וסופרת. החודש יצא לאור ספרה ״להרוג את בת–שבע״.
זיכרון ילדות תרבותי. אני בת ארבע ומשהו, מקרינים בטלוויזיה את ״שלגיה ושבעת הגמדים״. התסריט סוטה מהסיפור ואני מבקשת מאמא ״לדפדף לאחור״ כי אולי הבנתי לא נכון. אמא אומרת שבטלוויזיה לא מדפדפים. אני פורצת בבכי, אמא מגיעה למסקנה ש״טלוויזיה זה לא בשביל הילדה״, ואני מפתחת עם השנים הרגל להשיב על השאלה ״האם ראית את הסרט״, ב״לא, אבל קראתי את הספר״.
עם מי הייתי רוצה לשבת על כוס קפה? וינסטון צ'רצ׳יל, ב״טחנת הקפה״ בעמק רפאים, כי הוא שילוב של פעם – סופר ופוליטיקאי, קצין וג'נטלמן (וגם לא נודע כחסיד של אוכל בריא). הייתי מבלה בנעימים, וזוכה לכמה השגות והברקות על נתניהו ועל גנץ, על טראמפ, על ניסיון הרקונקיסטה האסלאמית באירופה ואולי אפילו על תקופת המנדט הבריטי.
ספר שקראת פעמיים. פעמיים? יש כאלו שקראתי שבעים־שמונים פעם, אולי יותר. לאחרונה קראתי שוב את ״בשבילה גיבורים עפים״ של אמיר גוטפרוינד. החורף עורר בי חשק לצלול מחדש לסיפור האיטי והמקסים, לעבור את השנים שבבית המשותף בשיכון בחיפה משנות השישים ועד סוף המאה, כשאני מתכרבלת בכורסה ליד אח בוערת, וגשם מצליף בחלונות. ולא, טרם יצא לי לצפות בסדרה.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? הייתי רוצה להיות יום אחד אחותי הקטנה. היא דומה לי עד כדי כך שזר לרוב לא יבחין בינינו, אך היא חיה חיים שונים לחלוטין. יהיה שונה מאוד להתעורר בארץ רחוקה בתור אמא לבת (יש לי רק בנים), להסיע את בתי לסאנדיי סקול, להמשיך משם לחזרה בתזמורת האופרה ולהתכתב עם אחותה – כלומר עם עצמי – בווטסאפ. אבל בחצות ארצה להתחלף בחזרה, חובה.
מה מצחיק אותך? אחלה חסודה. למדתי במכללה עם בחורה כזאת.
נוף שפותח לך את הלב. שקדיות פורחות בשולי הכבישים, אך בעיקר עצי פרי בחצרות הבתים, בגינות ובסמטאות הערים. הטיול האהוב עליי בשבת הוא טיול ללא יעד, כשיוצאים ביום שמש ללא וייז וללא מגבלה בזמן, ומגלים עצי פרי בפינות חמד חדשות.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. עוגות צרפתיות. פטיפורים, מאפי בריוש, אקלרים, עוגות קרם עם פירות יער, טארט לימון. אני תרה אחריהן בכל עיר ועיר, ומתקשה לבחור בסוג אחד בלבד ולהסתפק בו. אבל תמיד מקפידה להזמין קפה הפוך דל שומן כי יש לי אפליקציה סופרת קלוריות.
עם מה את נרדמת? עם הפייסבוק. טוב לדעת שאת לא היחידה שערה בשעה כזאת.
