הפעם הראשונה שצחקתי ב"זה הולך לכאוב – יומניו הסודיים של רופא מתמחה", הייתה בהקדמה: הוא הקדיש את הספר לאדם נוסף ו"לי, שבלעדיי הספר הזה לא היה נכתב לעולם". הבדיחה הזו הייתה יריית הזינוק לאינספור בדיחות, סיפורים קורעים ואנקדוטות, שגררו ממני במקרה הטוב חיוך ובמקרה הטוב מאוד צחוק מתגלגל.
את הספר כתב אדם קיי, רופא מתמחה שנטש את קריירת הרפואה והפך לסטאנדיפסט, ובספר הוא מביא את יומניו מתקופת התמחותו, שמתארים – כיאה לקומיקאי – את חוויותיו הקשות באור מצחיק למדי (ברוב המקרים). אך למרות ההומור הרב, מיומניו עולה תמונת מצב עגומה להחריד, שמתארת את המחיר הבלתי נתפס שמשלם רופא (ומשפחתו, וחבריו) כדי לעבוד במקצוע. העומס הנורא, העבודה הקשה כשכמעט כל החלטה בה הרת גורל, המטופלים הבעייתיים והוויתורים שהוא נאלץ לעשות שוב ושוב לטובת המערכת – וכל זאת בעבור שכר זעום בלבד.
הספר כל כך הצליח, עד שקיי שוקד בימים אלו על כתיבת עיבוד טלוויזיוני לספר עבור הבי־בי־סי. ואכן, במהלך הקריאה, נזכרתי בסדרות הטלוויזיה הרפואיות כמו "האנטומיה של גריי" ו"האוס", שצברו פופולריות רבה. אישית, אני נמנעתי עד כה מצפייה בהן, בעיקר בגלל שאני מעדיפה לא לראות איברים פנימיים אם אני לא ממש חייבת. במובן מסוים הספר הזה סיפק את הגרסה הקלה יותר לעיכול של סדרות אלו – הערות השוליים של המחבר מסבירות בהומור את המושגים הרפואיים המוזכרים בספר, וגם התיאורים הגרפיים פחות נוראיים כשאין תמונה שנצרבת בראש.
מה שכן נצרב בראשי הם הסיפורים העצובים שמתאר קיי. הספר הוא למעשה כרוניקה של עזיבה ידועה מראש, אבל תחילת הספר כל כך מצחיקה, שהעובדה הזו נשכחת. לאט־לאט, לצד הצחוק הרב, נשזר גם עצב, שהולך ומתעצם עד לנקודה שבה מתואר המקרה שגרם לקיי לפשוט את החלוק ולעבור קריירה. רגע זה נחווה גם אצל הקורא כמשבר, במיוחד בגלל שהוא שונה מרוב הקטעים בספר, שגם אם הם מתארים מצבים בלתי אפשריים, זה נעשה באופן הומוריסטי. המעבר הפתאומי בין הצחוק לעצב מעמיק את המשבר, וכשמגיעים למכתב הגלוי שקיי ממען לשר הבריאות בסוף הספר, אי אפשר שלא להזדהות עם תלונותיו (במיוחד לנוכח נקודות הדמיון הרבות בין מערכת הבריאות הבריטית לזו הישראלית).
לצד הכתיבה המצוינת, יש להוסיף מילה טובה גם לגבי המתרגם, תומר בן־אהרון, שקיבל החלטה ליצור חוויית קריאה רציפה עבור הקורא, ולתרגם את כל משחקי המילים באופן שיעביר את המסר ולא באופן מילולי – ובצורה מוצלחת למדי. כך למעשה הוא שמר על הקצביות והקלילות של הספר ותיווך אותן במינימליות הנדרשת במקרים שבהם היו פערי תרבות.
בכלל, הקצביות של הספר ראויה להערכה – ספר עם הערות שוליים רבות כל כך ועם מבנה יומני היה יכול להתיש את הקורא, אך קיי הצליח להימנע מכך באלגנטיות. דבר נוסף שהיה עלול להעיק על הקריאה הוא השימוש בקיצורי שמות עבור הדמויות, אך קיי פתר את הבעיה באופן מקורי ומצחיק להפליא – "ברוב הפעמים השתמשתי בשמות של דמויות שוליות מ'הארי פוטר', וזאת כדי להחליף סיוט משפטי אחד באחר", הוא מציין בתחילת הספר, וכך נוצר עבור "פוטרהדים" משחק כיפי למדי של זיהוי הדמויות הרלוונטיות – כך לדוגמה, החבר הכי טוב שלו זוכה לשם "רון" (ויזלי), זוג הרופאים שמתחתנים נקראים "פרסי" (ויזלי) ו"מראיטה" (אדג'קום), ומתמחה בכיר זוכה לשם "ארני" (מקמילן).
"זה הולך לכאוב" יספק נחמת רבים לרופאים וילמד שיעור חשוב את כל מי שאי פעם נזקק לשירותי משרד הבריאות (כולנו, למעשה) – בדמעות צחוק ועצב.
זה הולך לכאוב, אדם קיי, מאנגלית: תומר בן–אהרון, הוצאת הכורסא, 247 עמ'
