בתוכניית ההצגה "יתוש בראש", שמועלה בימים אלו בתיאטרון החאן, מצוטטת האגדה ממסכת גיטין שעל פיה הקב"ה העניש את טיטוס הרשע על גאוותנותו בעזרת יתוש קטן. במהלך הצפייה בהצגה נזכרתי באגדה אחרת, שרש"י מביא בפירושו על מסכת עבודה זרה, המתארת את נסיבות מותה של ברוריה אשת רבי מאיר – שכן היתוש בשם המחזה הוא יתוש הספק והקנאה, השולח את רמונד גיבורת ההצגה לבחון את נאמנות בעלה ויקטור עמנואל שנדביז, ולנסות להפיל אותו בפח – כפי שרבי מאיר שלח את תלמידו להעמיד את ברוריה בניסיון.
אך בעוד האגדה העתיקה מסתיימת בטרגדיה, ההצגה דנן הופכת לקומדית טעויות, המערבת את כל חבריהם ובני משק ביתם של השנדביזים. ולמרות שחומרי המחזה, הם הקנאה, התאווה והכבוד – המוציאים את האדם מן העולם – הסוף הטוב ממתין לרוב הדמויות בסוף ההצגה, ושורה עליו רוח טובה. נקודה נוספת לזכות המחזה היא שחומרי המחזה – החגים סביב אפשרות הניאוף – יכלו בקלות להפוך וולגרים, אבל הבימוי של אודי בן־משה נוטה לכיוון האלגנטי, שמתבטא גם בתפאורה של סבטלנה ברגר ובעריכה במוזיקלית של אהוד בן־אבי.
למחזאי ההצגה, ז'ורז' פיידו בן המאה ה־19, הייתה חיבה מיוחדת למלונות. כאשר אשתו החליטה שהגיעה הזמן שיעברו דירה הוא אמר לה "בסדר, בתנאי שאת תארגני הכול. אני שונא לעבור. בינתיים אלך להתגורר במלון". הוא נשאר במלון למשך יותר מעשר שנים. את חיבתו למלונות הוא הפגין במערכה השנייה של ההצגה, שמתרחשת במלון הלא־מהוגן "לה ולי". בערך לקראת סוף המערכה הזאת, אחרי עוד חוסר הבנה מבדר ועוד מפגש לא מתוכנן ומשעשע, התחלתי לאבד את הסבלנות. יש לציין שאני באופן אישי אף פעם לא חיבבתי הצגות מסוגת פארסת הטעויות, כך שהעובדה שהעברתי כמעט שלושת רבעי הצגה בלי לשלוח מבט לשעון יכולה להיזקף לזכותה.
ההפקה הראשונה של החזה בארץ עלתה ב־1967, ומאז הוא עלה עוד חמש פעמים (ההפקה הזו היא השישית), כולן בתרגום השובבי של ניסים אלוני, שתורם מאוד להצגה. עובדה נוספת התורמת להצגה היא המשחק המצוין של להקת שחקני החאן, שכמעט כל חבריה נמצאים על הבמה – 12 מהם משתתפים בהצגה, וניכר שהם נהנים להשתטות ולהתבדח, וההנאה שלהם מדבקת.
מתוך כל השחקנים, היו כמה שבלטו במיוחד לטובה – איתי שור בתפקיד קאמי בעל הדיבור הלקוי, שלמרות שהמום שלו אחראי לצחוקים רבים הוא לא הופך לנלעג, ובזכות המשחק הנפלא של שור והבימוי של בן־משה, משדר דווקא כוח מסוים; ארז שפריר, שמלהטט בשני תפקידים – האדון שנדביז ופוש עובד המלון; כרמית מסילתי־קפלן בתפקיד הרעיה המפילה את אבן הדומינו הראשונה בהתרחשות; יוסי עיני בתפקיד לטיני חמום מוח, יהויכין פרידלנדר וניר רון הוותיקים והמיומנים, ודודו בן־זאב שלא אומר יותר מעשר מילים במהלך ההצגה, אך מגלגל את הקהל מצחוק ומצליח להיחרת בזיכרון.
יתוש בראש, החאן
