במוצאי השבת האחרונה, קצת לפני שמונה וחצי בערב, פגשתי את תמר איש־שלום בבית קפה בבקעת אונו. כמתבקש מהמעמד, ריאיון עומק לעיתון, כאשר התיישבנו העברנו שנינו את הסלולרים שלנו למצב טיסה, הזמנו תה וקפה, והתחלנו לדבר. אחת השאלות הראשונות עסקה בריאיון שהעניק לה בני גנץ בחדשות 13 כמה ימים קודם לכן, במקביל לראיונות עם המגישות הבכירות של "חדשות 12" ו"כאן 11". בתשובתה התייחסה איש־שלום גם לראיונות הלא־קיימים עם נתניהו: "קרה שהוא התראיין, אבל זה היה בפרה־היסטוריה ואני מקווה שיקרה שוב", אמרה לתומה. באותן דקות ממש הפציע נתניהו באולפן חדשות 12 לריאיון מפתיע ועתיר כותרות עם קרן מרציאנו ועמית סגל. שנינו כמובן לא ידענו מכלום. לאחר שסיימנו את הריאיון החזרנו את הניידים לחיים, ואלה התפוצצו מיד בעשרות הודעות ווטסאפ בקבוצות אנשי התקשורת השונות שבהן אנו חברים ושעסקו בריאיון המדובר. לא הייתה ברירה, ופתחנו את הריאיון מחדש.
אז מה חושבת מגישת מהדורת חדשות 13 על הריאיון שניתן לערוץ המתחרה? "קרן מרציאנו ניהלה אותו בצורה נפלאה יחד עם עמית", היא אומרת, "וברור שכל מי שלא היה באולפן באותו רגע – בערוץ שלה וגם אצל המתחרים, להלן אנחנו, היה מלא קנאה על ההזדמנות. אני יכולה לקוות שזו התחלה של סבב אולפנים. מאוד נשמח לקבל את נתניהו לריאיון, עם התראה או בלי. אני מזכירה שהאולפן שלנו נמצא בירושלים, ובמרחק שלוש דקות נסיעה בלבד ממשרד ראש הממשלה".
איך היה נתניהו בריאיון?
"בעבר כולנו נכשלנו בלהבין מה משכנע מצביעים ומה לא, בעיקר את המתלבטים שהם למעשה הקהל שאליו פונה נתניהו. את הבייס יש לו. הרגע היחיד שבו נדע את התשובה יהיה העשירי באפריל. מה שאנשים כתבו על הריאיון הזה די תואם את העמדות הפוליטיות שלהם, למרות שהיו כמה הגונים שאמרו ששניהם היו מצוינים. זה לא סותר ולא משחק סכום אפס. כל הפרשנויות שאני רואה מגיעות מתוך העמדות המקדמיות שיש לאנשים, ויכול להיות שזה יהיה גם הניתוח בדיעבד – כלומר שמי שהיה בעד ביבי התחזק בעמדתו בעקבות הריאיון, ומי שהיה נגדו התחזק בעמדתו השלילית כלפיו. אני לא בטוחה שמישהו יודע לנתח את זה עכשיו".
תמר איש־שלום מגישה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 13 (שעד לא מזמן היו חדשות ערוץ עשר) מאז 2012. היא מגישה את המהדורה ארבע פעמים בשבוע, ולצד זה גם עושה מדי פעם כתבות מגזין בנושאים שונים. מומחי תקשורת נוהגים לבדל אותה מיונית לוי, מגישת מהדורת חדשות 12, בסגנון הגשה רך ונעים יותר, וגם בהימנעות כמעט מוחלטת מהבעת דעה בנושאים שנויים במחלוקת.
אני צופה בך לא מעט, עברתי על פיד הטוויטר שלך חודשים אחורה, ובאמת שאי אפשר לקבוע מהי נטייתך הפוליטית – דבר די נדיר בימינו.
"בתקופה שבה אנחנו נמצאים, כשלכל אחד יש דעה על כל נושא כל הזמן, והוא מרגיש צורך לבטא אותה בכל מדיה – להיות במקום זהיר יותר בלי צורך להביע דעה כל הזמן, זה כמעט חתרני. אני לא חושבת שזה בריא לתקשורת הישראלית, הזיהוי הפוליטי המוחלט שיש לעיתונאים. לא כולם צריכים להיות כמוני, אבל עברנו בצורה קיצונית מלהעמיד פנים שאנחנו אובייקטיביים – ואנחנו לא, מה שמאפשר לי לנסות להיות נטולת פניות – לזיהוי מוחלט שגורם לכך שאנשים לא מתייחסים בכלל למה שאתה אומר ולסקופ שהבאת, אלא תמיד לגופו של אדם ולמניעים האידיאולוגיים שלך. חשוב לי להבהיר, אני לא טהרנית. זה בסדר שיש זיהוי, וההוראות שהוציא הניו־יורק טיימס לכתבים שלו ובהן איסור להביע דעה כלשהי ברשתות, מגוחכות בעיניי. אבל הזיהוי המוחלט של ימין־שמאל או דתיים־חילונים הופך את השיח לטעון מאוד ולא ענייני. בין הקצוות האלה יש אמצע שפוי, ואנחנו לא שם.
"הדעה הזו שלי קשורה גם לאיך שאני תופסת את תפקידי. יכול להיות שאם הייתי בוחרת להיות פרשנית או כתבת, ההתייחסות שלי לנושא הייתה אחרת. העמדה הזו נכונה לי כמגישה. אני לא מנסה להיות פלקט, ולפעמים כן אומרת איזה משפט בסוף כתבה – אבל לא מייחסת לעצמי חשיבות יתרה. לא חושבת שהמשפט הזה נורא־נורא חשוב. הוא טוקבק משודר. ולרוב הוא ייאמר בנושאים שיקרים ללבי כמו הדרת נשים או גזענות מכל סוג. אני לא חושבת שיש מישהו שמשנה את דעתו בגלל ציוץ של מישהו, או משהו שאגיד בשידור. אנשים כן יכולים לחשוב פתאום על דברים מזווית אחרת, בגלל כתבות עומק שנעשה או ראיונות, ובאלה אני כמובן מעורבת מאוד".
בואו נתמקד בסקופים
עיקר השיח העיתונאי מתקיים כיום ברשת הטוויטר, ואיש־שלום תוקפת אותו בחריפות: "השיח בטוויטר מזעזע בעיניי. אני סולדת מהאווירה הזו. זו העבודה שלי ואני גם כבר מכורה, אבל זה נטו כלי עבודה בשבילי. בשישי־שבת, חגים וחופשות משפחתיות אני מסירה את האפליקציה מהנייד, השבת למשל הסרתי גם את זו של פייסבוק. זו התנקות מרעל מבחינתי".
הכתב המדיני שלכם, ברק רביד, הוא אחד מהמתפלמסים המשמעותיים. לא מזמן התפתח בינו לבין עמית סגל קרב ציוצים, שבמסגרתו כינה סגל את רביד "תועמלן".
"עם שניהם אני מיודדת מאוד. זה היה מעניין – אחד הכתבים הפוליטיים החזקים בישראל ואחד הכתבים המדיניים החזקים בישראל, תותחי סקופים, רבים ביניהם – והדבר היחיד שאני חשבתי כשראיתי את הוויכוח הזה היא – 'וואלה, בואו נראה עוד סקופים שלכם ונתמקד בהם'. לזה בדיוק התכוונתי.
"יש עיתונאים שכותבים בטוויטר ל'בייס' שלהם. את זה פוליטיקאים אמורים לעשות, לא עיתונאים. איפה עובר הגבול? כשאתה כל כך מזוהה, שלא תוכל לדבר לציבור רחב. כשכבר אי אפשר יהיה להאזין לך כאוטוריטה אלא רק כאדם פוליטי. שוב, אני חושבת שבסדר שיש חילופי דברים רעיוניים בין שמאל לימין, אבל כשזה יותר מדי – עדיף לכולם שלא. אנשים אולי לא יודו בכך, אבל כל מי ששוקע בעניין הזה בסוף מצטער".
זה הרגע להכניס לזירה אדם נוסף בשם נדב איל, עורך חדשות החוץ של חדשות 13, שלו את נשואה. גם הוא מתווכח רבות בטוויטר, ולא מעט פעמים בעוקצנות.
"אנשים ודאי יגידו שאני משוחדת, אבל אני חושבת שנדב מקפיד בכבודם של אחרים ולא יורד נמוך. עוקצנות הטוויטר שלו עניינית, והוא מוביל קו של דיבור על נושאים ולא על אנשים. יחד עם זאת, אתה יכול לשער שזה הקו שלי גם בבית, ושהוא שומע את זה ממני. אני חושבת שהוא גם מושפע מדבריי, אבל אני זה אני והוא זה הוא".
את אומרת לו שלדעתך ההתעסקות המרובה בטוויטר לא עושה לו טוב.
"כן, אבל לא בגלל הזיהוי הפוליטי אלא כי הדבר הזה שואב מהאדם תעצומות נפש. זו בעיניי זירה מורעלת, שאין בה כבוד הדדי ושמורידה נמוך. אז כן, יש נקודות מסוימות שאני אומרת לו 'תשים לב לזה'. לא כי גורלו המקצועי בבעיה – להפך, בעמדה שלו זה אולי רק עושה לו טוב מבחינת חשיפה – אלא ברמת האדם שאתה, ומה זה עושה לך ולנפש שלך".
לצמצם את הפער
היא נולדה בירושלים וגדלה בשכונת בית־הכרם. הַמשיכה לתחום התקשורת ניכרה בה כבר בילדות, כשבכיתה ז' הגישה בערוץ 1 את "זאפ לראשון". היא התגייסה לגלי צה"ל ב־1999, ובמשך כחמש שנים שימשה בתפקידים שונים, ביניהם כתבת משטרה וכנסת. ב־2004 החלה לעבוד בערוץ עשר כמגישת תוכנית בוקר, וב־2007 עברה לערוץ 2 ושימשה בעיקר בתפקידי הגשה שונים. ב־2011 חזרה לערוץ עשר, וכאמור ב־2012 הפכה למגישה הבכירה של המהדורה המרכזית, עד היום. ב־16 בינואר השנה חדלה להתקיים חברת החדשות של ערוץ עשר, וחברת החדשות שלו התמזגה עם הזכיינית "רשת". איש־שלום מגישה מאז את המהדורה תחת המיתוג של "חדשות 13".
האיחוד הזה לא גרם לסגירת הפער ביניכם לערוץ 12.
"נכון, אבל אם היינו סביב שבעה אחוזי צפייה, עכשיו עלינו לתשעה בערך. ומבחינת מספר צופים, צמצמנו מפער של 400 אלף לפני האיחוד לכ־165 אלף כיום".
תשתוו בעתיד ל"חדשות 12"?
"אני יודעת שיש אנשים שאובססיביים לרייטינג, ולכן אומר לך בכנות: כשאני קמה בבוקר ויש רייטינג טוב, אני לא קופצת משמחה ויומי משתנה, ולהפך. בשבוע הראשון של האיחוד, כשהיו לנו 13 אחוז צפייה, הייתי שם כדי להגיד להם – 'חבר'ה, בעוד שבועיים זה יכול לרדת'. אמרו שאני משביתת שמחות, אבל זו הגישה הטבעית שלי שגם שומרת עליי. דרך שפויה. ברור שיש מגמות שמשמחות או ההפך לאורך תקופה, אבל לא נקודתית. זו הסיבה שאני נשארת במקצוע הזה, לא יכולה להבין אנשים שקמים כל בוקר בחרדה".
עייני ערך דודו טופז.
"נכון, וזה מוביל למקומות לא טובים. אני מאוד שמחה שהתחזקנו עם האיחוד. יש יותר צופים, ומרגישים את זה. האם אשמח שהמגמה תימשך? כן. האם חשבתי שנכפיל את המספר בן־לילה? לא. עכשיו לפחות יש תחרות מחדש והיא סוף־סוף הוגנת. בשנה החולפת עשינו חדשות מצוינות אבל קראו לנו עשר ועברנו לאפיק 14, כשמולנו שודרה אותה מהדורה פעמיים עם פריים־טיים סופר־חזק. זה לשחק על שליש מגרש ובעלייה. עכשיו צריכים לאזן את המצב, וזה ייקח זמן. אני מאמינה בעבודה קשה ולאורך זמן, אין דרך אחרת".
איחוד הערוצים משפיע איכשהו על עבודתך?
"אלו היו שני ערוצים שונים לחלוטין, והתהליך של יצירת זהות חדשה הוא מורכב, אבל לי אכן ישנה הפריבילגיה לבוא לעשות את העבודה שלי כמו בכל יום. במקביל ישנו תהליך חשיבה, איך עושים את אותן חדשות עם איסוף קהלים חדשים. יש לנו קהל נאמן שאני מסירה בפניו את הכובע, שהלך איתו למרות כל השינויים. בני הלל בן החמש בא אליי יום אחד ואמר לי: 'תסבירי לי אמא, הייתם ערוץ 10, עברתם ל־14 אבל נשארתם 10, עכשיו אתם עוברים ל־13 ואתם 13?', במשך שבוע הוא חזר על המשפט עד שהדבר נקלט סופית. וזה קשה לא רק לבני חמש".
בדרך איבדתם שני כוכבים שהיו מזוהים עם הערוץ – ירון לונדון וגיא זהר.
"אני אוהבת את שניהם כמובן. בנוגע לגיא, טל ברמן עושה עבודה טובה עם תוכנית שיש בה אווירה חדשה ונכונה. בנוגע ללונדון וקירשנבאום, עובדים אצלנו מאוד קשה על הרצועה של חמש עד שמונה בערב, וצריך אורך רוח. אין ספק שהתוכנית הזו הייתה ייחודית בנוף התקשורתי. האם היא חסרה והייתי רוצה לראות משהו דומה? בהחלט כן. אבל אנחנו כאמור מאחדים שני ערוצים שונים מאוד, היו שני מוצרים והיה צריך לבחור אחד מהם. להגיד לך שאני לחלוטין לא מבינה את המנהלים על ההחלטה הזו? אני לא יכולה להגיד את זה. אני ממש לא מקנאת ביוסי ורשבסקי (מנכ"ל הערוץ המשותף, א"ש), אבל אני שמחה שהמהדורה שלנו הולכת לאורה של לונדון וקירשנבאום מבחינת העומק והכבוד לצופה, ועוד יותר שמחה שזה עובד".
יש רבים שמייחסים למהדורה שלכם הטיה חריפה לכיוון שמאל.
"יש לנו סקרי עומק שמראים שמהדורת 'חדשות 13' נתפסת כפחות מוטה פוליטית מאשר 'חדשות 12'".
לטעמך המהדורה מאוזנת?
"כן. יש מזוהים מפה ומפה. אבישי בן־חיים, צבי יחזקאלי, איילה חסון, עקיבא נוביק מצד אחד, ובצד השני נמצאים ברק רביד, רביב דרוקר ואחרים. הפרשנים אצלנו באים מכל קשת הדעות, וגם ראוי לציין שרוב הזמן לא עוסקים אצלנו בפרשנות פוליטית שעוסקת בשמאל וימין".
אחת הטענות המרכזיות היא מסגור תיק 3000, פרשת הצוללות, במשך חודשים ארוכים כקשורה לנתניהו, למרות הודעה ברורה של היועמ"ש שהוא אינו קשור אליה. ממש לפני כמה ימים, אחרי הגילויים החדשים שהעסיקו את התקשורת בשבוע האחרון, מנדלבליט חזר והודיע כי התיק לא ייפתח מחדש.
"אתה מוזמן לצלול לארכיון שלנו, אם תצליח למצוא את רביב דרוקר אומר משהו אחר, תחזור אליי".
והקרנה חוזרת ונשנית של נתניהו עולה ויורד מצוללת?
"אני לא יודעת מה היה בפעם־פעמיים או שלוש ששמו תמונה. שידרתי די הרבה מהערבים האלה, ואני לא חושבת שזה היה המסגור. בסוף, יש שאלות קשות בתיק הזה סביב סביבתו הקרובה. ספיחים שרואים רק עכשיו ואין לי מושג לאן יובילו. אבל כשיש סיפור כה חשוב מבחינה ציבורית כמו הצוללות, שמעורבים בו בעלי תפקידים בכירים במערכת הביטחון, ושיש בו חשד עמוק לשחיתות עמוקה ברכש הבטחוני – כשבסוף אנחנו מתמקדים בהראינו או לא הראינו את ביבי יורד ועולה מצוללת, אנחנו מפספסים את הסיפור.
"ולגבי דרוקר, התחקירים שלו סופר מקצועיים וזהירים. בעבר כשהיו לו סקופים שפגעו בקדימה, אולמרט תמיד אמר שהוא עיתונאי של ביבי. בסוף יש כאן שלטון כבר עשר שנים. שלטון חזק שמנהל את המדינה כפי ששלטון צריך לנהל, ולכן מן הסתם רוב התחקירים יופנו כלפיו ולא כלפי מי שיושב בבית".
חמושה בז'קט
היא מעידה על עצמה שמעולם לא חלמה להגיש מהדורת חדשות. "במעלה ההר תמיד נמצא התפקיד הזה, אבל הוא לא היה בתוך מסגרת האפשרויות שחשבתי עליהן. המסלול שלי היה של כתבת".
ואז מונית לתפקיד, שבשנים האחרונות נראה כאילו הוא משוריין לנשים בלבד – יונית לוי ב"חדשות 12", דוריה למפל שהחליפה את גאולה אבן ב"כאן 11".
"לפני כמה חודשים, בתי הבכורה בת השמונה, זוהר, ראתה בטלוויזיה גבר מגיש חדשות והיא אמרה – 'אבל איך זה יכול להיות, זה גבר'. זה נפלא בעיניי, והזכיר לי סיפור על ילד בארה"ב שלקראת סוף תקופת אובמה לא הבין איך יכול להיות שהנשיא הבא יכול להיות לא שחור. הוכחה שדברים יכולים להשתנות, ושלכל התקדמות יכולה להיות גם נסיגה.
"אישה מגישה היא אכן מאפיין של התקופה הנוכחית, אבל למה זה קורה – אין לי מושג. אגב, בעבר גם היו נשים מספיק טובות, רק שלא נתנו להם את המקום. דליה מזור סיפרה שנתנו להן לדבר על מזג אוויר ואופנה. דברים השתנו. מה שכן, אם הייתי צריכה לחדד איפה אפשר עוד להתקדם זה בהנהלות. על המסך ומאחוריו יש עורכות ומגישות ומפיקות ופרשניות בכירות, המקום שעדיין דורש שינוי זה הניהול. קשה לי לקרוא למאבק הזה כי אני האחרונה שאלך למשרות ניהול, אבל אני בהחלט רוצה שנשים ילכו לשם ושזה ייפתח. על המסך יש נשים, ויש לכך חשיבות ברמת הדור הבא, כי את לא יכולה להיות מה שאת לא רואה. אבל זה נכון גם לגבי ייצוגים אחרים; את לא יכולה להיות רק פמיניסטית ולרצות לראות נשים על המסך, בלי שתדרשי ייצוג גם למגזרים אחרים".
יש נשים על המסך, זה נכון. אבל אם נהיה כנים, כל שלוש המגישות הבכירות ואלה שהחליפו אותן נראות בערך אותו דבר – מצודדות ורזות, לא בהכרח האישה הממוצעת ברחוב הישראלי. לנגה ניר־נאמן, אולי היחידה שלא מצייתת בדיוק לקוד הנראות הזה, נותנים לה להגיש תוכנית צרכנות והיא המגישה השלישית של המהדורה המרכזית.
"בסופו של דבר הדבר הזה נכון גם לגבי חיים יבין, דני קושמרו ויעקב אילון. הם עוברים מסך, נאים, מצטלמים טוב. אני לא יכולה לשפוט את המראה שלי או של אחרות אלא אילו עיתונאיות הן. אני יודעת איזו עיתונאית אני, ומה הדרך שעשיתי ברדיו ובטלוויזיה לפני ההגשה, שכאמור בכלל לא הייתה בכיוון שלי. האם יש רף בטלוויזיה בכל העולם? כן. כללים שלא אתה ואני קובעים אלא מנהלים, ולו היו מנהלות עדיין היו כללים מסוימים. אתה הזכרת את נגה – היא מגישה את התוכנית המרכזית לפני המהדורה, כתבת הצרכנות המובילה בישראל ומגישה מדי פעם את המהדורה – היא לא יכולה לעשות הכול. בנושא הזה אני לוקחת משהו שרביב אמר פעם: לרופא יש חלוק לבן, לשופט גלימת שיפוט, לנו יש את הז'קט והאיפור. אלה מדי העבודה שלי. כחלק מזה, יש לי את המלחמות הקטנות שלי. לעולם לא אהיה עם מחשוף בשידור, לרוב לא איפור חזק או שפתון אדום. האם בסופו של דבר אני יודעת שיש כללי משחק לעניין הזה? ודאי שכן, אין הרבה מה לעשות עם זה. ברור לי שלו היו הולכים על קריטריונים של יופי, לא אני ולא אחרות היינו מקבלות את התפקיד. יש נשים הרבה יותר נאות מאיתנו, ובכל זאת אתה לא רואה את מירי בוהדנה או בר רפאלי מגישות מהדורה. ושיהיה ברור – הן עושות עבודה מצויינת בתחומן. להתעלם מהעובדה שזה קיים? קיים. מה אני אמורה לעשות עם זה? לבחור מקצוע אחר? לא. זו האהבה הגדולה שלי, זירת השפעה חשובה. ב'פוקס ניוז' כנראה לא הייתי משדרת".
משנים את השפה
לפני כשבועיים פרסם כתב ynet רן בוקר הודעה חריגה שכתב אבישי בן־חיים, כתב ופרשן החרדים של חדשות 13, לחבריו בערוץ: "הדברים צריכים להיאמר: במערכת החדשות שלנו אין חופש עיתונאי לעיתונאי שהוא בעל עמדה מזרחית־מסורתית". איש־שלום, שמיודדת שנים רבות עם בן־חיים, הייתה צריכה לעשות כמה טלפונים עד שהבינה במה בדיוק מדובר.
"כנראה אנחנו חברת החדשות היחידה שבה אדם יכול לקום בבוקר, להתעצבן על משהו בעבודה – מה שקורה לכולנו – ולשלוח את זה בקבוצה של מאה איש. זו דינמיקה שאני אוהבת. ואני גם אוהבת שרגע אחרי לא היה שימוע או נזיפה, אלא דיון פתוח וגלוי לב בנושא. האם הייתי מעדיפה שהוא ישלח את הדברים לעשרה אנשים רלוונטיים? כן. הוא לא חשב שהטקסט יגיע בתוך שתי דקות לכתבים. ומהותית: הוא ביקש סליחה על המהומה שקרתה, גם אם לא חזר בו.
"כשדיברתי איתו, אמרתי לו שהוא מסתכל על האירוע במשקפיים הלא נכונים, של המזרחיות. המשקפיים הנכונים הפעם היו המגדריות; מכל מה שדיברתי עם אנשים שהיו מעורבים, הבנתי שפשוט היו כאן שלושה גברים שלא תקשרו ביניהם, ולא היתה אישה מכילה שתנהל אותם. אמרתי לו – 'לא תקשרתם אחד עם השני, לא הבנתם את נושאי הכתבות, ופוצצתם את זה כמו שגברים מפוצצים דברים'. לא הסכמנו, אבל אני משוכנעת שאני צודקת.
"בסוף, הסדרה שלו על המסורתיות הייתה מאוד חשובה, ואבישי מכיר בעובדה שהיו אצלנו משהו כמו עשרים סדרות שעסקו ברצף הזה של אמונה ומסורתיות, וזה קרה בזכות אבישי שהיה המנוע, אבל לא רק בזכותו אלא בזכות מערכת שרצתה להביא למסך דברים שאינם מובנים מאליהם".
אחד המאפיינים של מהדורת החדשות שמגישה תמר איש־שלום הוא סדרות המגזין בנושאים שונים המשודרות בה בכל שבוע. אלא שגם את המאפיין הזה, כמו גם פינה כלכלית מורחבת מדי ערב, לקחו־העתיקו המתחרים החזקים והם מקבלים על כך הרבה יותר רייטינג. אני שואל אותה אם המציאות הזו מתסכלת.
"זה בעיקר מחמיא, ואפילו משמח. ככל שברשתות החברתיות השיח נהיה ברמת ביבים, המהדורות נעשות איכותיות יותר וזה מצוין. ברור שזה מציב לנו אתגר וגם מתסכל הרבה פעמים. בסך הכול המצאנו פה משהו והשקענו בו המון. אבל אלה החיים, לא חשבנו שזה לא יקרה. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב עוד.
"הצלחנו לשנות את השפה ואת ההגדרה של מה מהדורת חדשות מספקת לצופה. יש היום שעה ורבע משמעותית שקודם כול נותנת הקשר, משמעות, פרשנות וסיפורים בלעדיים והרחבת דעת. הרבה שנים דיברו בתקשורת הישראלית על 'מסעודה משדרות', וזה הרגיז אותי בצורה מאוד עמוקה. יש פה זלזול כפול ומשולש בצופה שלך ולא משנה מהיכן הוא. חוסר הכבוד לצופה, המחשבה שאם מישהו מגיע מהפריפריה אז צריך לדבר אליו יותר לאט, והעניין העדתי. באנו ואמרנו לא. אנחנו ניתן כבוד לצופה.
"פעם לא היה עולה על הדעת לעשות סדרת כתבות באורך של שבעים דקות על המאבק בין מערכת הביטחון לאוצר על תקציב הביטחון. הסדרה הזו וכמובן סדרות אחרות מכבדות את הצופה ומעשירות אותו. הן יוצאות מנקודת הנחה שהוא רוצה להעשיר את עצמו, ובצורה אינטליגנטית. מה שמשמח היה לראות שזה עובד לא רק בתיאוריה, כאשר אחת הקפיצות הכי גדולות ברייטינג של המהדורה התרחשה עם ביסוס הסדרות האלה".
מה בעצם עושה מגישת מהדורת חדשות מרכזית, חוץ מלהגיע בחמישה לשמונה לעמדה ולהקריא את הכותרות וההפניות לכתבות?
"הילדים שלי היו שמחים לו הייתי מגיעה לאולפן בחמישה לשמונה. הרבה מהתפקיד הוא מה שאתה עושה ממנו. בכל בוקר אני עוברת על העיתונים ומתחילה לבנות את המהדורה עם העורך. סביב ארבע אני מגיעה לירושלים, כותבים יחד את המהדורה כולל פתיחים וזיקוק כותרות. לכתבים יש המון חומר, וצריך לדעת איך לתמצת ולזקק אותו. לפעמים זה לוקח ממש עד שבע וחצי".
ובל נשכח את האיפור.
"אכן, 45 דקות שמתבזבזות על איפור, כשמגיש גבר היה מסיים בתוך חמש דקות. עוד אחד מהרגעים האלה שאת מבינה מה ההבדל בין גברים לנשים. אבל האמת היא כזו: יכולתי לבחור להיות מרב מיכאלי, שאני מאוד מעריכה ברמה הפמיניסטית את הרדיקליות שלה, אבל אני לא לובשת רק שחור, רוצה ללבוש את כל צבעי הקשת. אז אני מקבלת את הכללים ולא משחקת רק לפיהם".
יש לך זכות וטו על תכנים?
"הוא קיים, אבל אין צורך להשתמש בו. כשרק הגעתי לערוץ, אני זוכרת שכל כתבה שהוזכרו בה בגדי ים הראו על המסך את בר רפאלי בבגד ים. הובלתי מגמה שזה לא יקרה. אפשר שכן, אבל לא כל הזמן. או בנושא אחר, החלטנו לא לומר 'אתיופים', אלא 'ישראלים אתיופים'. זה יכול להיראות אזוטרי או טיפשי, אבל אני מאמינה שלמילים יש משמעות. ואחרי שהתחלנו כמה ימים במינוח החדש, קיבלתי כמה תגובות בפייסבוק ומישראלים אתיופים שעובדים אצלנו, שאמרו שהם גאים בהחלטה הזו".
למה לצפות דווקא בכם בערב הבחירות?
"אנחנו עובדים על ערב שידורים מיוחד מאוד. ברמת השואו הוויזואלי, אני לא חושבת שנראה בעבר משהו כזה. אבל זו רק התפאורה, השידור עצמו יהיה מעניין ומרתק עם פרשנויות ומרואיינים. דינמיקה של ערב בחירות אצלנו היא חגיגית ועם זאת לא נפוחה".
בבחירות שעברו, דרוקר ניסה בכל כוחו להרכיב קואליציה לבוז'י הרצוג גם כשהיה די ברור שהדבר לא אפשרי.
"הייתי שם, וזה פייק ניוז בעיניי. בכל הערוצים יש תרחישי משחק קואליציות, ותמיד התרחיש הראשון היה שביבי מקים קואליציה. אולי מישהו חתך והראה ישר את החלק השני, לא יודעת. צריך לזכור שהיה פער בין המדגמים לתוצאות האמת. המדגמים לא היו מדויקים. אי אפשר לפרשן על מה שתדע בעוד עשר שעות, והכול היה על בסיס מה שידענו וכאמור תמיד נתניהו היה הראשון".
לשמור על המסורת
איש־שלום ואיל גרים בבקעת אונו, ויש להם שלושה ילדים: זוהר בת השמונה, הלל בן החמש ונעמי, בת כמעט שנה. בריאיון שקיימתי לפני כשנה עם איל, הוא סיפר כי המשפחה עורכת בכל ליל שבת קידוש, צמה ביום כיפור ונמנעת מחמץ בפסח. היא מאשררת את הדברים ומוסיפה: "המסורתיות הזו, שאני קוראת לה מסורתיות חילונית, מגיעה מהבית שלי. כשגדלתי בירושלים היה מאוד מקובל לעשות קידוש בשבת וללכת לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, גם במשפחות אשכנזיות.
"עד כמה המסורתיות הזו חילונית? הנוהג במשפחתנו הוא להדליק נרות תוך כדי ארוחת הערב, שכמובן כבר מתקיימת בשבת. מבחינה דתית זהו חילול שבת, אך אצלנו זו מסורת. אני זוכרת כילדה שדודה שלי התחילה פתאום להדליק נרות לפני כניסת שבת, וקמה מחאה משפחתית עד שהיא חזרה לסדר המשפחתי הקיים. בפסח הבית שומר חמץ. אני מצליחה לשחד את הילדים – זהו השבוע היחיד בשנה שבו אני מרשה קורנפלקס מתוק, הרגילים לא כשרים לפסח".
שניכם עובדים בשעות הפריים־טיים של ההורות, שעות אחר הצהריים, ארוחת ערב והשכבות. איך עושים את זה?
"אנחנו שולחים את הילדים לגן מאוחר, בגיל שנה וחצי־שנתיים. ואין להם צהרון, כך שהם מגיעים הביתה סביב אחת בצהריים. לא אגיד לך שזה מספיק. אני יוצאת מהבית בשלוש ורבע וחוזרת רק בעשר וחצי, נדב בדרך כלל יחזור לא לפני שש ואם יופיע במהדורה אז רק אחרי שמונה וחצי. יש יום חופשי בשבוע שבו אני לא עובדת בכלל, יש שישבת וחופשים. ויש מטפלת בשם ציפי שהיא כמו סבתא שלישית. מצד אחד זו מציאות שאליה הילדים שלנו נולדו. מצד שני, הדבר בהחלט נעשה מאתגר עם שלושה ילדים, כשהבית הוא כמו לונה פארק שלא נח. אז כן, יש מחיר, אבל אני משערת שהורים רבים מרגישים ככה.
"כל החברות שלי עובדות מאוד קשה, אנחנו בדור שבו אנשים עובדים מאוד קשה ואני לא מרגישה נוח לקטר בעניין הזה. אז אנחנו מוותרים על הופעות תיאטרון או מחול שמאוד אהבנו ללכת אליהן פעם ולא נעשה את זה, כי הן מתקיימות בשבע־שמונה בערב. כן נלך למסעדה אחרי שהם נרדמים, למשל".
איך מחנכים ילדים להורים מוכרים, שלא יעופו על עצמם?
"כמה שבועות אחרי שזוהר נכנסה לגן עירוני, היא באה ושאלה אותי אם זה נכון שאת ואבא 'מפורסמים'. היא לא ידעה אפילו מה משמעות המילה. אמרתי שנכון, והסברנו שמפורסמים זה אנשים שמזהים אותם כי רוב העבודות מתקיימות בתוך משרד ואנחנו בטלוויזיה, אבל זה לא אומר כלום על חשיבות העבודה שלנו, ושהעבודה של רופא או גננת יותר חשובה. אבל מתברר שעשינו טעות, כי היא מיד שאלה אותנו 'אם העבודה שלכם לא חשובה, למה אתם עובדים כל כך קשה ולא רואים אתכם מספיק?' טעינו, כי אתה צריך להיות כן עם הילדים שלך. ואני כן חושבת שזו עבודה סופר־חשובה, תמיד – ובמיוחד בשיח הישראלי היום ובמצב הדמוקרטיה הישראלית. אז עשינו שינוי ואנחנו אומרים עכשיו שהעבודה שלנו כן חשובה, אבל החשיבות לא נובעת מהיותנו מפורסמים".
