גיבורת "מראות שבורות", סרט הביכורים של הבמאים אמרי מטלון ואביעד גבעון, היא אריאלה – נערה מתבגרת החיה תחת משטרו הקפדן של אביה איש הצבא, גיורא. כל חריגה קטנה שלה מהחוקים גוררת אחריה עונש חינוכי קשוח. יום אחד, לאחר שהיא משכנעת את אמה לתת לה לנהוג, אריאלה עושה טעות והאם נפגעת קשה. אריאלה, שהושפעה עמוקות מדרך חינוכה, מחליטה לחפש לעצמה עונש הולם שיקל על תחושת האשמה. בדרכה היא גם תגלה מהו האירוע מעברו של אביה שהפך אותו לאדם כה נוקשה ותאלץ אותו להתמודד עם שדיו.
פתיחת הסרט דווקא מבטיחה. הדינמיקה המשפחתית והיחס של גיורא אל בתו – כאילו הייתה חייל תחת פיקודו – מרתקים ומקוריים, ואווירת הנכאים – גם אם היא קצת כבדה וחונקת – עובדת. אלא שמרגע התרחשות האסון, המזניק את הגיבורים אל מסע החיפוש העצמי שלהם, הכול הופך מהר מאוד למלאכותי ומתוכנן מדי, והאמינות נפגעת קשות.
במקום לספק לדמויות מרחב מחיה שייתן אשליית עצמאות ובחירה חופשית, יד היוצרים הכבדה ניכרת על כל שעל וצעד – מכוונת, מזיזה ומעצבת מציאות. התחושה שנוצרת היא שלפנינו המחזה של פרק בספר פסיכולוגיה מיושן, ולא סרט עדכני עם דמויות חיות ונושמות.
המכניות הזו מורגשת בשלושה מישורים: ראשית, בשימוש בקלישאות – ייתכן שאנשים אכן מציגים במציאות דפוסי התנהגות דומים לאלו של גיבורי הסרט, אבל בוודאי שלא באותם ווליום ובוטות מלאי פאתוס. בין אם מדובר בסצנה שבה אריאלה מתחילה לשבור צלחות עמוסות אוכל כדי להתגרות בסבתה, או בבחירה שלה ושל אחותה להעביר לילה כשהן שוכבות מכורבלות בתוך האמבטיה כאקט של מצוקה וניכור, או בניסיונותיה החוזרים ונשנים לזכך את עוונותיה בעינויים – הכול מוכר, מסומן מדי וצורם מעודף דרמטיזציה.
המישור השני הוא חוסר אמינות העולם, שנדמה כי כולו מאוכלס על ידי בובות על חוט. אחת הסצנות שבולטת לרעה במיוחד במישור זה היא הסצנה שבה אריאלה בוחרת להסתכן ולעלות על טרמפ. כמובן הרכב הראשון שעוצר לה מאוכלס על ידי ארבעה חיילים בדרך לאפטר השמחים על האפשרת להתפרק קצת. מילא זה, אבל העובדה שארבעתם נעים בין קלישאת המניאק המטריד אל האדיש הנסחב, בלי שיהיה שם אחד עם מינימום מוסר ומצפון שיקום להגנת הבחורה, כבר ממש לא סבירה.
המישור השלישי נוגע לאמינות רצף האירועים – אנו רגילים להשעות את אי־האמון שלנו במהלך הצפייה בסרט, אלא שכאן, כמות הפעמים שבהן סיפוריהם של שני הגיבורים "במקרה" מצטלבים, וגודש צירופי המקרים שבהם דמות אקראית מזדמנת בדיוק ברגע הנכון למילוי פונקציה חשובה, יאתגרו גם את הצופה הסלחן ביותר.
השחקנים שירה האס ויפתח קליין בתפקידים הראשיים עושים כמיטב יכולתם, אבל נסחפים אחר הכבדות, וגם תצוגות המשחק שלהם דרמטיות ומנופחות מדי. מישהו היה צריך להוציא מהסיפור מעט אוויר עוד בשלב התסריט ולמצוא נתיב אמין יותר לגולל בו את הרעיון הראוי בהחלט.
מראות שבורות ישראל 2018, במאים: אמרי מטלון ואביעד גבעון 104 ד'
