לפני קצת יותר מ־500 שנה, המציא יוהן גוטנברג הגרמני את הדפוס. המצאתו אפשרה להדפיס ספרים בקלות ובמהירות (יחסית), וגרמה לכך שספר יהיה דבר נפוץ בכל בית. מאז ועד היום הטכנולוגיה הלכה והתפתחה, ואיתה ירד המחיר של הוצאת ספר, עד שהגענו למצב כיום – שבו כל אחד יכול להדפיס ספר שנראה טוב יותר וברור יותר מהספרים שהדפיס גוטנברג, במדפסת הביתית שלו.
למעשה, גם לאלו שמעוניינים בהוצאת ספר הנראה רשמי יותר ובהדפסתו בכמות של כמה מאות או אלפי עותקים, ישנם פתרונות פשוטים מאוד. פעם היו הכותבים נדרשים לשלוח שלושה עותקים של הספר שכתבו לחמש או שש הוצאות הספרים הגדולות, ולקוות לטוב. המעטים מהם שקיבלו תשובה חיובית היו זוכים לכך שההוצאה הייתה נושאת בכל העלויות הנלוות להפקת ספר ומתחלקת איתם ברווחים. הרבים שקיבלו תשובה שלילית, נאלצו לקבור את חלומם במגירה.
גוטנברג לא זכה ליהנות מפירות המצאתו ומת חסר כול, אבל לאורך שנים רבות הוצאת ספר הייתה עסק רווחי. בשל סיבות ונסיבות שונות ומשונות, הפכה בשנים האחרונות הוצאת ספר בישראל להפסד כלכלי כמעט וודאי. לכן, גם מי שזוכה לכך שאחת מההוצאות הגדולות בארץ תהיה מעוניינת להוציא לאור את ספרו, נאלץ פעמים רבות לשלם תמורת הזכות הזו. מצד שני, גם אלו שקיבלו תשובה שלילית או שאינם מעוניינים להוציא את ספרם באחת מההוצאות הגדלות מסיבותיהם שלהם, יכולים להוציא את ספרם באחת מעשרות ההוצאות הקטנות שפורחות בשנים האחרונות, או להוציאו בהוצאה עצמית לגמרי – תמורת תשלום נאה כמובן.
מתוך 7,692 הספרים שיצאו לאור בישראל בשנת 2017 והגיעו לספרייה הלאומית, כ־40 אחוז יצאו בהוצאות קטנות או בהוצאה עצמית. אותם אלפי ספרים כמעט לא זוכים להגיע לידיעת הציבור הרחב, למעט קרוביו וחבריו של הסופר, מעריצי הנישה הייחודית (במקרה שיש כזו), והאנשים שתמכו (מרצונם או שלא מרצונם) בפרויקט מימון המונים להוצאת הספר.
ספר אחד כזה, שיצא לאור לפני מספר חודשים בהוצאה עצמית ("הצורף"), הוא ספרו של איציק חדד – "נערי הפח". הרומן עוסק בסיפורם של שלושה גברים ישראלים – פושע, אדם שמעד ושוטר, המגיעים מרקע חברתי ותרבותי שונה לחלוטין, אך נקלעים שלא בטובתם לדרמה אחת שתשפיע על חיי שלושתם. הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטם של הגיבורים, והדובר מתחלף בין פרק לפרק.
ניכר בספר הניסיון לחלץ קול אותנטי מגיבוריו, כזה שיעביר בצורה אמינה והבהירה ביותר את חוויות החיים ותפיסת העולם של המגיעים מאותו רקע. כך, שפת הדיבור היא עממית, ומתנהלת במשלב נמוך, כולל קללות וסלנג. היא כוללת גם דיאלוגים רבים שמתנהלים פנים אל פנים ובגובה העיניים של הגיבורים. הרקע לסיפור הוא מה שנהוג לעיתים לכנות "ישראל האחרת", זו שנמצאת במקומות סטנדרטיים כמו הרחוב, הפאב והמילואים, אך למעשה היא מתנהלת ורוחשת מתחת לפני השטח ומתפוצצת בנקודות המפגש הבעייתיות, במתחים הדתיים, העדתיים והחברתיים ובחדרי החקירות והמעצר. הסיפור מצליח לתת קול לאנשים השותפים להתרחשות הזו, ולהעלות לפני השטח אנשים ומצבי חיים שבדרך כלל פחות באים לידי ביטוי.
יחד עם זאת, פעמים רבות הספר מפורש מדי ולא משאיר מקום לקורא להשלים את הפרטים בדמיונו או להבין אותם בעצמו – חוויה נחוצה לטעמי בקריאת ספר. ייתכן גם שלו הספר היה יוצא בהוצאה מוכרת וזוכה לעבודה ארוכה עליו ולעריכה מקצועית, הסגנון היה מתלטש יותר וזורם יותר והתוצר היה שלם יותר ופחות בוסרי. בסך הכול נדמה שהספר הזה הוא דוגמה טובה לטוב ולרע שבז'אנר הספרים בהוצאה עצמית – הקול האותנטי של חדד, צורף ומטפל באמנות, שמעלה לפני השטח קולות חבויים בחברה הישראלית – לצד הבוסריות והקשיים העריכתיים.
נערי הפח איציק חדד, הוצאה עצמית (צורף), 287 עמ'
