הספר "חוצה את הקו" הוא רומן צנוע, קצר, לא מטלטל אך שונה מרומנים אחרים שיוצאים כאן בדרך כלל, בכך שהוא חוזר אל עידן היסטורי שכמעט אינו מוכר בישראל – ההארלם רנסנס. בשנות העשרים והשלושים בארה"ב פעלה תנועה אמנותית חברתית אפרו־אמריקנית שצמחה בשכונת הפשע הארלם שבניו־יורק. חברי התנועה הזו – בהם מוזיקאים כמו לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'לרד ובילי הולידיי וסופרים כמו ג'יימס בולדווין – פעלו ליצירת תרבות אפרו־אמריקנית גאה ומקורית, באמריקה שבה הגזענות והדעות הקדומות עדיין שלטו בכיפה. נלה לרסן, מחברת הספר משתייכת לאותה תנועה שמיוצגת באופן דל מאוד במדף הספרים המתורגמים לעברית.
הספר עוסק בשתי חברות מן העבר, איירין וקלייר, שגדלו יחד בשכונה האפרו־אמריקנית ונפגשות שוב בבגרותן. קלייר ביצעה תהליך של מעבר: תופעה שבה גברים ונשים שנחשבו לשחורים – הן בשל הרקע המשפחתי שלהם והן בגלל המראה שלהם – עברו לחברת הלבנים, ונטמעו בתוכה. המתח הזה, בין קלייר ה"לבנה" שעזבה את הגטו השחור, לבין איירין שנשארה כביכול מאחור, מפרה את הרומן הזה, לצד מתחים אחרים, מגדריים ומעמדיים. נדמה שהשאלה המרכזית ששואל הרומן היא: האם המעבר אכן אפשרי? האם הצעד שעשתה קלייר, לנסות להתחיל את חייה מחדש בחברה הלבנה, יכול להחזיק מעמד? המפגש המחודש מטלטל את שתי הדמויות ומעמיד בסימן שאלה את אפשרות המעבר. הרומן מסתיים בטרגדיה, שמצביעה יותר מכול על כישלון המהלך.
נושא הספר נעדר ממדפי הספרים המתורגמים, כמו גם סופרות אפרו־אמריקניות בכלל; טוני מוריסון היא הבולטת שבהן שספריה תורגמו לעברית, אך יש עוד רבות אחרות שעדיין לא תורגמו. התרגום של תמר משמר, הערות השוליים ואחרית הדבר שכתבה, מוסיפים לחוויית הקריאה. כשקוראים את "חוצה את הקו" על רקע המציאות הישראלית, קשה לא לחשוב על קבוצות בחברה הישראלית שמצויות גם הן במתח שבין השתלבות בחברה השלטת לבין שמירה על תודעת מיעוט ולכידות תרבותית. הרומן של לרסן, אף שפורסם ב־1929, יכול בהחלט לתרום משהו לדילמה הזו, גם ממרחק היבשות והשנים.
חוצה את הקו נלה לרסן, תרגום ואחרית דבר: תמר משמר, עם עובד, 167 עמ'
