מלחמת המילים

בערב שבו מתקיים הסבב ה־12 של מפגשי "מועדון כתב", נורות שתי רקטות פאג'ר מעזה לעבר מרכז הארץ. אנחנו יושבים בתוך האולם היפה של מרכז אדמונד דה רוטשילד בתל־אביב, ממתינים שהקרבות המילוליים יתחילו, והאזעקה נבלעת בתוך ההמולה. כמה דקות אחר כך עולה לבמה הקטנה יוזמת האירוע והמפיקה שלו, יעל ביאגון־ציטרון, ומעדכנת את הנוכחים בחיוך: "הייתה אזעקה, אבל הכול בסדר, יש פה אחלה מקלט ממש קרוב". מבט מסביב, הנוכחים – רובם המכריע צעירים מעודכנים – לא מתרגשים מהדיווח. ובכן, הקהל הכריע בפעם הראשונה הערב – אסקפיזם 1, מציאות 0.

הקונספט של "מועדון כתב" (על משקל "מועדון קרב" כמובן) די פשוט: קרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה. בכל אירוע נבחרים בקפידה שישה כותבים וכותבות – סופרים, משוררים, מחזאים, אמני במה ועוד, אותם מחלקים לשלושה צמדים. כל צמד מקבל מבעוד מועד זוג מילים מנוגדות, והמשתתפים כותבים קטע שהצגתו לא עולה על שבע דקות, ומיועד לשכנע את הקהל בצדקת מילתם. במהלך הערב עולים הצמדים לדו־קרב על הבמה במטרה לשטוח את טיעוניהם בפני הקהל, שמכריע מי המנצח/ת בכל סבב.

הקרב הראשון להערב הוא בין המילים "ספורט" ל"אלגנט". את הצד הספורטיבי מייצג התסריטאי אורי בן־יוסף. המונולוג שלו מתמקד בילדותו בקריות, כאוהד שרוף של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, וכולל סיפור מטריד אך קורע על דליק ווליניץ ואחר על ימיו כקמע של קבוצת מהמרי טוטו. הקהל לא מפסיק לצחוק, אבל הקרב עדיין לא הוכרע. בתום שבע הדקות של בן־יוסף, עולה לבמה הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי. גם היא לוקחת אותנו אל ילדותה לצד סבתה האיטלקייה ("היא הייתה אומרת – 'יש אישה אלגנטית, ויש אישה שמנה'"), ועל המאבק המתמשך להיות תמיד אלגנטית, בדרכה שלה. הקהל מתמוגג.

זמן ההכרעה מגיע. ביאגון־ציטרון עולה לבמה. היא מבקשת מהקהל להריע לכל קטע בתורו. מראש נקבעה "שתולה" בקהל שצריכה להאזין היטב למחיאות הכפיים, ולבחור מי זכה לתרועות הרמות יותר. הקרב צמוד, אבל יש לנו מנצח – בן־יוסף והספורט. הוא עולה לבמה לקבל את הפרס הנכסף, נחש מעץ. ד'אנג'לי נאלצת להסתפק בנחש גומי.

בן־יוסף הוא כבר שועל קרבות ותיק. בפעם הקודמת שהופיע על בימת "מועדון כתב", הוא הגן בחירוף נפש על המילה "פייק", בין היתר בעזרת המשפט ששמע מאביו עוד בילדות: "לא הורסים סיפור טוב עם האמת".

מה ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה ב"מועדון כתב"?
"הבדל גדול. בפעם הראשונה היה לי יותר קל כי הרגשתי שאני מוציא את האופי שלי, את התותחים הכבדים, סיפורים שרק מחכים שאספר אותם. בפעם השנייה הרגשתי שאני מחפש יותר עמוק בתוכי. אבל תמיד כיף ב'מועדון כתב'. יש אווירה טובה, מרגישים שהקהל בא לפרגן, גם בין המתמודדים יש פרגון אדיר, זה רק כאילו קרב. אבל שלא תטעי, מאוד נהניתי לנצח".

אתה תסריטאי, אדם כותב, איך החוויה של לעמוד מול קהל?
"אני מניח שזה מאוד אינדיבידואלי. אמנם אני בדרך כלל מאחורי הקלעים, אבל באופי שלי אני אדם שאוהב מאוד קהל ובמה. אז אני מאוד נהנה מהסיפור הזה, של לכתוב לעצמי במקום לשחקנים. אני מצלם את עצמי ביום שלפני, ונותן לעצמי הוראות בימוי, איפה להוריד, איפה להעלות, איפה להדגיש. שואל את עצמי איפה הקהל יצחק ונותן להם מקום לצחוק. ב'מועדון כתב', 70 אחוז זו הגשה. ראיתי אנשים שבאו עם טקסטים לא משהו ובזכות ההגשה הטקסט השתדרג לרמות אחרות".

 

מלוס–אנג'לס באהבה

הרעיון ל"מועדון כתב" צץ במוחה של במאית התיאטרון ביאגון־ציטרון כששהתה באטלנטה. "חלק מהיוצרים שעבדתי איתם שם בתיאטרון, לקחו חלק ב'write club' המקומי", היא נזכרת, "מדובר בפורמט שנולד בלוס־אנג'לס אבל הצליח מאוד באטלנטה. הם הזמינו אותי פעם אחת לראות מה זה ונגנבתי לגמרי. אחד הדברים שקסמו לי בפורמט הוא ההתעסקות הקהילתית החזקה: לא כולם באים מאותה דיסציפלינה, אבל כולם נפגשים באירוע הזה ומכירים משם. הרעיון ישב אצלי בראש שנה־שנתיים, עד שיום אחד החלטתי לנסות לעשות את זה גם בארץ. בתור מישהי שגדלה בתל־אביב לצד הרבה חברים שחקנים, כותבים ומוזיקאים, נראה לי מוזר שיש פה המון תת־סצנות ואף אחד לא הולך לאירועים של השני. הייתה לי תקווה שאפשר לאחד בין כל האנשים האלו שאוהבים לכתוב".

בשלב הבא פנתה ביאגון־ציטרון לחברתה מיכל צורן, שמנהלת מערכת יחסים הדוקה עם המילה הכתובה. צורן עבדה בעבר כמפיקת מגזינים, הוציאה פנזין (מגזין מעריצים) אמנות וספרות בשם "שעטנז" וקובץ סיפורים קצר. כיום, בנוסף להפקה של "מועדון כתב", היא כותבת ספר. "אני מוכרחה להודות שהייתי קצת הססנית תחילה", נזכרת צורן, "יעל חזרה מארה"ב עם הרעיון ושטחה אותו בפניי עם המון ביטחון, ואני בדיוק הייתי בשלבי הקמת עסק ועבדתי בחצי משרה במערכת מגזין ולא ממש היה לי ראש לזה. אבל הקונספט היה מסקרן והבטחתי ליעל ולעצמי שאנסה לפחות פעם אחת ואז נראה מה הלאה. הערב הראשון היה כזו הצלחה שכבר לא יכולתי לסגת".

בשנה הראשונה התארח הפרויקט במועדון "הגדה השמאלית", אבל כאשר התפתח המיזם, קיבלו ביאגון־ציטרון וצורן הזמנה לשיתוף פעולה ממרכז אדמונד דה רוטשילד. מאז מממנת קרן אדמונד דה רוטשילד את המיזם ומאפשרת לאירוע להיות חינמי, אם כי נדרשת הרשמה מראש. "אבל יש לנו מחשבות על התרחבות ואולי אפילו להגיע למקומות אחרים בארץ. בכל מקרה, אנחנו נצמח רק כשנרגיש שצריך".

באירוע שהייתי בו, האולם היה מלא עד אפס מקום, אבל היה קסם באינטימיות.
ביאגון־ציטרון: "זו בדיוק הדילמה שלנו. בארבעת האירועים האחרונים אנחנו מגיעות למצב של סולד־אאוט ביום של האירוע. שמצד אחד זה מדהים ומטורף, ומצד שני יש הרבה אנשים מאוכזבים שלא מצליחים להשיג כרטיס. הביקוש הזה חדש לנו, אז אנחנו כל הזמן חושבות איך לפתח את זה הלאה".

איך אתן בוחרות את הכותבים שלכן?
ביאגון־ציטרון: "בהתחלה פנינו רק לחברים שלנו, שהם אנשים נפלאים ומוכשרים, וכך נראו הפעמים הראשונות. ואז התחלנו לחשוב איך נתפתח ואיך נהיה הדבר שאנחנו רוצות לראות בעולם האמנות – גיוון, עושר, עולמות תוכן שונים. אז אנחנו כל הזמן מנסות למצוא עוד ועוד פרמטרים מעבר לקהילה המיידית שלנו – כותבים וכותבות מתחום הפרוזה בגילאי 25־35. אנחנו רוצות להתרחב מכל הבחינות – מגדר, גיל, מוצא וניסיון חיים. יש אנשים שכותבים לפרנסתם, יש כאלו שהם דווקא פרפורמרים. אנחנו מנסות לתת הכול מהכול. חלק מאוד משמעותי ממועדון כתב כיום זה הגשמת פנטזיות והאומץ לפנות לאנשים שלא היה לנו האומץ לפנות אליהם פעם. עכשיו אנחנו לא רק פונות בעצמנו, אלא מקבלות המון פניות מאנשים שרוצים להשתתף".

ומשתתפי מועדון כתב אכן מגוונים מאוד. "ממש בראשית הדרך עלה השם שי טרא ליטמן", נזכרת ביאגון־ציטרון, "הוא היה אז בן 14 או 15, אבל כבר דיברו עליו במונחים של ילד פלא. הוא אמן פלסטי ומשורר ועושה מוזיקה. טיפוס ממש מרשים. מיכל הציעה אותו ואני התלבטתי מאוד בגלל הגיל שלו, זה לא נראה לי הוגן כלפיו וכלפי אחרים. כעבור שנתיים כבר נחשפתי לרצינות האמנותית שלו והחלטנו להזמין אותו ולתת לו הזדמנות. הוא עלה עם טקסט מטריף על המילה 'חלש', והווידאו הפך לוויראלי בן־לילה, עם יותר מ־200 אלף צפיות. משהו מטורף. הוא עלה על הציפיות שלנו פי אלף – גם בטקסט, גם בביצוע, גם בתגובת הקהל. הוא אגב אמר לי מיד 'ידעתי שזה יהיה ויראלי'".

המילה "חלש" לא פשוטה לילד בן 16, איך אתן בוחרות את המילים?
ביאגון־ציטרון: "התחלנו מרשימה ארוכה של ניגודים, יש לנו מסמך פתוח עם בערך מאה צמדים. עם הזמן הרשימה גדלה, והרבה פעמים אנשים פונים אלינו עם רעיונות לקרבות. בדרך כלל אנחנו פונות למשתתפים, וברגע שיש לנו שישייה אנחנו מחלקות לזוגות ואז בוחרות מילים. לפעמים אנחנו בוחרות מילים שאנחנו יודעות שיהיה לבנאדם קשה איתן, ולפעמים מפנקות במילים מתוך 'אזור הנוחות'. התוצאה תמיד מעניינת".

צורן: "אחד הדברים היפים ב'מועדון כתב' הוא עצם היותו מכונה מטרטרת ליצירת רגעים בלתי נשכחים. בכוחם של המשתתפים והמשתתפות לרגש עד דמעות קהל של כ־300 איש ואישה, ומיד אחר כך לגרום לו לפרוץ בצחוק. יש קסם מיוחד שמתרחש במרחב הזה ומצליח לקשור חוט סמוי של רגש בין העומד על הבמה לבין כל אחד ואחת מהיושבים מולו. אני זוכרת היילייטים כמעט מכל קטע שהוקרא על הבמה".

אתן נתקלות בטקסטים לראשונה על הבמה, או מקבלות אותם קודם?
ביאגון־ציטרון: "זה מאוד משתנה ותלוי בכותב. בגלל שמיכל באה מעולם הכתיבה, הרבה פעמים הכותבים מתייעצים איתה והיא משמשת סוג של עורכת".

מיכל, אילו טיפים את נותנת למשתתפים?
צורן: "חשוב להתייחס אל המילה שקיבלת כחלק ממכלול, מצמד של שתי מילים שלמעשה מגלם רעיון גדול יותר. העולם שלנו מורכב מהצירים האלה – כן/לא, טוב/רע, וכן, גם נשיקה/סטירה. טקסטים שיודעים להתייחס לעניין הזה בדרך כלל יהיו מוצלחים יותר. הטיפ השני הוא לרצות לנצח את העומד מולך, והשלישי והחשוב ביותר הוא להתאמן שוב ושוב".

 

נשים שולטות

כפי שמספרת צורן, לא כל המשתתפים מנסים לגרום לקהל לצחוק. בערב שבו צפיתי, כדי להגן על המילה "לנצח" מול המילה "להפסיד" עלה לבמה יהודה גזבר־פניגשטיין, כותב ומנחה סדנאות לכתיבה, שבימים אלו עומל על ספרו הראשון. גזבר־פניגשטיין בחר בטקסט מרגש ואישי יותר, על ניצחונות שהפסד בצידם, ועל תהליך האבל לאחר שחברו הטוב ביותר, שלום שרקי ז"ל, נרצח בפיגוע דריסה לפני ארבע שנים.

הכתיבה הייתה לך קלה?
"היה לי קצת קשה לכתוב ולהקריא, כי היה בו משהו אישי וחשוף. בסוף הטקסט זרם, אבל לקח לי המון זמן להתגבש סביב מה שאני רוצה להגיד, והמון זמן לערוך אותו לשבע דקות. קיצצתי אותו גם תוך כדי הקראה, ואני חושב שזה עשה לו טוב".

בחרת בטקסט מרגש, קצת עצוב, בזמן שהאחרים בחרו להצחיק. זה היה מכוון?
"קודם כול צפיתי קצת בטקסטים מהקרבות הקודמים, לא כולם היו קומיים. זה לא היה ערב סטנד־אפ. ושנית –
אני לא סטנדאפיסט, אני כותב. אני מנסה להביא את הערך המוסף שאני יכול להביא".

איך הגבת להזמנה ל"מועדון קרב"? החלק של הכתיבה אולי טבעי לך, אבל פה נדרשות יכולות תיאטרליות מסוימות, הופעה בפני קהל.
"זה נכון, אבל יש לכתיבה מחיר גדול ש'מועדון כתב' מפצה עליו, וזה המפגש עם אנשים. היכולת להקריא קטע ואז לראות איך אנשים מגיבים אליו. זה משהו שכן נמצא באמנויות אחרות, כמו מוזיקה למשל. את ה'וואו' הזה של הקהל בדרך כלל אין בכתיבה, ולקבל את זה כאן, בפורמט הזה, זו חוויה מאוד משמעותית. אני מתייחס לקהל כנמען בכתיבה שלי, וזה כיף גדול לראות את זה מתממש מול העיניים שלי".

מה חשבת על היריבה שלך, הקומיקאית דניאל בוקס?
"היא הייתה אחלה. לא ממש הכרנו, אבל ראיתי אותה ב'אחיות המוצלחות שלי' והיה לה שם פרק נהדר, ודיברנו קצת קודם והיא נראית ממש נחמדה. נהניתי מהטקסט שלה".

אם יקראו לך לקרב נוסף?
"ברור שאחזור".

התשובה הזו לא מפתיעה לרגע את המארגנות. "אנשים תמיד מבקשים לחזור", מאשרת ביאגון־ציטרון, "רוצים להשתכלל באמנות הזו".

אבל יש עניין אחר שדווקא כן הפתיע את המפיקות של "מועדון כתב" – ההיענות הנשית הגבוהה למיזם. "יש לנו כמה כותבים שחזרו כמה פעמים, אבל בעיקר יש לנו ותיקות מועדון", מגלה ביאגון־ציטרון, "מההתחלה בתור נשים היה חשוב לנו לשמור על מאזן מגדרי לפני הכול, של לפחות חצי נשי, אבל גילינו להפתעתנו שיותר נשים מוכנות לקפוץ למים האלו מאשר גברים ושיש לנו הרבה פעמים מבחר גדול מאוד של נשים ואנחנו צריכות דווקא לשכנע את הגברים, לחזר אחריהם".

זה באמת מפתיע. הנטייה היא לחשוב שנשים מהססות יותר להשמיע את קולן.
"זו בדיוק הדעה הקדומה שהגענו איתה, אבל גילינו מציאות הפוכה ומאוד מפתיעה".

אחת מ"ותיקות המועדון" שנענתה לדו־קרב כבר פעמיים, היא התסריטאית והקומיקאית לילך ברנע־לשם, שבימים אלו משתתפת בתוכנית הסאטירה "עד כאן". הפעם, היא כאן כדי להגן על המילה "יפה". "טוב שלא שלחו אותי להגן על דברים קלים יותר כמו פרנסה, בריאות ודוריטוס חמוץ־חריף", היא פותחת והצחוקים לא מאחרים להגיע, "זה מרגיש כאילו אני הכיתת־מב"ר של הערב הזה".

מפיקות המועדון מספרות שהופתעו מההיענות הנשית לעלות לבמה הזו. אולי לך ככותבת אישה יש הסבר?
"אחד ההסברים הברורים הוא שמדובר בשתי מארגנות נשים, דבר שאוטומטית מוביל לסביבת עבודה שהיא יותר וומן־פרנדלי. במקביל יש נטייה אצל בנים שמארגנים אירועים להזמין אליהם בעיקר בנים אחרים. נשים יותר מחפשות את גיוון הקולות. אני מניחה שנוצר פה מין כדור שלג: הן חיפשו יותר כותבות, מה שגרם ליותר כותבות לחפש אותן".

ואיך הייתה החוויה בפעם הראשונה לעומת השנייה?
"אני לא חושבת שיש הבדל גדול חוץ מזה שבערב הראשון פחות הבנתי מה הולך לקרות, אז מן הסתם סף החרדה שלי היה טיפה גבוה מהרגיל. בשתי הפעמים נהניתי מאוד מהקהל האיכותי ומהאווירה שמצליחה להיות חכמה וקלילה בו־זמנית".

אחרי שהביאו לבמה מגוון רחב של כותבים, תסריטאים, משוררים וקומיקאים, ובתוך כל זה הצליחו לשמור על ייצוג מגדרי הולם, אני שואלת את המפיקות את מי עוד הן היו רוצות לראות על הבמה של "מועדון כתב".

צורן: "הייתי רוצה לראות על הבמה מישהי כמו יהודית קציר, או אורלי קסטל־בלום, איזה סופרת ישראלית ותיקה. אלה קולות שחסרים לי באקלים התרבות הנוכחי, שמורכב ברובו משחקניות וזמרים וקומיקאיות, צעירים וצעירות, שזה נחמד נורא אבל קצת מונוליטי בעיניי".

ביאגון־ציטרון: "עוד לא פיצחנו עד הסוף את אזור הסופרות והסופרים. אירחנו את דורית רביניאן אחרי חיזורים ארוכים והיה נפלא. זו נישה שהיינו רוצות לראות יותר על הבמה".

שנתיים אחרי שייסדו את המועדון, החליטו ביאגון־ציטרון וצורן שהגיע הזמן לעלות על הבמה בעצמן, לקרב ראש בראש. "נורא נחמד לתמוך בכותבים ולתת להם את ההרגשה שאנחנו שם בשבילם", אומרת ביאגון־ציטרון, "אבל בעצם שתינו לא ניסינו את זה מעולם. אז נתנו לעצמנו את צמד המילים 'נוח' ו'לא נוח', ועלינו לבמה. זו הייתה חוויה שלימדה אותנו ענווה, לעבור את התהליך של ההתלבטויות, אם זה טוב או לא טוב. וזה מלחיץ אפילו יותר כי הציפיות מאיתנו גבוהות במיוחד. עברו עלינו שבועות מורטי עצבים. אבל עברנו את זה, ומאז אנחנו מרגישות באופן חזק יותר את היכולת לתת אמפתיה ולייעץ".

ומי ניצחה?
"התוצאה הייתה תיקו, כמובן".