כוכב עולה: תלמיד הישיבה האלמוני קורע את במות העולם

מי היה מאמין, שמאחורי דלת צדדית סמוך לישיבת "מיר" המפוארת בשכונת מאה־שערים, נמצא אולפן ההקלטות של כוכב בקנה מידה בינלאומי – המוזיקאי הבריטי המצליח אלכס קלייר. וכמו האולפן הקטן והצנוע, גם החזות של קלייר מתעתעת. מצד אחד הוא נראה חרדי, ומצד שני ממש לא: הוא לובש מכנסיים כהים וחולצה לבנה בוהקת, חבוש כובע היפסטרי שמתוכו מבצבצות פאות, ופניו עטורים זקן גדול ובלונדיני.

ראיינתי אותו לראשונה לעיתון "מעריב" לפני שש שנים, אז פרץ לתודעה עם השיר Too Close שהופיע בפרסומת של חברת מיקרוסופט והפך להצלחה בינלאומית: זכייה בפרסים, עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב והופעות ברחבי העולם. כבר אז הוא היה יהודי דתי לכל דבר.

היום, באולפן הירושלמי, תלויות תמונות של רבנים על הקירות, על הרצפה מונחים שטיחים פרסיים, ובצד שוכן חדרון עוד יותר קטן עם חלון זכוכית, שבו מקליטים את רצועות השירה והנגינה. "אפילו יש לנו שם מערכת תופים", מתגאה קלייר בחצי חיוך. אני מופתע מכך שהרצועה שאנחנו שומעים ברקע היא מוזיקת דאנס לכל דבר. "חייבים לשלם את החשבונות", יורה לעברי קלייר, שמצויד בחוש הומור מפותח מאוד.

"כרגע אני דווקא יותר מתחבר למוזיקה אקוסטית", הוא מודה, "האלבום האחרון שלי, 'שלושה ימים בגרינמואנט', שהפך להיות לאחרונה פופולרי בישראל, כולל גרסאות של שירים אקוסטיים שהוצאתי בשנים האחרונות, ושל כאלו שהיו במגירה". האלבום הוקלט במשך שלושה ימים בלבד בעיר לידס שבבריטניה, "אלבום אנלוגי, ממש לא אלקטרוני".

בריאיון הקודם איתו, שאלתי אם הוא מתכוון לעלות לישראל. "הייתי מת לעשות עלייה. אולי בעוד שנתיים־שלוש". הבטיח – ועמד במילתו. לפני שלוש שנים וחצי, מתחת לרדאר היחצני, הוא עלה לישראל מבריטניה. רוב מעריציו כלל אינם יודעים שהיגר למדינה אחרת. "פעם היינו מגיעים לארץ רק לחגים, אבל זה לא הספיק לנו, רצינו שהילדים שלנו יחשבו בלשון הקודש, משהו שלי ולאשתי כנראה לעולם לא יקרה. יש לנו אמנם חיבור למדינה, אבל אנחנו לא ציונים קלאסיים, יותר חרדים, אם כי אני מחשיב את עצמי כליברל ויחסית בשמאל, למרות שאני שמרן מבחינה דתית. אני לא שופט אף אחד. לחיות בארץ ישראל זה לחיות במולדת שלנו, אין דבר מדהים יותר מאשר לחיות בישראל כיהודי. באנו הביתה".

בין צ'ולנט לחמין

הוא מבקש לשמור על צנעת משפחתו, ולא רוצה להרחיב את הדיבור עליהם. מסרב להסגיר כמה ילדים יש לו ורק מציין שהבכורה שלו תהיה בקרוב בת שש. "קל יותר לעלות כשהילדים קטנים, כל מי שייעץ לנו אמר לא לעלות עם ילדים בגיל 8 עד 18, אחרת הם ישנאו אותך, ויהיה להם קשה להתרגל לשפה ולתרבות. כיום זה מדהים לשמוע את הבת שלי מדברת בעברית עם החברות שלה. אני חושב לעצמי, וואו, היא באמת מדברת כישראלית עם מבטא והכול. אבל עם אחיה בן הארבע היא מדברת אנגלית".

"עברנו מסיר הצ'ולנט לסיר החמין", הוא מגדיר את העלייה מהשכונה היהודית הֶנדון שבלונדון לנחלאות בירושלים, "יש לנו בית כנסת שהקמנו בנחלאות, שהוא אנגלוסקסי לחלוטין, ובו חברים אמריקנים ובריטים, ואנחנו מתפללים בנוסח האר"י. זו קהילה שחברים בה אנשים בג'ינס ובכיפות סרוגות, אבל גם עם קפוטה ושטריימל. יש לנו שם כולל ואני לומד שם כל בוקר. אנחנו מנסים לייסד מקום שבו אנגלוסקסים יכולים ללמוד תורה בנחלאות. לצערי אין מספיק מקום ללימוד תורה שם".

קלייר מספר על האתגר סביב הקמת בית המדרש והקהילה: "נחלאות היא שכונה שבה אנשים באים והולכים. משפחות חיות שם שלוש שנים בממוצע ואז עוברות. אנחנו מאוד אוהבים את השכונה, זה לוקיישן מטורף; יש באזור בתי ספר טובים, ויש לנו קרבה מדהימה למרכז העיר. השוק זה הסופרמרקט המקומי שלי. אני מת על זה". בנו נמצא בגן דתי־לאומי, ובתו בבית הספר החרדי "בית יעקב".

לאחרונה נכנס קלייר לראשונה לפלייליסט של גלגלצ. לא ברור לו איך זה קרה, אבל פתאום התחנה גילתה אותו, מבלי לדעת שמדובר ביהודי שחי בנחלאות. "הם התחילו להשמיע שיר שכתבתי ללהקה בשם 'דקו', חבר'ה מאוסטריה ושוודיה, וגם שרתי בו. זה מצחיק כי אמרו שם שזה שיר של אלכס קלייר, למרות שזה בכלל שיר של 'דקו'. אני שונא לדבר על עצמי בגוף שלישי – לא יקרה שוב", הוא צוחק.

נראה שאתה נהנה מזה שלא מכירים אותך כאן.
"זה 'גשמאק'", הוא אומר ביידיש, ומתכוון לכך שמדובר בדבר חיובי מאוד, "בהרבה מקומות בעולם לא מכירים אותי, ואני נהנה מזה מאוד. נחמד לי שיש לי שכנים בירושלים שמכירים אותי כמי שאני, ולא ככוכב פופ או משהו. דווקא חבר'ה אמריקנים שמגיעים לארץ לשנת ישיבה מזהים אותי. אבל בפועל החיים שלי מאוד רגילים כאן, אני לומד סדר בוקר 'אליבא דהלכתא' בבית המדרש ומגיע אחר הצהריים לעבוד בסטודיו".

דווקא השיר שלו שהצליח בגלגלצ, Three Hearts, בסגנון בלוזי אקוסטי, הוא שיר שלא זכה להצלחה בעולם ונחשב ארוך מאוד יחסית למוזיקה מסחרית – כמעט חמש דקות. "אנשים התחילו להשתמש באפליקציית שאזאם כדי להבין מי זה הזמר הזה, ועכשיו אני מספר שבע בהשמעות בספוטיפיי ישראל.

"זה כיף שמשמיעים אותי בתחנה הכי מושמעת בישראל. אני גם טס פעמיים בחודש ומופיע בכל העולם. בעוד כמה ימים אטוס לאוקראינה להופעות. זו השגחה פרטית, סיעתא דשמיא שאני מושמע כל כך".

"נחמד לי שיש לי שכנים בירושלים שמכירים אותי כמי שאני, ולא ככוכב פופ. חבר'ה אמריקנים שמגיעים לארץ לשנת ישיבה מזהים אותי. בפועל החיים שלי מאוד רגילים כאן"

"אני היברידי"

בשיחות מקדימות לריאיון, סיפר מנהלו האישי של קלייר בישראל כי הכוכב עדיין לא בטוח שהוא מעוניין שיכירו אותו בישראל. המנהל סיפר כי היה לאחרונה בקשר עם כמה מפיקים של כוכבי הפופ הפופולריים בישראל וביקש מהם להיפגש עם קלייר, אבל נדחה, כנראה לא ממש בנימוס. "יש פלוסים ומינוסים לכך שאופיע בישראל, בעיקר כי היום העסק שלי נמצא בעצם בבריטניה, וכאן אני לא עובד", אומר קלייר, "זה ישנה את הסטטוס שלי, אבל זה לא בהכרח נורא. אם יש דרישה כאן בארץ, אשמח לספק את הסחורה, אהיה אסיר תודה אם ירצו לשמוע אותי כאן.

"באזורים בעולם כמו גרמניה, שבהם הייתי בטופ־טן של המצעדים, אני יכול לפתוח קופות. זה לא אומר שאצליח למכור בתל־אביב. כל מיני אנשי תעשייה שהיינו בקשר איתם היססו, אבל עכשיו זה מתחיל להשתנות. הרי הרבה מאוד ישראלים מקשיבים ל־Three Hearts. אין ספק שלהופיע בישראל היה עושה לי חיים יותר קלים".

קלייר עדיין מנסה לפצח את סוד הפופולריות שלו: "זה מדהים שאני פופולרי דווקא באזורים כמו גרמניה, רוסיה ואפילו ארה"ב. גם במזרח אירופה אני מוכר. אני לא מצליח להסביר למה, אולי כי הופעתי שם הרבה, ואם אתה מופיע במקום מסוים הם מרגישים איזה קשר ומחויבות אליך. אני שמח גם לפגוש את הקהילות היהודיות כשאני מסתובב בעולם. למשל באוקראינה יש 250 אלף יהודים, זה מטורף".

כמו רוב האמנים, קלייר לא ממהר להגדיר את הסגנון המוזיקלי שלו. "בתחילת דרכי הייתי יותר בז'אנר של רגאטון (שילוב של מוזיקה לטינית והיפ הופ), לאחר מכן הלהיט הגדול שלי, Too Close, היה דאבסטפ (ז'אנר בריטי של מוזיקה אלקטרונית עם שירה אגבית) ומוזיקת נשמה, סול. האלבום השני שלי היה אלקטרוני ופולק, והאחרון אקוסטי יותר. אני היברידי".

"באזורים בעולם כמו גרמניה, שבהם הייתי בטופ־טן של המצעדים אני יכול לפתוח קופות, זה לא אומר שאצליח למכור בתל־אביב. כל מיני אנשי תעשייה שהיינו בקשר איתם היססו, אבל עכשיו זה מתחיל להשתנות"

הוא עשה גם כמה וכמה קאברים בשביל אולפני יוניברסל, לשירים מוכרים כמו "You and I" של הזמר המנוח ג'ף באקלי ואחרים. הם שימשו רקע לכמה סרטים הוליוודיים וסדרות בארה"ב, כמו "המדריך לרוצח". "מדי פעם אני יודע שמשדרים את השירים האלה, כי פתאום במדיה החברתית אנשים מתחילים לשאול אם יכול להיות שיש שיר של אלכס קלייר בסדרה או הסרט המדוברים. קשה לפספס את הקול או הסגנון שלי".

ההופעות בשנה האחרונה היו אקוסטיות, אך האלבום הבא שישחרר יחזור לאלמנטים האלקטרוניים. "השירים יהיו רועשים ומבולגנים, אני מת על זה. זה כיף להופיע לפני כמה אנשים בודדים, אבל גם מול אלפים בשדה באמצע שום מקום בפסטיבל מוזיקה בחצות, שבו כולם רוקדים עד אור הבוקר. זה מדהים".

איך זה מסתדר עם זה שאתה סוג של חרדי?
"אני שואל כל פעם שאלת רב. קודם כול אני לא פונה אליהם, הם פונים אליי. אם אני בניו־יורק ורוב הקהל יהודי אני בבעיה, מבחינת הריקודים המעורבים. ברוב המקומות שאני מופיע, 98 אחוזים מהצופים לא יהודים, ולכן זה פחות בעייתי".

אם ככה, תהיה לך בעיה להופיע בארץ.
"זו שאלה טובה. כשזה יהיה רלוונטי, אשאל שאלת רב. אספר לך סיפור: שלמה קרליבך הלך לרבי מלובביץ' ואמר לו: 'אני לא רוצה מחיצות בזמן ההופעות שלי'. הרבי השיב לו שחייבים מחיצה, אז קרליבך ענה 'אני אנגן ללקוחות הלא נכונים, אני רוצה להגיע לאותם אנשים שלא רוצים מחיצה'. הרבי אמר לו שהוא לא ייתן חסותו על הופעות כאלה. אז אני לא שלמה קרליבך, ובטח לא הרבי מלובביץ', אבל אני אשמח להיות משפיע על הציבור. אני רק רוצה לנגן מוזיקה שאנשים ייהנו ממנה. ישנה כמובן קרבת האלוהים, שהיא טובה וחשובה. ואני מנסה כל יום להתקרב, אך המוזיקה חשובה לי מאוד".

50 מיליון צפיות

עם פן אחר של אורח החיים הדתי הוא כן מתקשה – שמירת נגיעה. "קשה להסביר לאנשים שמגיעים להופעות שלי על שמירת נגיעה. קשה להסביר לאנשים שאני נוגע רק באשתי. אני תמיד אגיד: 'אני מצטער, אני לא רוצה להעליב אותך, אבל אני אוהב ומעריך את אשתי יותר'. לעיתים מגיעה מישהי להופעה ואומרת שהיא טסה אלפי קילומטרים כדי לראות אותי".

בריאיון שערכנו לפני שש שנים הוא סיפר על רגעי המשבר שהגיעו בעקבות האלבום הראשון שהוציא, זה שאף אחד לא רצה לקנות או להשמיע. הוא החליט לקחת פסק זמן מעולם המוזיקה, והגיע לארץ לכמה שבועות בישיבת "מעיינות" של חב"ד בירושלים. "פתאום קיבלתי הודעה ממיקרוסופט", הוא סיפר אז. מפיק הפרסומת של חברת המחשבים המצליחה ביקש להשתמש בשירו "Too Close" בפרסומת לדפדפן אקספלורר 9. "מיד אמרתי כן, בלי לחשוב פעמיים", הוא נזכר. הפרסומת הוקלטה, והשיר של קלייר האנונימי הושמע בה במשך כדקה.

טרם שילוב Too Close בפרסומת, היו לשיר פחות ממיליון צפיות ביוטיוב. מאז שיצא הקליפ הצליח קלייר להגיע ליותר מ־50 מיליון צפיות. הוא הפך בן־לילה למגה־סלב, עם ראיונות בכלי התקשורת המובילים בעולם ולו"ז הופעות עמוס ברחבי העולם. השיר נעשה פופולרי עד כדי כך שהוא התמודד על קטגוריית "סינגל השנה" בטקס פרסי המוזיקה הבריטיים לשנת 2013.

"בום", הוא מגדיר את התקופה ההיא בדרמטיות, "בום! התחתנתי באותה השנה. הרב שלי בלונדון שאל אותי אם אני יוצא עם מישהי, עניתי שכן, אז הוא אמר לי, אל תמרח אותה, תתחתן עכשיו. הוא אמר לי 'רבנים יותר גדולים ממני עשו שגיאות בכל הקשור ליצר הרע, ואם אתה עכשיו תתחתן ותקים משפחה, זה יחבר אותך לקרקע וייתן לך כוח לעשות את מה שאתה צריך'. זה הציל את חיי. אין כמו לחזור הביתה אחרי הופעה למשפחה שלי, זה בטח יותר טוב מאשר לחזור לדירת רווקים ריקה.

"אז התחתנו ואשתי הצטרפה אלינו למסע הופעות של שנה, אלא שאז היא נכנסה להיריון, ובוא אתן לך טיפ: מסע הופעות לא מתאים לנשים בהיריון. בסוף המסע חזרתי להקליט אלבום נוסף, את Three Hearts, לקחתי הפסקה, למדתי בישיבה, ואז הוצאתי אלבום שלישי – Tail of Lions, זנב לאריות".

בריאיון הקודם עם קלייר שאלתי אותו אם הוא לא חושש להיות אמן של שיר אחד, והוא השיב: "אני כבר לא אהיה אמן של שיר אחד, כי יש לי שיר חדש בשם 'Endorphins' שמצליח באנגליה – ומופיע בעשירייה הראשונה במצעד השירים הבריטי – אז אני לא דואג. לכל הפחות אני אהיה כוכב של שני להיטים".

השיר הזה אמנם הצליח באופן יחסי, אבל לא כמו ההצלחה הפנומנלית של הלהיט של מיקרוסופט. כשאני חוזר על השאלה שש שנים אחרי כן, הוא עונה: "יש קטע שאומרים על זמרים או זמרות שהם הגיעו משום מקום ופתאום הצליחו. אנשים לא מבינים שמאחורי הקלעים יש אנשים שעובדים קשה מאוד עד שהם מצליחים לפרוץ. קח למשל את סיה, שנחשבה לכותבת שירים מוצלחת לפני שהייתה אמנית בעצמה.

"אין לי בעיה שאנשים מכירים אותי בגלל השיר האחד הזה, זה הדבר שסייע לי לקנות את הבית שלנו בארץ, ונתן לנו את האפשרות לחיות חיים נוחים. זה מה שמאפשר לי ללמוד תורה ולנגן. יש לי כעת יותר זמן לדברים החשובים באמת, אני חי את החיים ממש, וזה מצחיק שבישראל דווקא מכירים אותי יותר בזכות השיר Three Hearts. וכשהישראלים מגלים שאני יהודי דתי שגר בישראל הם לא יודעים מה לעשות את זה".

ובכל זאת, מפיקים כאן לא ממהרים לעבוד איתך.
"אני לא שופט אותם. הרי לא מכרתי כאן הרבה אלבומים, ואני לא מכיר את השוק הישראלי. כל הקשרים שלי הם בחו"ל, כשעולים לארץ צריך להתחיל הכול מאפס. למשרד הפנים הצלחתי רק עכשיו קצת להתרגל, אבל אני שומע שאף אחד לא מתרגל באמת למשרד הזה".

כנראה אותם מפיקים לא הבינו שאתה שם גדול בקנה מידה בינלאומי.
"זה בסדר. אני מנסה לגרום לעצמי להיות קטן, לא גדול. אני לא רוצה להאמין בכך שאני יותר ממה שאני באמת. כל הרבנים שפגשתי שאני מעריך תמיד אומרים 'אל תקרא לי "הרב" אלא בשמי הפרטי', אנשים שמציגים את עצמם כ'הרב' זה וזה, אני לא אוהב. אני חושב לעצמי 'תירגע, אחי'. אם הצלחתי לנצל את הכישרונות שלי לטובת הצלחה במוזיקה – ברוך ה'".

אתה כותב על אלוהים? על אשתך? הרי הרבה מהשירים עוסקים במערכות יחסים.
"Three Hearts הוא על אלוהים ועל אשתי, יש שירי אהבה על המשפחה שלי, על להיות אבא. על הפחד העצום הזה של להיות פתאום אבא לילד. יש שיר כמו 'ספארק' שעוסק בחסידות, והאלבום Tail of Lions עוסק כל כולו בקבלה. רוב השירים לא יהיו פרופר על מערכת היחסים עם אשתי, חוץ מ'Tell Me What You Need'. זה על כך שלעיתים מאתגר מאוד לגברים ולנשים לדבר את אותה השפה. הרי גברים צריכים להיות קוראי מחשבות, ומה לעשות שאנחנו לא ממש כאלה".

הוא לא שולט לגמרי בסצנת המוזיקה הישראלית. כשאני שואל אילו זמרים הוא אוהב כאן הוא אומר שהוא אוהב מאוד את יונתן רזאל, "הוא חבר". כשאני שואל אם יש אמנים אחרים הוא מגרד בזקן וחושב, "נדב בכר ואורן צור שמנגנים על כינור וגיטרה, הם גם חברים".

לוותר על אדל

קלייר, 33, לא תמיד היה יהודי דתי. הוא נולד וגדל בדרום־מזרח לונדון ל"משפחה מאוד־מאוד חילונית", עם ארבע אחיות ואח. "אבא אהב מאוד ג'אז, ואילו אמא הקשיבה למוזיקת סול". בריאיון הקודם איתו, סיפר לי קלייר: "כל האחים שלי הקשיבו לפופ הבריטי ולכל הזבל הזה, אבל אני ממש לא התחברתי. אהבתי את הסול האמריקני, בלוז, ג'אז. גם התחברתי למוזיקת דאנס. הייתה לי ילדות אקלקטית בכל הנוגע לסגנונות המוזיקה שגדלתי עליהם".

קלייר ניגן בלהקת ג'אז של בית הספר כמתופף, וכשסיים תיכון עבר לגור בצפון לונדון, שם החל לפתח את קריירת המוזיקה שלו. הוא הוחתם בידי איילנד רקורדס, חברת תקליטים בריטית מצליחה שגילתה את בוב מארלי, ומייצגת את מריה קארי, PSY ("גאנגנם סטייל"), סטיבי וונדר וג'ורג' מייקל. אלבום הבכורה שלו "The Lateness Of The Hour", יצא בשנת 2011. אבל ההצלחה המיוחלת לא הגיעה. "היו קצת השמעות בהולנד, והייתה ביקורת אחת נוראית ששחטה אותי".

בגיל 22 היה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. "תמיד אהבתי ללמוד תנ"ך", סיפר, "תמיד חשבתי שזה מאוד קל, ותמיד רציתי ללמוד יותר. התחלתי ללמוד את הטקסטים, ובעקבות זה גם למדתי רש"י וחומש, אחר כך משניות, עד שבסופו של דבר, לאט אבל בטוח, התחלתי לשמור שבת וכשרות, והופ – הנה אתה יהודי דתי", הוא צחק.

כמה תקריות עם חברת התקליטים גרמו לכך שהוא פוטר. "האלבום הראשון שלי יצא כמה שבועות לפני חג הפסח, וקיבלתי הצעה מפתה – לצאת לסיבוב הופעות עם אדל, מה שאומר שההופעות יהיו גם בשבת. אמרתי לחברת התקליטים שאני לא יכול לעשות את זה. זה לא שימח אותם במיוחד".

כמה חודשים לאחר מכן הודיעו לו בחברה שיש לו הופעה בבי־בי־סי. "אבל אחרי שבדקתי ביומן התברר לי שזה יוצא בלילה הראשון של סוכות. צחוק הגורל. מטבע הדברים, הם פיטרו אותי".

אני שואל אותו כיצד הגיבה משפחתו למעבר החד שעשה לשמירת המצוות. "אני הכי צעיר במשפחה אז לא השפעתי על אף אחד, אבל זה לא פשוט. אבא שלי מחובר לישראל והוא מגיע הרבה לבלות איתנו. הוא בן 83 אבל בכושר מדהים, לאחרונה הוא התחיל להטיס רחפנים. הקטע הדתי היה להם מאתגר. אבא שלי אמנם תמיד תמך בי, אבל לאמא זה קשה יותר, במיוחד בהיבט של כשרות ושבת.

"ב'לחיים' שעשינו לפני החתונה, אמי הגיעה ופגשה את הוריה של אשתי, שהם חסידי חב"ד. כשההורים שלי פגשו אותם, הם הגיעו למסקנה שעדיף לי להיות בחברת האנשים האלה מאשר במעגל החברים הקודם שלי, שהיה מורכב מאנשים משוגעים ומסוממים. הם הבינו שעדיף שאשב ללמוד תורה בבית המדרש מאשר שאחגוג כל לילה במועדונים, שיהיו לי שבע שעות שינה בלילה, שאהיה בפוקוס וממושמע. הייתי לפני שנה באירוע של ישיבת 'אש התורה' ושאלו את אבא שלי מה הוא חושב על תהליך החזרה בתשובה שלי, הוא ענה ש'הבן שלי הרבה יותר שמח ומחובר לקרקע, בפוקוס על חייו. מה עוד הורה ירצה עבור בנו?'".

עוד בתחילת הריאיון קלייר מזהיר אותי שהוא ממש לא רוצה לדבר על האקסית המפורסמת שלו, הזמרת המנוחה איימי ויינהאוס, שהייתה אחת הזמרות המצליחות בעולם. "התקופה הזו שהייתי איתה העירה אותי לראות את מה שבאמת נכון וטוב", אמר לי לפני שש שנים, "זה לא שהקשר שלי עם איימי גרם לי לחזור בתשובה, אבל המצב שלי אז גרם לי להבין שאני צריך לעשות את השינוי".

"זו הייתה תקופה טראומטית", הוא נזכר כיום ומדבר באי־נוחות בולטת, "היא הייתה הרי אחת הזמרות המפורסמות ביותר בעולם, זה היה אינטנסיבי מאוד".

ואתה ממש לא היית מפורסם.
"נכון. זה היה מאוד קשה, אבל המעגל הזה שהייתי בו, לא בהכרח היא עצמה, גרמו לי להבין שאני צריך לתקן את החיים שלי. הרמב"ם אומר בהלכות דעות שכדי לטפל בתאווה מסוימת צריך ללכת לקיצוניות השנייה, כדי שבסוף תחזור לשביל האמצע. בעיניי עכשיו, אחרי הרבה שנות עבודה אני באמצע, ומאוזן יחסית. תבין, כבר בגיל 21 הפסקתי ליהנות מהעולם הסלבריטאי, הבנתי שאין שם אושר. נחשפתי לזה מהצד אבל מקרוב, בגיל צעיר, והבנתי שזה כלום. פנטזיה שמובילה לשליליות".

יש סיכוי שתעשה קאבר לשיר של איימי?
"לא. השירים האלה נוגעים לי בנקודות מאוד אישיות ואמוציונליות".

"המעגל החברתי שהייתי בו כשיצאתי איתה גרם לי להבין שאני צריך לתקן את החיים שלי. הבנתי שאין שם אושר. זו פנטזיה שמובילה לשליליות"

שפת הגוף שלו משדרת שהוא ממש ישמח שאתקדם לשאלה הבאה, אז אני גואל אותו מייסוריו.

מה הסיכוי שתופיע גם עם מוזיקה יהודית?
"האמת היא שכתבתי מוזיקה יהודית, אלבום שלם ליתר דיוק, במשך שמונה חודשים. שמע, אני כותב מוזיקה כל יום, אז הלחנתי גם מוזיקה יהודית, אבל זה כרגע מוקלט רק כדמו".

אני מבקש לשמוע דוגמה, והמפיק נובר במיילים עד שהוא מוצא את הקובץ עם השיר "מקדש מלך". זה לא מדויק לגמרי, מעט מסלסל. לא פופ. לא להיט גורף. "במוזיקה היהודית יש הרבה פוליטיקה, הרבה גאווה. אמנים ילחינו שירים לחופה כי זה מסחרי, אין שם הרבה יצירתיות לצערי".

באמת אין הרבה מוזיקה יהודית שהיא לא פופ. בעבר היו כל מיני אמנים בישראל שהיו חלוצים של המוזיקה היהודית האלטרנטיבית, אבל זה עלה שלב.
"נכון. בארה"ב יש להקה מעולה בשם 'זושא', בארץ ישי ריבו כותב מוזיקה יהודית, ויש לו נשמה גדולה. רוב העולם הזה של המוזיקה היהודית הוא להיראות כמו בחור ישיבה דוס, עם נעליים בוהקות וכובע שחור, אבל בפועל המציאות רחוקה מאוד מזה. הם מלחינים פסוקים ממקום כל כך קדוש, שיצאו מהלב של דוד המלך, שביטא כל רגש שהוא רק יכול על מערכת היחסים שלו עם ה', אז ברור שהלחנים לא יכולים להיות מקפיצים וקליטים. איפה הכוונה? איפה הנשמה? איפה הלב? ואז מנהיגים יהודים מופתעים מכך שהדור הצעיר יעדיף להקשיב לראפר לא יהודי. ואני מבין את אותם צעירים, כי לאותו ראפר יש יותר אמונה במה שהוא שר".