בלתי נשכח

כמו חתן ביום חופתו. זו התחושה שליוותה אותי לאורך ההופעה הסופר־חגיגית של הזמר והיוצר אסף אמדורסקי לציון עשרים שנה ל"מנועים שקטים", אחד הדיסקים האהובים עליי במוזיקה הישראלית. הוא דיסק מושלם, ואני מחבבת מאוד דברים מושלמים. העולם שלנו מספיק פגום ומשובש גם ככה, וכשמישהו מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולייצר משהו שלם אחד – שלם ממש מההתחלה ועד הסוף – אני מרכינה את ראשי בפניו ביראת כבוד. "מנועים שקטים" הוא מין דיסק כזה, שכל שיר בו הוא פנינה. או נכון יותר יהלום. כזה שנחצב בקפידה ואחר כך לוטש ושוב לוטש, והוא בוהק ומבריק עד היום.

למרות שחלפו עשרים שנה, הסאונד שלו לא התיישן ביום. האווירה שהוא מייצר מדויקת להפליא וכשעוצמים עיניים ומקשיבים אפשר להיעלם בקלות היישר אל תוך תל־אביב בחורף של סוף שנות התשעים. תל־אביב של רוח שצולפת לך בפנים, וטיילת מרוקנת, עם חבורות עצובות ומעטות של מהמרי קוביות. תל־אביב של בטון, ובנייני משרדים מזכוכית, ומנורות רחוב שמטילות הילה בהירה על כבישי אספלט מבריקים מגשם. תל־אביב שבה הכול קורה והכול מתפורר באותו הזמן בדיוק.

החגיגות היו ראויות מאין כמותן. אסף אמדורסקי ידוע בתור פרפקציוניסט ואדם שמצוי בפרטים הקטנים, אבל על כזו רמה של הופעה לא חלמנו. כמו חתן ביום חופתו, עם חזון מפורט לאיך בדיוק צריך להיראות היום הגדול שלו, עלה אמדורסקי לבמה הגדולה של היכל התרבות, עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. אמדורסקי פתח ב"השמיים הכחולים" לבד עם הגיטרה, והקהל הצטרף בשמחה.

לקראת השיר השני, "בראשית", הוא הדגיש: "זה שיר אישי אז אשיר אותו לבד – אתם תצטרפו רק לפזמון". והקהל ציית בקפידה. כולם שמחים בשביל החתן, כולם רוצים לרצות אותו. זה לא פוגם בשמחה, אבל כן מכניס ממד מלחיץ מסוים. ההופעה התחילה להתחמם עם ביצוע יפהפה של אמדורסקי, קרני פוסטל וארבע נגניות צ'לו נוספות ל"יקירתי" ו"חרש ביבבה". בשלב זה הבנו שמדובר רק בפתיחה ארוכה ומהנה במיוחד לחלק המרכזי של הערב.

ואכן, זה אחר זה הגיעו חברים כמו אביתר בנאי ושלומי שבן לתת חיבוק ולהצטרף לשירים שונים של אמדורסקי בביצועים יפהפיים, חלקם ישנים ואהובים – כמו "כוכב" אותו ביצעו אמדורסקי ובנאי בגרסה אקוסטית לחלוטין ללא מיקרופונים, כשאביתר צועד מתוך הקהל בחושך ואמדורסקי הולך לקראתו ומקבל את פניו (גרסה המבוססת על הופעה שהתקיימה לפני כשבע שנים בירושלים. אז, הפסקת חשמל קטעה את ההופעה, ובהחלטה של רגע אמדורסקי ובנאי – בשיתוף הקהל ששמר על שקט מוחלט –
המשיכו באחד הביצועים המרגשים ביותר עד היום לשיר). אחרים חדשים לחלוטין – כמו הביצוע המסחרר ל"זוג משמיים" של הסופר־גרופ אמדורסקי, בנאי ושבן.

בשלב מסוים הסתיימו שירי הפתיחה, אמדורסקי שירד מהבמה חזר אליה לבוש חולצה כסופה ומנצנצת. להקה שלמה של נגני גיטרה, בס, תופים וסאונד אלקטרוני עלו יחד איתו כסופים אף הם, והבמה הגדולה התמלאה סוף־סוף לקראת החגיגה שלשמה התכנסנו: מן התקרה ירדו נורות גדולות שחברי הלהקה ואמדורסקי הקפידו לדחוף ולנדנד ובכך ליצור אפקט תאורתי מקורי. ארבעה מסכים ירדו מהתקרה, ועליהם הוקרנו קטעי ארט וצילומים חיים של אמדורסקי. 25 פועלי הבמה שהיו שותפים להפקה העצומה לא נחו לרגע. הם עסקו כל הזמן נמרצות בהעלאת כלים שונים ובהורדתם ובמסירת אביזרים נחוצים להופעה.

ואז הוא התחיל – "15 דקות", השיר הראשון שפוצץ את הערב, עם כדור דיסקו ענקי שברגע הנכון כל האורות כוונו אליו, וכולנו הוארנו ברסיסי התהילה, רסיסי הפנטזיה המנופצת. הקסם ריחף סביבנו והחצוצרה החמה־עצובה של ספי ציזלינג ברקע קיבלה את הכבוד הראוי לה.

משם זה המשיך עם עוד הפתעות וגאדג'טים שונים שאמדורסקי, כמו ילד, חלם עליהם כנראה זמן רב. לא תמיד התוספות ההפקתיות הללו תרמו לשיר. הייתי מוותרת למשל על פנסי הידיים שאמדורסקי הפעיל ב"שיטפון נקי", כמו רובוט שמאיר את הקהל לפי הקצב. השיר עבד היטב למרות הפנסים, כי הוא שיר מצוין. נו, החתן והיציאות המוזרות שלו.

גם בשיר "חלום כהה", אחד השירים האהובים בדיסק, אמדורסקי קיבל מאחד מפועלי הבמה בשנייה המדויקת בד לבן שהוא פרש על עצמו. על הבד הוקרנה דמותה של ענבל פרלמוטר ז"ל, במונולוג הבלתי נשכח שלה שסוגר את השיר. היה בזה משהו מאוד יצירתי. החזון האמנותי, כשאמדורסקי כביכול נבלע בדמותה המיטשטשת, הוא מיוחד. אני בטוחה שבשבילו החוויה הייתה חד־פעמית, אבל בשבילי לפחות, היה משהו מעט טכני בחלק הזה. בייחוד לנוכח העובדה שאמדורסקי הוסיף לאחוז בבד הלבן עד סוף השיר במין התפתלות מוזרה – לא היה ברור אם הוא רוקד, או שמא ידיו פשוט התעייפו.

בשלב הזה תהיתי לרגע האם אין כאן משהו יומרני, אולי אפילו מגלומני. בדרך חזרה התלבטנו בינינו לעצמנו ופסקנו שלא. שהכול נעשה בשירות המוזיקה. התובענות הגדולה היא רק חלק מהניסיון לייצר משהו שלם. בהופעה חיה זה כמובן קשה יותר, והצרימות הקטנות הללו הן חלק מניסיון ראוי להערכה. ההופעה לא הייתה נוסטלגית, ולכן יכול להיות שגם חלק מהרגש שציפינו שימלא אותנו חסר קצת, לפחות לא באופן שציפינו. במקום נוסטלגיה קיבלנו רגע שקורה עכשיו. הופעה בלתי נשכחת, ציון דרך. יומרה עצומה בביצוע כמעט מושלם. חזון מלהיב. אדם כל כך מפוצץ בכישרון, שניתנה לו הבמה, החברים וכל המשאבים לממש את הכישרון שלו מולנו. אדם שהייאוש והניכור של "מנועים שקטים" לא פגמו ביכולתו ליצור, להתקדם, לשאוף, לכוון הכי גבוה שהוא יכול ולעשות זאת הכי טוב שאפשר.