"היו לא מעט פעמים בדרך ששאלתי את עצמי מה אני בעצם עושה שם, למה אני לא בניו־יורק עכשיו, שותה כוס קפה עם חברים. למה אני צריך לרכוב על אופנוע בחום אימים של 35 מעלות, שעם קסדה וראסטות מרגיש כמו 700, כשהשמש בעיניים, הרוחות חזקות וכל הפה מלא בחול. ואז הבנתי, שזה משהו שמבדיל אותי מאחרים, לא בעניין של טוב או רע, אלא בעובדה שאני מתחרה בתחרות שקיימת ארבעים שנה, אבל סיימו אותה רק 3,000 אופנועים. ואני רוצה להיות אחד מאלה שהגיעו לקו הסיום", כך מתאר גי מוצקין את מירוץ ה"ראלי דקאר" הקשוח שבו השתתף לאחרונה.
מוצקין, מסעדן ישראלי שחי בניו־יורק ב־15 השנים האחרונות, יצא בינואר למירוץ השנתי שנערך במשך עשרה ימים בתנאי שטח קשים במדבריות, ושבמסגרתו מתחרים מקצוענים לצד חובבנים במכוניות, אופנועים ומשאיות. הראלי דקאר, שהחל במקור בצרפת והסתיים בדקר שבסנגל ב־1979, מתקיים על פני 9,000 קילומטר ונחשב מירוץ מסוכן שגבה לאורך השנים כמה קורבנות, לצד מאות פצועים. השנה הוא נערך מתחילתו עד סופו בלימה, בירת פרו. "כשהמירוץ מתקיים בפרו זה עשרה ימים של אפור, חול וכולרה", מספר מוצקין, "בחיים שלי לא נסעתי על כאלה דיונות וזו תחרות שבנויה לשבור אותך פיזית ומנטלית, או אותך או את המכונה שאתה נוסע עליה, ומדובר באתגר גדול שאי אפשר להשוות לשום דבר".
מוצקין (41) נולד בבלארוס בימי בריה"מ, ועלה עם משפחתו ארצה כשהיה בן 11. "זכור לי שבלארוס היה מקום נחמד לגדול בו אבל החינוך שם היה מאוד קפדני. גם חוויתי התנכלויות בבית הספר בגלל העובדה שהייתי יהודי. המדינה הייתה בבעיות כלכליות ותמיד הרי יש את מי להאשים. ההורים שלי רצו כבר לעזוב הרבה לפני אבל זה לא הסתדר ובשלב מסוים חלק מהמשפחה עברה לשיקגו, כשאנחנו עלינו לארץ. אני שמח מאוד שגדלתי בישראל כי אני חושב שלא הייתי מקבל את הערכים שקיבלתי בשום מקום אחר".
גי והוריו התמקמו בחולון. על השפה העברית הוא השתלט תוך כמה חודשים בלימודים באולפן, ולאחר שהוריו החליטו להיפרד, הוא מצא את עצמו מגיע לבד לקיבוץ מעברות בגיל 13. "זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, והיה נהדר להיות לבד בלי מחויבות לאף אחד. אהבתי את החופש, אהבתי לעבוד בקיבוץ ולהיות עם החברים וזו הייתה בחירה מצוינת שעשיתי. מדי כמה שבועות נסעתי לסופי שבוע, פעם אצל אמא ופעם אצל אבא".
בספורט עסק מוצקין מגיל צעיר. "שיחקתי במשך שנים כדור־מים בקיבוץ גבעת חיים אבל בתיכון הציונים שלי ירדו וזרקו אותי משם, אז התחלתי לשחק כדורסל באופן מסודר יותר", הוא מספר, "בצבא שירתּי בגבעתי, הייתי רוב הזמן בעזה ורק כשהשתחררתי הבנתי בעצם מה עברתי. אני לא מגדיר את השירות כטראומה אבל הייתה לי התמודדות לא קלה, שבסופו של דבר גם בנתה אותי. אחרי שהשתחררתי עבדתי בקיבוץ בקטיף אבוקדו, בבריכה עם ילדים ובמקביל שיחקתי כדורסל. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שם צפוף ורציתי משהו אחר בשביל החיים שלי".
קהילה של אנשים טובים
הרצון בשינוי הוביל את גי בשנת 2003 לניו־יורק, כשהוא בן 26. "נחתתי בניו־יורק עם אלף דולר בכיס ופגשתי את יניב כהן, שגדל איתי בקיבוץ. הייתה לי נחיתה רכה יחסית והתחברתי מהר לאנשים, ישראלים ואמריקנים. התחלתי לעבוד כברמן בבית קפה, עברתי למלצרות ובסוף הפכתי למנהל ותוך שנתיים הבנתי איפה אני נמצא ושאין שום סיבה שלא אעשה משהו בכוחות עצמי. באותו הזמן הציעו לי וליניב להכנס כשותפים במסעדה בשם Westville, שמגישה אוכל אמריקני במחירים נוחים, ומאז כבר פתחנו בעיר שבע מסעדות.
"לאופנועים הגעתי בשנת 2010 בתור בריחה מהמציאות היומיומית הקשה של העבודה, בניסיון לשבור שגרה. בחיים לא רכבתי בארץ ואת הרישיון שלי הוצאתי בארה"ב. קיבלתי השראה מכמה חברים, קניתי BMW 650, התחלתי לנסוע איתו לכל מקום והוא הפך להיות חלק ממני. בשלב מסוים חבר הציע שניסע לסוף שבוע עם האופנועים לניו־אורלינס וזה היה נהדר, ומאז יצאנו לטיולים וזה היה כיף. אחרי כמה זמן רכיבת הכביש שעממה אותי, וחבר טוב שלי, בשם גלעד גוטפריד, שכנע אותי לרכוש אופנוע קטן יותר ובכל סוף שבוע יצאנו לרכוב בשטח".
מהר מאוד החל מוצקין לקחת חלק בתחרויות מירוצים מסדרת "אנדורו", תחרויות שמתקיימות בשטח הפתוח."אלו תחרויות שמתקיימות ביער ואתה נוסע בין עצים, סלעים וחולות עם הרבה עליות וירידות. מדובר בסדר גודל של 150 ק"מ וחמש־שש שעות רכיבה ביום, ובשלב הראשון השתתפתי בתחרויות רק כדי להתאמן ולאט־לאט השתפרתי. אהבתי מאוד ללמוד משהו חדש, כולל בצד המכני של האופנוע, ואהבתי את האתגר ואת האדרנלין שמתלווה לזה. יש בזה משהו ממכר. כל השבוע הייתי מחכה כבר שנצא לתחרות. בשלב מסוים גלעד ואני קנינו קראוון, שעליו היינו מעמיסים את האופנועים ומגיעים ערב לפני התחרות. היינו מכינים אוכל, ישנים כמו שצריך וקמים בבוקר להתחרות, ומשנה לשנה הלכתי והשתפרתי".
בשנת 2017 עלה התחביב של מוצקין עוד שלב אחד מעלה. "באחת מתחרויות האנדורו פגשתי בחור צ'כי בשם אנג'לו, שהחמיא לי ואמר שראה אותי כבר כמה פעמים ושמאוד השתפרתי.
"הוא שאל אם אני רוצה להשתתף בראלי, שבניגוד לתחרויות היומיות שהייתי חלק מהן עד עכשיו, כאן מדובר באתגר קשה ומורכב של כמה ימים, שבהם רוכבים אלפי קילומטרים. החלטתי ללכת על זה ויחד איתו נסעתי לצפון יוון, שם פגשתי את אונדריי, שהקים קבוצה בשם Klymchiw Racing, שהפכה לקבוצה שלי, שכרה לי אופנוע, העמידה לרשותי מכונאים ומקום מסודר לישון ולאכול. בראלי הזה למדתי להכיר בפעם הראשונה את ה־ROAD BOOK, שזה דף נייר מגולגל באורך אינסופי, שבאמצעותו אתה מנווט בשטח וחשוב מאוד לעשות את זה נכון כדי לא ללכת לאיבוד ולאבד זמן. אני בנאדם שקשה לו מאוד להתרכז, בהתחלה עשיתי כל מיני טעויות מטופשות, אבל למדתי להתגבר עליהן.
"הראלי ביוון נמשך שבעה ימים וסיימתי במקום ה־52 מתוך 90, שזו הייתה תוצאה טובה למישהו ביכולת שלי. אחד השלבים בתחרות נקרא 'שלב המרתון', ובו אתה יוצא בבוקר ומבלה את הלילה במקום אחר, כדי שתצטרך להתמודד בעצמך, אם יש לך איזו בעיה טכנית. במקרה הזה חצינו את הגבול לבולגריה וזה היה מדליק, כי פתאום קלטתי שהאופנוע מביא אותי למקומות שאף פעם לא הייתי מגיע אליהם. בנוסף, אונדריי שכר בית ופתאום הפכתי למשפחה עם אשתו, עם הילדים ועוד חברים. זה חלק ממה שמדהים בעולם הזה, זו קהילה של אנשים טובים ומדובר כאן בהרבה מאוד מעבר לסתם רכיבה על אופנוע".
מעקב צמוד
כשמוצקין חזר לניו־יורק, הוא כבר היה שבוי לחלוטין בעולם החדש. "הראש שלי היה מלא במחשבות מה אני צריך לעשות ואיך להתאמן כדי לעלות לשלב הבא. עד אז ראיתי את התחרויות של הדקאר בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שאני מת לעשות את זה יום אחד, אבל אף פעם לא חשבתי שזה באמת אפשרי, מבחינת יכולת ומבחינה כלכלית. זה כמו לשאוף לאולימפיאדה, זה משהו גדול. שנה לאחר מכן חזרתי ליוון וסיימתי במקום ה־22, למרות שהיו לי בעיות טכניות, והבנתי שמאוד השתפרתי. כשחזרתי משם המחשבה על הדקאר החלה להתגלגל לי בראש ובשנה שעברה החלטתי לנסוע בתור מלווה לקבוצה, כדי לעקוב אחרי התחרות מקרוב. זה כבר הדביק אותי לחלוטין בחיידק ורק חיפשתי את הדרך לעשות את זה".
באוגוסט 2018, קיבל מוצקין את ההצעה הרשמית מאונדריי להצטרף לקבוצה שלו בראלי דקאר השנה. "הייתי חייב להגיע להחלטה, בידיעה שאני עדיין לא באמת מוכן. בנוסף, מדובר בהוצאה כוללת של מאה אלף דולר, לא עניין של מה בכך. החלטתי ללכת על זה, וברגע שאונדריי אמר לי שהתקבלתי רשמית, ההתרגשות הייתה גדולה, ודאי כשגיליתי שאני האופנוע האחרון שהתקבל השנה. היו לי גם חששות כמובן, אבל מאוד שמחתי לקראת החוויה החדשה שאני עומד לעבור ומיד התחלתי בהכנות".
מה כללו ההכנות?
"התחלתי להתאמן ארבע פעמים בשבוע בחדר כושר עם מאמן, כי אם אתה לא רוכב מספיק טוב, אתה חייב לחפות על זה בכושר מעולה. חיזקתי את כל הגוף ובנוסף רכבתי על אופני הרים ורצתי כל יום עשרה קילומטר. הממד הכי בעייתי כאן הוא החוזק המנטלי, כי אף פעם לא רכבתי 900 קילומטר ביום בתנאים כאלה, זה לא משהו שאפשר להתאמן עליו ועד שאתה לא שם, אתה פשוט לא יודע. בכל מקרה נכנסתי לזה בכל הכוח גם בשל העובדה שמדובר בהשקעה כלכלית גדולה, ולהגיע לשם לא מוכן זה טיפשי".
שבעה שבועות לפני תחילת התחרות קרתה למוצקין תקלה לא צפויה. "התאמנתי על דיונות, עשיתי איזו טעות ונפלתי ושברתי את עצם הבריח. עברתי ניתוח, שמו לי פלטינה עם תשעה ברגים והרופא שלי אמר שהוא לא חושב שכדאי שאצא לתחרות, כי אם אשבור אותה שוב, אזדקק לניתוח מאוד מסובך. זה בלבל אותי קצת אבל מהר מאוד אמרתי לו שזה לא מעניין אותי ושאני הולך על זה, פשוט לא יכולתי ללכת אחורה. זו הסיבה שכמעט ולא התאמנתי ברכיבה עצמה לפני התחרות".
ב־3 בינואר השנה, שלושה ימים לפני פתיחת התחרות, נחת מוצקין נרגש בלימה. "עד שאתה לא נמצא שם, אתה לא מבין את סדר הגודל של התחרות הזו. השנה התחרו שם 540 כלי רכב בז'אנרים השונים, כשמסביב יש לך אינספור משאיות ציוד, אנשי צוות, מסוקים והמון מארגנים. אחרי ששמתי את החפצים שלי במלון, נסעתי לאוהל התחרות, וכשראיתי את האופנוע שלי, אז התחילה ההתרגשות האמיתית".
יום לאחר שהגיע החל שלב הבדיקות. "מבחינתם, הבטיחות היא בעדיפות עליונה. אתה רוכב כשעליך כמה מכשירי GPS, שיודע עליך בזמן אמת איפה אתה ואם אתה בנסיעה או לא, וגם מעניק לך מידע אם מישהו מאחורייך או לפנייך, בנוסף לשני מכשירי קשר. ביום הזה בדקו לי את כל המכשירים, שעל חלקם למדתי בפעם הראשונה, בנוסף לבדיקות בטיחות ולאופנוע ולציוד האישי. כל רוכב יוצא לשטח עם שתי קסדות, מגן גוף, ערכת עזרה ראשונה, שלושה ליטר מים וזיקוק שמעיפים לאוויר במקרה של מצוקה. הרבה מאוד פעמים לאורך השנים אנשים נתקעו בשטח לילות שלמים וצריכים להיות מוכנים לכל תרחיש".
הצלחת לישון בערב שלפני ההתחלה?
"אחד הדברים הכי משמעותיים מבחינתי שעברתי הוא שלמדתי איך להפוך את הספקות, החשש והעצבים להתרגשות והתלהבות, וזו הייתה הכנה מנטלית טובה בשבילי לפני שהכול התחיל, והצלחתי גם לישון. הבנתי שתחושות רעות לא יעזרו לי והחלטתי לקחת את זה כחוויה, בידיעה שהמטרה היא לסיים, לא משנה באיזה מקום".
ב־6 בינואר יצא המירוץ הגדול לדרך. "המארגנים החליטו להזניק את התחרות בסדר הפוך מבחינת המספרים, מה שהוביל לכך שאני עם המספר האחרון, זינקתי ראשון. זה היה קטע גדול בשבילי, כי כמה אנשים יכולים להגיד שפתחו תחרות כזאת", נזכר מוצקין בהתלהבות, "היום הראשון היה סוג של חימום מבחינת המרחק. זה התחיל בנסיעה של 170 ק"מ לנקודת הפתיחה ופתאום הכול התחיל. היינו באזור מדברי של דיונות, הייתי נלהב וקצת לחוץ, בזמן שאני צריך להבין לאן אני נוסע בכלל. סיימתי את היום בין האחרונים אבל היה לי חשוב להרגיש טוב על האופנוע ומבחינה פיזית. ביום השני, שבו כבר רכבנו מאות קילומטרים על הרים, דיונות וחול, הכול התחבר לי והיה לי יום מצוין וסיימתי בו במקום ה־92 מתוך 137 מתחרים.
"כל יום גם למדתי דברים חדשים. הבנתי שאם אסע לאט מדי, אגיע מאוחר למחנה, אשן פחות ואצבור יותר עייפות שעלולה להכריע אותי. בדרך יש גם עצירת תדלוק אחת לרבע שעה, שבה אתה צריך להחליט כמה דלק להוסיף, שלא תהיה כבד מדי ושלא יחסר אם תטעה, למלא מים כי חם בטירוף ושותים בלי סוף ובנוסף לאכול איזה חטיף בריאות או ג'ל של ויטמינים. זה מירוץ כל כך קשה כי יש המון מרכיבים שצריכים להתחבר יחד כדי להצליח לסיים אותו".
במקביל לתחרות, גילה לפתע מוצקין שיש לו לא מעט אוהדים שעוקבים אחריו באדיקות. "זו הייתה הפתעה אדירה עבורי. התמיכה שקיבלתי במהלך התחרות, מישראל ומחברים בניו־יורק, הייתה יוצאת דופן, ומאז כבר נוספו לי אלף חברים בפייסבוק. אנשים עודדו אותי, כתבו לי דברים מקסימים ופתאום קלטתי שהם חיים את החלום שלהם דרכי. זה הוביל אותי להתחיל להעלות בכל יום עדכון וידאו והרגשתי שאני לא רוצה לאכזב אותם. למרות שזה ענף לא כל כך פופולרי בישראל, עדיין יש כמה ישראלים שהשתתפו בדקאר ואפילו סיימו אותו, ובלי שהתכוונתי, פתאום הפכתי לנציג של המדינה".
גם במירוץ כזה יש עדיין תחושה של אחווה בין המתחרים?
"לחלוטין. זה באמת ענף עם אנשים טובים. בין היום הרביעי לחמישי, התקיים יום המרתון שבו לא חזרנו לאוהל המרכזי. ישנו יחד באולם ספורט על מזרן דקיק, וכל אחד קיבל תיק רחצה קטן. ישבנו שם יחד, אכלנו, צחקנו ועזרנו אחד לשני עם ספר המפות. זו אחת הסיבות המרכזיות שכל זה כל כך מהנה".
טעם של עוד
יום אחרי שלב המרתון קיבלו מוצקין וחבריו יום מנוחה. ואז, במהלך היום השישי של התחרות, הכול השתנה ברגע אחד. "התחלתי את השלב במצב פיזי ומנטלי מצוין. בשלב מסוים הגעתי לדיונה שלא הצלחתי לטפס עליה, וירדתי למטה לחפש דרך טובה יותר ולנסות שוב. הנעתי את האופנוע ופתאום הוא לא נדלק. נתתי לו לנוח לרגע, והלכתי לסייע למישהו שנתקע לידי. כשחזרתי כבר יצרו איתי קשר ושאלו אם אני בסדר. דיווחתי על הבעיה וחיפשתי לה פתרון, כשאני מקווה שמישהו אולי יעבור ויוכל לסייע לי. החוקים בדקאר מאפשרים עזרה מיריבים אחרים ואפילו מצופים שבדרך, אבל במקום שנתקעתי לא היה אף אחד. מה שלא ניסיתי לעשות, הבטרייה באופנוע פשוט שבקה. יצרתי קשר עם המארגנים והודעתי שכנראה לא אוכל להמשיך".
זמן קצר לאחר מכן הגיע מסוק חילוץ, לאסוף את מוצקין ואת האופנוע שלו. "דמעות הציפו את העיניים שלי, הסתכלתי על האופנוע וממש כאב לי להשאיר אותו, למרות שגם אותו אספו משם, והבנתי שזה נגמר ושהחלום נגוז. כשהמטוס המריא, פתאום קלטתי כמה קטן הייתי בתוך השטח העצום הזה, שכולו הרים של חול. משם למעלה הבנתי כמה מטורף צריך להיות בשביל לנסות דבר כזה, ושכל מי שקשור לתחרות הזאת, כולל אני, כנראה יש לו איזו שריטה עמוקה. זה לא דבר רגיל שמישהו עושה.
"חזרתי למחנה במצב רוח מאוד ירוד וכולם חיבקו אותי והיו עצובים בשבילי. שיתפתי הודעה ברשת על מה שקרה והודיתי לכולם. אני מאמין שדברים קורים מסיבה ולפחות זה השאיר אותי עם טעם של עוד. הלכתי לישון מדוכדך מאוד וקמתי למחרת עם המציאות החדשה והמשכתי הלאה. עד עכשיו אני בטוח שאם הבטרייה לא הייתה נגמרת לי הייתי מסיים את המירוץ, גם אם היה לי קשה והייתי צריך לירוק דם בשביל זה".
מה עשית ביום שאחרי?
"ברגע שהתאוששתי, מיד הפכתי לחלק מהצוות המסייע ועזרתי במה שיכולתי. בת הזוג שלי וכמה חברים הגיעו לימים האחרונים, כי הבטחתי לכולם שאסיים, מה שלא קרה, וביליתי איתם".
איך חברה שלך מכילה את התחביב המשוגע שלך?
"היא גדלה במשפחה של אופנוענים ומכירה מצוין את העולם הזה, את הפציעות והקשיים, אז היא לא התלהבה מהעיסוק שלי, אבל היא גם מבינה שזה אני וזה מה שאני אוהב".
זמן קצר לאחר סיום המירוץ חזר מוצקין לניו־יורק. "הרגשתי ריקנות גדולה ושהחיים מאוד משעממים", הוא מודה, "התחלתי לחפש משהו שיאיץ לי שוב את האדרנלין ולמזלי זו לא העונה שבה צוללים עם כרישים. אהבתי להיות שם חלק מקבוצת האנשים ולקבל את כל התמיכה מכולם. קיבלתי הרבה מחמאות על מה שעשיתי, אבל האמת שזה פחות מעניין אותי, כי המטרה שלי הייתה לסיים וזה לא קרה".
תחזור בשנה הבאה?
"זו שאלה של מאה אלף דולר. בתחרות היה מתמודד בן 59 שסיים את התחרות, 14 שנה לאחר הפעם הראשונה שהוא לא הצליח, אז באמת הכול עוד אפשרי. החלום שלי הוא לסיים את המירוץ הזה, לא משנה באיזה מקום, כי לקבל את המדליה הזו זה סוג של ניצחון. למרות הקושי אני מת לחזור לשם ולירוק חול ואני בטוח שזה יקרה, כי כשיש לך מטרה, זה משהו שמוביל אותך בחיים. היום אני מרגיש שזה יהיה מטורף אם לא אעשה את זה, ואני מקווה שגם העליתי את המודעות לענף בארץ, כי אם אני יכול, אז כולם יכולים".
בשבוע הבא ימשיך מוצקין את המסע המוטורי שלו, הפעם במדבריות במרוקו. "זה ראלי בשם 'אתגר המדבר', השני בגודלו בעולם אחרי הדקאר, ומדובר בסדר גודל של 850 קילומטר רכיבה ביום. אני ממשיך להתאמן חזק ורוצה להמשיך ולהשתפר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשבע. אני מאושר, מבסוט מהחיים ומודה על האפשרות שיש לי לעשות את הדברים האלה, מבחינת בת הזוג שלי ומבחינה כלכלית, ואם יש עשר אני גם שם. המשפחה החדשה שלי מרחבי העולם מקיפה אותי, אני במקום שלא ידעתי שהוא קיים וזה כיף לא נורמלי, כמו להתאהב מחדש".
