מאותת אל מצולות הזרוּת

את טקס הבְּכוּר שראה בילדותו אסיף רחמים לעולם לא ישכח. הטקס, שנפוץ בקרב יהודי צפון אפריקה, נועד לטהר את המרחב מעין הרע. בכלי מתכת מערבבים אבנים, זרדים, מקלות ומינרלים קטנים; את התערובת, שנקראת בְּכוּר, מבעירים, ואת העשן הסמיך מפזרים ברחבי הבית. "סבתא שלי הייתה מקיימת טקסים של בְּכוּר בבית שלה באירועים מסוימים", הוא מספר. "סביב מיטת התינוק שלי עשו בכור, והייתי עד לטקס הזה גם כילד. זה הדהים אותי, הסתכלתי על זה בהשתאות".

"בְּכוּר" הוא שם ספרו החדש של רחמים (סדרת רף, הוצאת כתב), מן הקולות המסקרנים ביותר בשירה העברית כיום, ואת השירים בספר הוא רואה כמעין רכיבים של אותה תערובת מאגית. "הספר עצמו הוא הבְּכוּר, הוא כלי המתכת", הוא אומר, "והשירים בספר הם רכיבי התערובת. הספר, כמו הבְּכוּר, נועד להגן מפני הרעות שמתרגשות עלינו. שאלו אותי פעם אני מאמין בבכור, והיום אני יכול לומר שאני מאמין בו מבחינה שירית. השירים הם המגן שלי".

 

שיר מתגלגל

הוא בן 34, נולד וגדל בפתח תקווה, אח בכוֹר למשפחה של שלושה ילדים. שירת בצבא ביחידת 8200, ולאחר שחרורו טייל ביבשת אמריקה – אז החל לכתוב. "לא חשבתי שאהיה משורר", הוא אומר. "התחלתי במין ניסיון לתעד בכתב את הטיפוסים שפגשתי בדרך, ובהמשך עברתי לכתוב דברים חופשיים יותר. לקח לי זמן לבחור בשירה על פני הפרוזה. הרגשתי שהפרוזה לא מספיק מאפשרת לי את המשחק הלשוני, ורציתי לעשות משהו יותר מעניין מאשר רק לספר סיפור. מצד שני, היה לי חשוב לתת משהו רחב יותר מאשר שירים קצרים, וכך גיליתי את ז'אנר הפואמה. בסופו של דבר הגעתי ל'ארץ השממה' של ת"ס אליוט, יצירה ששינתה את חיי. פתאום ראיתי עד כמה רחוק אפשר להגיע במיזוג הזה שבין שירה לבין קריצה לפרוזה, בטקסט רחב יריעה שמצריך אורך רוח וסקרנות. גם האינטלקטואליזם של אליוט קסם לי".

מאיפה מתחילה הכתיבה אצלך?
"אני משתדל לכתוב כמה שפחות, לבלום ולרסן את הדברים שקופצים לראש באופן אינטואיטיבי. יש משפט של מאיר ויזלטיר: 'אני כותב דבר שמתעקש', ואני מתחבר לזה – אני מנסה להדוף את הכול, וכותב רק את מה שחייב לצאת. לרוב זה מתחיל במשפט או במילה שאני מגלגל, ולעיתים רחוקות יותר יש רעיון שאני מנסה לנסח אותו. ההתחלה היא תמיד מהחומרים הלשוניים, בדרך כלל מילה או ביטוי שמעניינים אותי, שאני נתקל בהם בספר ומתחיל לגלגל אותם, לראות מה אני יכול לגזור מהמילה או מהשדה הסמנטי שלה, וכך המילה הופכת למשפט והמשפט הופך לבית, ובסוף גלום שם רעיון".

יש בשירים שלך יסוד חידתי, לא מפוענח, לא תמיד מובן. מנין זה נובע?
"אני משתדל לכתוב בסגנון שמעניין אותי לקרוא, והספרות שאני מרגיש קרוב אליה היא זו של המודרניזם של המאה העשרים – אליוט, צלאן, רילקה, בקט, קפקא. היצירות האהובות עליי הן אלה שיש בהן תמהיל של אתגר אינטלקטואלי ומבע רגשי, שירים שמחייבים אותי לעבוד, לחקור, להבין שיש כמה רבדים של חוויה. יש חוויה ראשונית, שתלויה בעוצמה המילולית של השיר, בקומפוזיציה שלו, באופן שבו הוא לש את חומרי השפה, ויש רובד נוסף, אינטלקטואלי, שמפעיל את המוח, שמפגיש עולמות תוכן שונים ומציב אותם זה לצד זה. עבורי, יצירה כזו מעניינת ועשירה יותר, וזה מה שאני, כקורא, מבקש מספרות.

"אני לא יושב וחושב איך להקשות על הקורא וכמה מוקשים לטמון לו, אבל אני כן חושב ששיר צריך קצת לשמור את עצמו לעצמו. שיר לא צריך לתת את עצמו באופן מוחלט ופתוח לקורא, אלא לבקש מהקורא לעשות צעד לעברו.

"בעיניי, אין בעיה ששיר יישאר פתוח. אנחנו לא בהכרח צריכים לחתור למשמעות סופית, נחרצת, חותכת – הדרישה הזו לא מציאותית בחיי היום־יום, ובוודאי שאין לדרוש אותה מהאמנות. אבל כן חשוב לי לשמור על החוויה הראשונית אל מול השיר, ולכן אני לא מזניח את הרובד הלשוני. אני חושב שזו טעות לוותר על המפגש הראשוני עם השיר לטובת הרובד האינטלקטואלי. ולכן, בקריאת שיר יש חוויה חושית, בלתי אמצעית, של מפגש עם מילות השיר, עוד לפני שמבינים אותו. אני לא רוצה להזניח את הממד הזה. השיר שהייתי רוצה לכתוב כולל את שני המרכיבים האלה – גם את ההשפעה הראשונית, החושית, וגם את התגובה המאוחרת יותר, האינטלקטואלית".

 

חרדה מהעולם החדש

פְּעִימַת סוֹנָאר שְׁלוּחָה
מַכַּת־עִוֵּר בְּקִפּוּלֵי הַחֹשֶׁךְ
נִסְפֶּגֶת מִבִּפְנִים / בְּרַעַד תַּת־יַמִּי. / גַּל חוֹזֵר / הַפְרָעָה בַּמַּעֲרֶכֶת / עִקְבָה שֶׁל / מַשֶּׁהוּ / שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֵרַע (מתוך: "בְּכוּר").

"בְּכוּר" חונך סדרה חדשה לשירה, להגות ולביקורת בשם "רף", בעריכת המשורר דוד (ניאו) בוחבוט. זהו ספרו השלישי של רחמים: קדמו לו "עמק המלכים" ו"ליקוי מאורות", שניהם בהוצאת עקד. הוא מתקשה למקם את עצמו בעולם השירה הישראלי העכשווי, ויש מגמות שהוא סולד מהן בבירור – שירה שרובה עוסקת בפוליטיקה של זהויות, וכן שירה שהוא מכנה "שירת האני המסכן, המתקרבן, המתוסבך", שהיא, בעיניו, "מחלה ממארת". בשונה מן המגמות העכשוויות בעולם השירה, רחמים מבקש להניח בצד את האני הביוגרפי שלו, ולהציג קול לא־אישי במובהק. "זה לא חידוש שלי", הוא אומר. "זו עמדה שירית ותיקה מאוד, גם אם כרגע היא פחות אופנתית. עבורי, ועבור האופן שבו אני רוצה לדבר, היא הרבה יותר הולמת. אני מנסה לטשטש את האני ולשים אותו בצד, כדי שלא יפריע לשיר להיכתב.

"אדם ניצב בפני הזמן שלו, מסתכל עליו, ומבקש על ידי המבע השירי לנסח שאלה. אני חושב שכל אחד מהשירים בספר הוא שאלה שאני שואל על הזמן שלי, שבו אני חי. לכאורה, אנחנו חיים בעידן של אינדיבידואליזם קיצוני, של הבלטה של האני, אבל אני חושב שזה רק דימוי, מראית עין, שמתחתיו יש שחיקה עמוקה מאוד של האנושיות. ברמת העומק, יש היום איום על מה שאנחנו מכירים כאנושי. זה קשור כמובן לטכנולוגיה, לטשטוש הגבולות בין אינדיבידואלים, לכך שבני אדם נתונים יותר ויותר לשליטתם של כוחות גדולים מהם, שמתייחסים אליהם כמו לסטטיסטיקה, כמו לאסופה של נתונים. האישיות נמחקת.

"בשירים שלי אני מנסה לתת ביטוי למציאות הזו, לשקף, באמצעות הטון הלא־אישי, את החרדה מעולם שבו האנושי כפי שהכרנו אותו נעלם. 'בכור' שואל את השאלה איך ייראה עולם ללא אדם, איך תיראה שירה שנכתבת בעולם שבו האדם הוא כבר לא בן בית, שבו הוא מפנה את מקומו לכוחות אחרים. אני מנסה לעמוד על קו החוף, להסתכל על המצולה ולשלוח לעברה איתות. השירים הם כמו איתותים של סונאר, שמנסה לאתר את הצוללת בתוך מרחב שהוא פחות ופחות מוכר לי, ולכן אני צריך למפות אותו, להבין היכן אני עומד".

 

בין האקדמיה והחוץ

בימים אלו שוקד רחמים על כתיבת דוקטורט בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. העבודה שלו עוסקת בחקר שירתם של פאול צלאן ואבות ישורון. הדמיון ביניהם, טוען רחמים, מתחיל מן הממד הביוגרפי, ועיקרו מהלך פואטי משותף שקשור ביחס שלהם לשפה: גם צלאן, המשורר היהודי־רומני שכתב גרמנית, וגם ישורון, שכתב עברית וחי בתל אביב, כותבים מתוך תגובה מסוימת לשואה.

"השירה המאוחרת של ישורון נכתבת אחרי שנודע לו מה קרה למשפחתו בשואה, וכך גם השירה של צלאן", אומר רחמים. "עבור שניהם, חוויית האובדן של המשפחה בשואה והאשמה של הבן השורד היא חוויה מכוננת. אבל מה שמעניין אותי יותר הוא מה שהם עושים עם הלשון. שניהם מגיעים לעמדה פואטית דומה מאוד, שבה הם לוקחים את שפת הכתיבה שלהם, מחריבים אותה ומשבשים אותה, עושים בה מעשי אלימות על ידי כך שהם מפרקים אותה ויוצרים שעטנזים.

"עבור צלאן, המוטיבציה היא לגאול את השפה הגרמנית מהאופן שבו הנאצים טימאו אותה. הוא לא נוטש את הגרמנית, ואפילו אומר שמשורר יכול להגיד את האמת רק בשפת האם שלו. אבל הוא היה חייב לעשות בגרמנית מעשים אלימים, משום שאם נמשיך לדבר גרמנית כאילו כלום לא קרה נהפוך למשתפי פעולה עם הנאצים.

זו, אגב, הייתה הביקורת של צלאן על המשוררים הגרמנים בני זמנו – הם ממשיכים כאילו כלום לא קרה, וזה מתבטא גם בשימוש שלהם בלשון. צלאן אומר שהנאצים פצעו את השפה, והמטרה שלו היא להפוך את השיר לפצע הזה, ולתת ליהודים לדבר בגרמנית מתוך הפצע. הוא משלב יידיש ועברית בשירים שלו, וכך תובע בעלות מחודשת על הגרמנית, מחבל בה ודורש להשמיע בתוכה את קולותיהם של היהודים".

המהלך של אבות ישורון דומה, רק עם יידיש ועברית.
"נכון. ישורון זנח את שפת האם שלו, היידיש, ואימץ את העברית ממניעים ציוניים, וכשהוא מגלה מה קורה למשפחה, הוא קושר בין אובדן המשפחה לבין זניחת היידיש. כמו שהוא הפקיר את המשפחה שלו שנרצחה בשואה, כך הוא הפקיר גם את שפת אמו.

כדי לנסות ולכפר במשהו, ישורון חוזר ליידיש, ומבקש מהעברית לעשות חשבון נפש. אני לא חושב שהוא יכול היה לחזור אחורה, לנטוש את העברית ולכתוב רק ביידיש. הוא היה משורר עברי שכותב עברית, והמעשה האתי מבחינתו היה לפנות לציבור הישראלי, שגם הוא לקח חלק בהשכחת היידיש, ולכתוב בשפה העברית, לפעור בה קרעים ולתת ליידיש, ואחר כך גם לעברית, לדבר מתוכה.

"גם אצל צלאן וגם אצל ישורון, השירה מייצרת פעולה אתית, באמצעות הלשון. יש לא מעט משוררים שהתקוממו בשיריהם נגד עוולות, אבל עבור צלאן וישורון המודעות האתית הזו כרוכה בעבודה עם השפה. על ידי פירוק וריסוק השפה השלטת, הם פועלים באופן אתי".

כמי שנמצא בעולם האקדמי, איך אתה רואה את הביקורת על האקדמיה, את הטענה שהיא מנותקת מהציבור הרחב ומאבדת את הרלוונטיות שלה?
"המתקפות הללו אינן חדשות, ויש כל הזמן חיכוך בין אנשי ספרות שמחוץ לאקדמיה לבין העולם האקדמי. אני חושב שצריך קודם כול להבין שאין ישות אחת כזו שנקראת 'האקדמיה', מין תמנון ששולח זרועות והורס כל חלקה טובה. אין דבר כזה. אנחנו מדברים על כל כך הרבה מוסדות ותחומים, ועל שפע עצום של חוקרים שחלקם הגדול לא רואים עין בעין בשום נושא מחקרי.

אין ספק שהאקדמיה צריכה לתקשר יותר עם הציבור הרחב, וזה נכון לא רק בתחום של ספרות עברית, אלא גם בספרות גרמנית ואיטלקית ואנגלית. יש הרבה מקום להשתפר. אבל התיאור של האקדמיה כגוף שטני שהוא אנטי־ספרות, אנטי־מחקר־ספרות ואנטי־ביקורת־ספרות הוא תיאור שנובע מבורות עמוקה. גם לי יש ביקורת על דברים שקורים בעולם הזה, אבל היא צריכה להיעשות באופן ענייני, לא מתוך בורות והתלהמות".

מה הביקורת שלך?
"הרוב המוחלט של מחקר הספרות שנעשה בישראל לא יוצא החוצה לציבור שיושב כאן, ונשאר רק בתוך גבולות האקדמיה, וזו בעיה. יש יותר סיכוי שאת הדוקטורט שלי יקרא מישהו שיושב בבוסטון מאשר מישהו שיושב כאן לידינו בבית הקפה הזה. אין סיבה שזה יהיה ככה, וצריך לשנות את זה".

 

בלאנשו ורבי נחמן

לצד ההשפעות משירת המאה העשרים, השירים של רחמים רוויים סמלים מיסטיים, והוא מושפע מאוד מספרות תורת הסוד היהודית. כיום, למשל, הוא קורא בשקיקה את ספר הזוהר. "גדלתי בבית חילוני, ואני חילוני עד היום", הוא אומר. "אבל בבית הוריי, המדף העליון ביותר היה מוקדש לכרכים של הזוהר. אמי הסתכלה עליהם בחרדת קודש ופתחה אותם רק בימים מסוימים, ולי בכלל לא הרשו לגעת בהם. בשלב מסוים התחלתי לחוג סביב המדף הזה כמו לוויין ולקטוף ממנו כל מיני דברים".

מה אתה מוצא שם, כמשורר?
"אני מוצא קרקע פורייה באופן חסר תקדים לפואטיקה, משהו שלא הכרתי כמותו אף פעם, עולם דימויים שלם שהסעיר אותי – אם זה קבלת האר"י, 'ספר התמונה', ליקוטי מוהר"ן, ספרים שמעשירים את עולם התוכן ברמה מאוד עמוקה, ומתקשרים עם הרבה דברים שאנשים מקדישים את כל חייהם כדי ללמוד אותם.

אני זוכר שפעם, בסמינר באוניברסיטה, דיברתי על הפילוסוף הצרפתי מוריס בלאנשו ועל הרעיונות של אין וריק, ובשיעור שלאחר מכן הגיעה סטודנטית לכיתה וציטטה מ'ליקוטי מוהר"ן', ואני התביישתי שדיברתי על בלאנשו בהתלהבות כזו מבלי שבכלל הכרתי את רבי נחמן. הטקסטים האלה הם כספר החתום עבור הרבה אנשים, וחבל. יש בהם שירה צרופה".