בעבר נקרא היכל התרבות בתל־אביב על שם פרדריק ר' מאן. עם סיום השיפוץ שנערך לו לפני מספר שנים, הוחלפו האותיות בחזית המבנה וסיפרו כי ההיכל נקרא על שם צ'ארלס ברונפמן. חילוף שמות דומה יתרחש בקרוב גם במבנה הסמוך: ביתן הלנה רובינשטיין יהפוך לבניין אייל עופר לאמנות, וזאת לאחר שקרן הלנה רובינשטיין חדלה לפעול בשנת 2011.
ביתן הלנה רובינשטיין הוא לטעמי אחד מחללי התצוגה היפים בארץ, הממוקם באחת הפינות היפות ביותר בתל־אביב, ויש לקוות שבשיפוץ שיוביל האדריכל אמנון רכטר – בנו של מתכנן הבניין המקורי חתן פרס ישראל יעקב רכטר – לא יֵצא שכרנו בהפסדנו.
יש לכם הזדמנות כמעט אחרונה ליהנות מהבניין בגרסתו הישנה, כשהוא עדיין נטול חנות או בית קפה העתידים להיבנות שם כדי למשוך קהל צעיר יותר.
את התערוכה "עסק ביש" אצרה דלית מתתיהו, האוצרת החדשה לאמנות ישראלית במוזיאון תל־אביב, שזו לה התערוכה הראשונה שאצרה במסגרת תפקידה.
את באי התערוכה מקדם טקסט יפה אך פתלתל מדי, שבו מתייחסת מתתיהו ל"תאונה של האמנות". כשנכנסים לתערוכה, מגלים חלל מועד לפורענות – על הרצפה פרושה מעין מיטת פקיר מאיימת מברזל חלוד של האמן אברם רפאל, ומן הקיר פורצת כף רגל של מחליקה על הקרח בתנועה קפואה, יצירתה של יעל בורשטיין. מסביב פזורים סירים שכמו מחכים להסתבך ברגלי המבקרים, עבודתו של חיים דעואל לוסקי. לוסקי רכש את הסירים בשוק הפשפשים בוואדי סליב בחיפה והפך אותם למצלמות נקב. התמונות שצולמו בהן תלויות על הקיר והעבודה מהדהדת את בריחת התושבים הפלסטינים ב־1948 ואת מהומות ואדי סליב, שבישרו את תנועת הפנתרים השחורים. בסמוך אליהם תלויים צילומיה של דליה אמוץ, שבהם השמש הישראלית העזה חודרת לתמונה וכמו משבשת את הנוף. תצלום יפה נוסף בקומת המבואה של הגלריה הוא מעשה ידיו של אסף שחם ובמרכזו חליל.
בגלריית המרתף מתבלטת לטובה העבודה "עכשיו" של יהונתן טוויטו, שבה הצופה עלול למצוא עצמו דורך על חלק ממנה, אל מול פניהן הנדהמות של דמויות בתמונה הצופות באימה במשהו שאינו נהיר לנו הצופים. דחיסותם בתוך המסגרת משקפת את העומס והגיבוב של העבודה "הפורטל", של איתן בן־משה המוצבת ממול.
בגלריה העליונה שתי עבודות וידאו מתבלטות – בזו של שרון בלבן, שולי חצאית שנתפסו בדלת מכונית מרחפים בזמן נסיעה, ומשרים אווירה חלומית. ב"מאדאם אמבסדור" צילם האמן עמית לוינגר את קרובת משפחתו רבקה גרינשפן, גיסתו של הרשל גרינשפן, שההתנקשות שביצע הייתה העילה של הנאצים למהומות ליל הבדולח. היא מגוללת את הסיפור, ותוכי צעצוע חוזר אחרי כל מילה שלה. העבודה מקורית ומחוכמת אך מעוררת חוסר נחת מול שבריריותה של המספרת, ונדמה שרק סיומו של הסרטון בתאונה מעניק לו את הטון הנכון.
עסק ביש ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל–אביב לאמנות, עד 4.5. הכניסה חופשית
